"במקצוע המשפט אין מקום לפוליטיקה. תעודת בית דין היא לערוך דין, לא פחות לא יותר"
טור זה התפרסם לראשונה בעיתון 'הארץ' ב-2 באוגוסט 1920, תחת הכותרת 'משפט השלום העברי'.
***
בין יתר הסימנים של אופטימיסמוס זול ומוקדם, אשר הופיעו בצבורנו בזמן האחרון, יש גם הנטיה הזאת: לשום קץ ל"שיטת תל-אביב". שיטת תל-אביב היא שיטת ההתרכזות וההתגדרות הלאומית: מושבה מיוחדה, רובע-עיר מיוחד, תיאטרון מיוחד, בית ספר מיוחד, בית משפט מיוחד. כנגד זה, מתחילים עתה לחשוב על שיטה חדשה – שיטת פיזור, חדירה ו"כיבוש": דווקא להתפזר בארץ בכל המובנים, ביחס למקום מושבנו וביחס למוסדות, ובזה להרבות את השפעתנו על הארץ כולה. אמנם עוד לא נגעו, בשינוי ערכין זה, במושבה החקלאית ובבית הספר – אבל אם נתחיל בדרך זו נגיע גם עד הסוף.
טוב הוא האופטימיסמוס – הוא זה שהצילנו בימי הצער והוא זה שיחזק ידינו עתה בימי הבנין. אך בתנאי אחד: שלא נחפז ולא נפריז. עוד לא הגענו למדרגה כזו, שתתן לנו את הרשות המוסרית ואת היכולת המעשית ל"חדור" ו"לכבוש". לעת עתה, ועוד במשך שנים רבות לבוא, תהיה דאגתנו העיקרית לבנות פה בארץ את ביתנו אנו, לא להשפיע באופן ישר על מהלך העניינים בבית שכנינו. נכונן קודם כל את בסיסנו אנו, ניצור חיים עבריים בבית, רחוב, במוסדות הציבוריים; נשתדל שיהיו פרברינו נקיים ויפים ומוסדותינו מופתים של סדר ותועלת: באופן זה, על ידי דוגמה חיה ומרוכזת, גם "נשפיע" על הסביבה הרבה יותר מאשר השפעה מפוזרת, וגם בשביל הטבת היחס בינינו לבין שכנינו טובה שיטת תל-אביב משיטת הפיזור. גם בקבוצותינו החקלאיות יש נטיה גלויה ובולטת להתגדר, סוף סוף, איש איש בחדרו. גם ידידים וחברים יריבו, על פי רוב, אם תושיב אותם לנצח בחדר אחד. קל וחומר סכנתו של נסיון זה בעוד אין ידידות בין השכנים. הנטיה ל"השפיע" ול"חדור" מרגיזה הרבה יותר מאשר היא "משפיעה".
אין כוונתו בזה להתנגד לכל "השפעה" לכניסת כוחותינו במוסדות הכלליים. להפך, בכל אחד מהם נתבע נא את חלקנו המגיע לנו על פי ערכנו התרבותי, הכלכלי והמדיני. אם כי אסור להפריז ואסור לשכוח, כי העקר הוא – לעת עתה – בניין חיים מרוכזים.
בית משפט לאומי הוא אחד היסודות של ציבור לאומי אוטונומי – זה מובן בלי ברורים לכל מי שיודע מהי אוטונומיה. ואולם אין צורך להיות מחסידי האוטונומיה בכדי לראות את ערכו המעשי של מוסד זה: גם מתנגדי ההתגדרות הלאומית יוכרחו להכיר בו, אם רק יתבוננו בענין בלי מומה צדדית, כי בית משפט הוא קודם כל מוסד לעריכת דין, להקמת הצדק המופרע או המעוות: זוהי מטרתו היחידה, מטרה בפני עצמה ואין עליונה ממנה. ובכדי לערוך דין בין שני צדדים צריך להבין את הצדדים: קודם כל את שפתם, אבל לא רק את שפתם, כי אם גם את אפני חייהם, את מנהגיהם, את דרכי מחשבתם. הבנה כזאת מן ההכרח היא ביחוד בבית משפט השלום, המטפל בעניינים קטנים, בעניני יום יום, שהם קשורים כל כך במנהגי הבית, המשפחה, הדת והגזע. "בית משפט קרוב לעם" – הלא זו אכסיומה של בית הספר, אכסיומה המקובלת בכל מדינה נאורה.
