ז'בוטינסקי על דמוקרטיה

טור זה התפרסם לראשונה בעיתון 'הירדן' ב-26 באוקטובר 1934.

***

דמוקרטיה.

נושא כאוב – כלומר, בשביל בני דורי, ולא כל כך בשביל הנוער. הנוער של ימינו מתעניין בשאלה זו מעט מאוד, אף אם הוא אומר או מאמין, שהוא, אמנם, מתעניין, אם המשטר דמוקרטי הוא באמת, אם לא. אפשר, אמנם, ש"מעניינת" אותו שאלה זו, ואולם בשבילנו, הזקנים, הרי יש כאן יותר מ"התענינות" – אותנו היא צורבת ומכאבת. הדור שלי גדל על אמונה חזקה שמשטר, שהוא בנוי על זכות בחירה כללית ואחריותה של הממשלה, משיב את התשובה הטובה והמלאה ביותר על כ הצרות המדיניות, ובעתיד אף על הצרות החברתיות והכלכליות.

אפשר, המכה היחידה, שבנוגע אליה היינו מסופקים, אם גם אותה תוכל לרפא הדמוקרטיה, הייתה האנטישמיות, כי קשה היה לשכוח את עניין דרייפוס; ואולם זה היה יוצא מן הכלל היחידי. את הכל, חוץ ממכה זו, תפתור, תשפר, תסדר באופן טוב ביותר הדמוקרטיה.

באמונה זו החזקנו עד השנים הראשונות שלאחר המלחמה. לא רצינו להאמין למראה עינינו, כשהעיניים התחילו לראות דבר מה אחר לגמרו מהופך, סותר את אמונתנו. ואולם עכשיו כבר אי אפשר להתעקש: לא הכל בסדר בדמוקרטיה, ובשביל הדור שלנו הרי זו סטירת לחי, או גרוע מזה – דקירה בלב.

לפני זמן קצר הראו לי גליון של עיתון סוציאליסטי, שהיה בו מאמר חריף מאוד נגד כותב הטורים הללו ונגד המפלגה שאליה הוא שייך. על מה, בעצם, כועס המחבר כל כך, איני זוכר עוד; ואולם איני יכול לשכוח אחת מהערותיו, אף אם הערה צדדית לגמרי היא. את נוסחה המדויק של ההערה איני זוכר עוד אך מובנה הוא זה: "אף אם היה רובו הגדול של העם הגרמני מצביע באופן חופשי לגמרי בעד היטלר ובעד שיטתו ההיטלראית, הרי למרות זאת לא היה זה משטר דמוקרטי".

אני מסכים כאן בהחלט למחבר הסוציאליסטי; ואולם אם כך הדבר, הרי עומדת לפני כולנו השאלה, מה היא, איפוא, בעצם, "דמוקרטיה". מה הוא טיבו של אותו סימן, או עיקר, או עקרון, שלפיו אפשר להבחין בין משטר דמוקרטי לבלתי דמוקרטי?

בימי נעורי היה זה ברור: מי שנבחר על ידי הצבעה חופשית של רוב, נבחר באופן דמוקרטי, וכל משטר או חוק, שאושר על ידי רוב דעות בהצבעה חופשית כללית, הרי זה חוק או משטר דמוקרטי. ומעולם לא עלה על דעתנו, אף בחלומותינו הרעים ביותר, שהצבעה דמוקרטית יכולה פעם להביא לתוצאות אנטי-דמוקרטיות לגמרן.

בכלל, עולם הפוך עכשיו לפנינו. לפנים, למשל, ידענו שהשפעתה המדינית של כנסיה היא תמיד ריאקציונית, השפעתו של צבא גרועה עוד יותר. ואולם כיום נלחמות הכנסיות בגרמניה (הלותרנית והקתולית כאחת) על עקרון בחירות, וכל ידידי החירות והדמוקרטיה בעולם הגדול מאחלים להן הצלחה ושמחתם תהא שלמה, אם הכנסיות תצאנה בניצחון ממלחמתן במשטרו של היטלר (אף על פי שאין שום אדם מסופק שמשטר זה נשען על רובו הגדול של העם הגרמני), ומה שנוגע לרייכסוויהר הגרמני[i] – הרי חולמים היום כל הדמוקרטים משני עברי האוקיינוס האטלנטי על הגברת השפעתו של הרייכסוויהר במידה המקסימלית, כי בו הם רואים את הכוח היחידי שיוכל לעמוד נגד מגמות ידועות, שהם חושבים אותן למסוכנות. עולם הפוך.