על אחת כמה וכמה רב ערכה בתנאי מדינתנו זו. יבואו המוני עולם להתישב, אורחים שלא ידעו את הארץ מתמול שלשום. מנקודת המבט המשפטית הטהורה – כיצד אפשר לחשוב על בית דין אחד ומשותף לאלה ולשכנינו? איפה נמצא שופטים שיבינו במידה שוה גם לזה וגם לזה? שופט הוא בן אדם פשוט, לא נביא ולא מכשף. המומחה מכל השופטים האנגלים או הערבים לא יוכל להרגיש את הפסיכולוגיה של המהגר היהודי הבא מגליציה, ממש כמו שהמומחה מהשופטים היהודים מגליציה לא יוכל להרגיש את הפסיכולוגיה של הפלח. לו הציעו בפני יהודי שבא אתמול מגליציה משרת שופט ברמלה או בבאר שבע, היינו מייעצים אותו כי ידחה את ההצעה; אבל גם ההצעה כי שופט מבני שכם ישפוט בין שני יהודים מחלוצי בוקרשט – גם היא עודנה מוקדמת. כמובן, למשפטים מעורבים, שבהם אין התובע והנתבע מבני גזע אחד, נצטרך להשתמש גם בבית-דין כללי; אין דרך אחרת וגם אין מי שיתנגד לכך או מי שיטיל ספק ברצונו הטוב ובשאיפתו הישרה של השפוט הכללי: יהיה זה אנגלי או ערבי או יהודי. אבל במשפטים בין בני גזע אחד השופט הטבעי הוא השופט הלאומי. את האמת הזאת אי אפשר להכחיש מנקודת הראות של משפט: להתנגד לה אפשר רק מתוך מגמה או מטרה צדדית – למשל, מתוך שאיפה מדינית לריסון השלטון. לא נתווכח פה אם טובה השאיפה הזאת ואם לא: רק אחת נגיד בהחלט גמור – כי במקצוע המשפט אין מקום לפוליטיקה. תעודת בית דין היא לערוך דין. לא פחות לא יותר, ורק לתעודה זו צריך להתאים את צורתו.
כך עשו תמיד וכך עושים תמיד כשרוצים באמונה לסדר כהוגן את עניני המשפט במדינה מעורבת. אין צורך להזכיר את ימי 'ועד ארבע הארצות' – את האוטונומיה היהודית בפולניה שארכה מאמצע המאה השש-עשרה עד אמצע המאה השמונה-עשרה. בית המשפט היה כראש פינה בבנין הזה: כל ריב בין יהודי ליהודי, גם בדיני ממונות וגם בדיני קנסות ונפשות, היה נמסר לבית דין לאומי. אבל גם בימינו אנו, בחסות הממשלות הנאורות ביותר, נוצרות דוגמאות של מוסדות משפט מיוחדים כפי הבדל הגזע, הדת, הלאומיות.
באלג'יריה יש שתי שיטות בית דין לאינסטנציה הראשונה – למוסלמים לחוד, לצרפתים לחוד ולשאר אירופים לחוד. כשלכדו צבאות אירופה בשנת 1898 את קריטה, נקראה מועצה בין-לאומית לעבד חוקת משטר חדשה בשביל האי הזה, שתושביו הם יוונים ותורכים; ואחת ההחלטות העיקריות של המועצה הייתה ההחלטה לסדר בתי משפט מיוחדים. כה החליטה גם הועידה הבין-לאומית לעניני מוקדוניה, אף כי לא הספיקה להוציא את הדבר לפועל. המצב במצרים שונה במקצת, בהיות האירופים נחשבים באופן רשמי לנתיני חו"ל; ואולם גם עכשיו, אחרי שנתבטלו הקפיטולציות לא תוכל וגם לא תרצה הממשלה לבטל את עיקר בתי המשפט המיוחדים, אף כי תתן להם צורה מיוחדת.
וגם בחוקה שנתנו האיטלקים לטריפולטניה בשנת 1919 – חוקה חופשית במלוא מובן המילה, מבוססת על השלטון הפרלמנטרי הגמור – הסעיף 29 מייסד בתי משפט מיוחדים למוסלמים בצד אחד, לכל דיני המשפחה, הירושות וכו', והסעיף 30 נותן רשות "למסור לבתי המשפט הנבדלים האלה, אם יהיה צורך, את כל הענינים הנוגעים למשפט האזרחי שבין בני דת אחת".
בית משפט השלום העברי דורש תיקונים. בזה אין ספק. אבל הראשון והיסודי בתיקונים האלה הוא אישור קיומו, אישור רשמי בתור חלק השיטה הפלילית בארצנו.