***

הנה למשל צרפת. קחו את הבחירות המחוזיות האחרונות, שנגמרו ביום ראשון, 14 באוקטובר. אף על פי שלבחירות הללו אין השפעה מדינית ישירה, הרי הן מראות תמיד, ובשנה זו בייחוד, על הלך הרוח המדיני בארץ. בשנה זו צפו, שהבחירות תראינה על מהפכה עצומה במצב רוחו של העם. עניין סטאוויסקי[ii], אי כשרונה (או גרוע מזה) של המשטרה, שנתגלה בעניין סטאוויסקי, רציחתו של השופט פרינס שגילתה עניינים בלתי-נעימים – והגרוע מכל הוא שהכל מרגישים שעדיין לא הכל נתגלה; היריות של שישה בפברואר[iii]; רציחתו של המלך אלכסנדר[iv], שאחריה באו שתי התפטרויות של מיניסטר ופיטוריהם של שניים מן הפקידים הגבוהים החשובים ביותר – שורה של זעזועים עמוקים, שחשפו חסרונות מרובים לאינספור בהנהלה. הכל בלתי מרוצים, הכל דורשים שתהא "אחרת".

הסוציאליסטים יוצרים חזית מאוחדת עם הקומוניסטים וקוראים את הבוחרים אליהם, ומצד שני חצי תריסר של מפלגות פשיסטיות קוראות את הבוחרים אליהן… תוצאות הבחירות המחוזיות: הכל כמקודם, שינוי פעוט, כמעט בלתי ניכר – לטובת הימין והשמאל, ואולם הרוב המכריע הביע שוב את דעתו בהתאם לנוסח הישן של הבורגנות הצרפתית הישנה: "בדרך הקדמה אבל במתינות".

אני מזכיר זאת לא משום שאני חושב שפסק דין זה צודק הוא – איני יודע. אני אורח כאן ואין זה עסקי לשבח או לגנות. אני רוצה להדגיש רק דבר אחד: תוצאת הבחירות הללו מראה על חוש "דמוקרטי" עצום וכביר. צרפת אינה גרמניה ואינה איטליה, שבהן המוסדות הדמוקרטיים הם דבר שהובא מן החוץ, שלמדו אותו מחוץ לארץ. בשביל הצרפתים ה"דמוקרטיה" היא כמו בשבילנו, היהודים, המונותיאיזם, להבדיל: נטע עצמי. את ההמון הצרפתי, וביחוד את הפרובינציה הגדולה, אי אפשר "למשוך" על ידי תעמולה לא אל הדיקטטורה הפשיסטית ולא אל הקומוניסטית.

ואף על פי כן ברור הוא לכל מסתכל שהם כולם בלתי מרוצים, ובלתי מרוצים מ"דמוקרטיה יתרה" דווקא. החוקה הצרפתית היא דמוקרטית עוד יותר מן האנגלית: באנגליה יש לו לראש המיניסטרים הזכות לפזר את בית הנבחרים ולערוך בחירות חדשות כדי לשאול את העם מי צודק בסכסוך, ראש המיניסטרים או בית הנבחרים. ואולם בית נבחרים צרפתי אסור לפזר בלא הסכמת הסנאט, וקשה מאוד שהסנאט, שנבחר סוף סוף על ידי אותם הבוחרים, יתן הסכמה כזו. לפיכך מרגישים את עצמם צירי הפרלמנט בטוחים וחזקים כל כך: הם האדונים ולא הממשלה.

כלום יכול להיות משטר דמוקרטי מזה? ואולם התוצאה היא שכאן משחקים בממשלות כמו ילדים בכדור של גומי. נותנים למיניסטרים לשלוט בחשבון ממוצע שלושה-ארבעה חודשים, ואחר כך מורידים אותם. ולפעמים קרובות אף לא חודשים, אלא שבועות או אף ימים אחדים.

כיום צועק גסטון דומרג[v], והוא עצמו דמוקרט ותיק, שכך אי אפשר להמשיך. הוא דורש לתת לראש המיניסטרים הצרפתי אותה הזכות שיש לראש המיניסטרים האנגלי: לפזר את הפרלמנט אף בלא הסכמתו של הסנאט. אז, מקווה הוא, יהיו הצירים זהירים יותר במשחק הכדור שלהם במיניסטריונים. האדון ליאון בלום[vi], מנהיגם של הסוציאליסטיים הצרפתים, אומר שזוהי דרישה אנטי-דמוקרטית; ומצד ההיגיון – צודק בלום כי דבר זה מקטין את כוחם של הצירים הנבחרים, ומגדיל את כוחה של הממשלה. אבל –

אבל אחרים מרחיקים לכת. מדברים כאן הרבה על ה"תכנית של תשעה ביולי", כפי שקוראים לה. תיכף אחר מאורעות הדמים של פברואר, נוסדה ועדה חופשית של אינטליגנציה צעירה, ששמה לה למטרה את תיקונה של החוקה. אל הוועדה הכניסו רק מצדדים מוחלטים של העקרונים הדמוקרטיים; גם המונרכיסטים וגם הקומוניסטים הוצאו מן הוועדה. לראש הוועדה נבחר סופר ידוע, שפעם ביטל בדרמה מפורסמת את עצם הרעיון של "דיקטטורה". הם ישבו על המדוכה כמה חודשים, ובתשעה ביולי גמרו את עבודתם ופירסמו את החלטותיה.

הם עוד מרחיקים לכת מדומרג: הם דורשים שבמקרה שפרלמנט מוריד ממשלה, הרי אותו הפרלמנט נחשב למפוזר ממילא, וצריכות לבוא בחירות חדשות. זו הייתה החלטה שנתקבלה פה אחד על ידי עסקנים צעירים, שחלק מהם סוציאליסטים או רדיקל-סוציאליסטים. המגמה ברורה: להגביל עוד יותר את כוחם של הצירים שנבחרו באופן דמוקרטי, להעמיד כל אחד מהם במצב כזה שידע שבשעה שהוא מצביע נגד ממשלה הרי הוא מעמיד את עצמו לפני בחירות חדשות, ובשביל בחירות חדשות דרוש עמל אין קץ וגם הרבה כסף מזומן בשביל תעמולה – והיכן לוקחים את כל המזומנים הללו בימינו אלה?

***

איזו מסקנה נובעת מכל מה שנאמר כאן, או איזה מוסר השכל, אין אני יודע זאת; שנית, אין זה באמת עסקו של ציוני חסר מולדת – כי עד שתהיינה לנו צרות במדינה שלנו, יהא לי עוד הרבה זמן להתיישב בדבר ולעיין בשאלה זו, ולהסתדרות חופשית ככל שאר מפלגותינו אין לכך שום שייכות.

ואולם אם נסתכל מן הצד, מבחינה עיונית טהורה, הרי זו קושיה חמורה. אנו רואים ארצות, ארצות תרבותיות גדולות ועתיקות, שאפשר להגשים בהן את הריאקציה השחורה ביותר לא על ידי פוטש, אלא בעזרת המנהגים הקדושים של הצבעה כללית; אנו רואים דמוקרטיה טהורה, אמיתית, מושרשת – שאי אפשר למשול בה משום שזכות הבחירה הכללית יצרה כאן תריסר מפלגות שונות, שאף לאחת מהן אין ואף לא יהא לעולם רוב. כל שבוע יכולה להתהוות קומבינציה חדשה, שתוריד את הממשלה סתם ככה בלא שום סיבה פוליטית. באחת מן הארצות אנו מוצאים מצב כזה, שהדמוקרטיה רואה בה את תקוותה היחידה בהשפעת, או אפשר בהתערבותו, של האפיפיור או של קורפוס הקצינים הפיאודלי…

עולם "רביזיוניסטי" ועל כל צעד ושעל דורשים "רביזיות". ואני מתחיל לחשוב, שבוודאי כך, אמנם, צריך להיות: שכל תורה זקוקה לפירוש שיתאים אותה אל תנאי הזמן; וקדושות הן רק התמציות העמוקות ביותר של אותם העקרונים שאנו חושבים אותם לקדושים, אך כדי להציל את התמצית צריך לפעמים לא להתיירא: לעשות "רוויזיה", לכתוב פירוש.

[i] צבא גרמניה בין השנים 1919–1935. על פי חוקת רפובליקת ויימאר, מפקדו העליון של הרייכסווהר היה נשיא הרפובליקה.

[ii] פרשת שחיתות שלטונית שהתפרצה בין דצמבר 1933 לפברואר 1934 בימי הרפובליקה הצרפתית השלישית.

[iii] התפרעות המונית של פעילי ימין בפריז, בסמוך לבניין האסיפה הלאומית, במהלכה ירו שוטרים למוות ב-15 מפגינים.

[iv] מלך יוגוסלביה שנרצח במהלך ביקור בצרפת באוקטובר 1934, בידי מתנקש חבר 'הארגון המהפכני המקדוני'.

[v] בין 1924 ל-1931 כיהן דומרג בתור נשיא צרפת בתקופה שכללה 12 ממשלות שונות. במשך שתי קדנציות כיהן בתפקיד ראש ממשלת צרפת: לחצי שנה ב-1914 ולחצי שנה ב-1934.

[vi] פוליטיקאי יהודי צרפתי, מנהיג מפלגת SFIO (קודמתה של המפלגה הסוציאליסטית) וממקימי החזית העממית. כיהן כראש ממשלת צרפת שלוש פעמים: 1936–1937, למשך כחודש ב-1938, ושוב במשך כחודש לאחר מלחמת העולם השנייה.