צל הרים כהרים

"משבר", "שפל ביחסי ישראל-ארה"ב" ועוד כותרות מסוגת התבהלה נפוצו בימים האחרונים, והכל בגלל משפט מודאג אחד של הנשיא ביידן, בתוספת לאמירה מעומעמת לגבי אי-הזמנת ראש הממשלה נתניהו לבית הלבן. זו אכן הייתה אמירה נדירה, ואכן היחסים בין המדינות ראו זמנים טובים יותר, אבל לא משבר ולא שפל. כדי להבין מדוע, חשוב קודם כל לדבר על ניהול מדיניות חוץ בכלל ומול ארה"ב בפרט.

סיפור ידוע בעולם הדיפלומטיה מתאר כיצד בביקור של גולדה מאיר אצל הנשיא ניקסון, הוא שיתף אותה בגילוי לב ושסיפר כמה קשה להיות נשיא מדינה גדולה כל כך ובה מאות מיליוני אזרחים. כאשר ניקסון סיים, גולדה אמרה שאם הוא חושב שלהיות נשיא ארה"ב זה קשה, הוא כנראה לא יודע כמה קשה להיות ראש ממשלה של שלושה וחצי מיליון ראשי ממשלה בישראל.

נדמה לי שבהקשר של מדיניות חוץ זו אינה בדיחה אלא מציאות. קראתי עיתונאים, פרשנים, מעצבי דעת קהל אחרי אמירתו של ביידן, וכמעט כולם הסבירו מניסיונם ארוך השנים במדיניות וניהול יחסי חוץ כי מדובר במשבר חסר תקדים, והזהירו כי אנו קרבים לרגע בו ארה"ב תבהיר בפועל שלא תעמוד עוד מנגד מול המתרחש בישראל.

קראתי, והשתוממתי. איך אף אחד מכל אותם 'מומחים', לא ציין עובדה פשוטה – פחות משבוע לפני שביידן אמר את אשר אמר, מנכ"ל משרד הביטחון אייל זמיר ביקר בוושינגטון וקיים שיחות עם גורמי ביטחון בכירים מאוד על המשך העמקת שיתוף הפעולה האסטרטגי-ביטחוני בין שתי המדינות. מן הסתם, מפגש ביטחוני כה חשוב לא היה מתקיים בזמן משבר כה חריף ביחסים. זאת ועוד, ממש בימים אלה האמריקנים נמצאים בשלבים האחרונים של ביטול חובת הוצאת ויזה לישראלים. איפה זה ואיפה המשבר המדובר?

הזכרתי את שני האירועים הללו רק כדי להמחיש את העובדה כי לא כל מחלוקת או אי-הסכמה, גם בנושאים כבדים ומהותיים, הופכת מיד למשבר. רבים מהזועקים כעת סיפרו לנו כבר לפני שנים כיצד מדיניות נתניהו תוביל ל"צונאמי מדיני". במציאות התרחש כמובן בדיוק ההפך, ומעמדה המדיני של ישראל הגיע לשיא.

הצהרת ביידן אכן לא ערבה לאוזן הישראלית. קיימת מחלוקת בין ישראל לארה"ב ואסור להתעלם ממנה, אבל לא מדובר במשהו חדש ותקדימי. למעשה, מאז 1967 קיימת מחלוקת מהותית מאוד בין ישראל לבין כל הממשלים האמריקאים (פרט לממשל טראמפ) בנוגע לזכותנו להתיישב במרחבי יהודה ושומרון. מחלוקת זו העמיקה והתרחבה עם השנים, ובכל זאת היחסים עם ארה"ב התפתחו ושגשגו ונמצאים היום בשיאם.

כדי לראות את תמונת היחסים הגדולה מעבר למחלוקת כזו או אחרת, יש לדבר על אינטרסים. בניגוד לשיח המקובל בקרב רבים בארץ המדגיש את הערכים המשותפים שלנו עם האמריקנים, הגיע הזמן לדבר על אינטרסים משותפים. ערכים הם חשובים אבל אינטרסים חשובים עוד יותר.

הביטו למשל על היחסים בין ארה"ב למדינות ערב המתונות. ברור לכולם שהערכים האמריקניים המסורתיים אינם עומדים עם ערכי אותן מדינות: לא זכויות אדם או להט"ב, לא תקשורת ואופוזיציה חופשית, ובכל זאת היחסים בין הצדדים עמוקים ומעמיקים. התשובה לכך הם אינטרסים משותפים, שבכל הנוגע לניהול מדיניות חוץ מחזיקים מעמד בכורה על פני נושאים אחרים, כולל ערכים.

ומהם האינטרסים המשותפים לישראל ולארה"ב? מדובר כמובן במכלול שלם אך די אם נציין את האינטרס של יציבות אזורית במזרח התיכון, לו ישראל תורמת תרומה גדולה. חשוב להדגיש גם את האינטרס של מאבק בטרור המשותף לאמריקנים ולנו; וכמובן האינטרס במלחמה נגד הגרעין האיראני. אינטרסים אלה משותפים וזהים לנו ולאמריקנים, ולכן הקשרים הביטחוניים, המודיעיניים והמדיניים בין ישראל וארה"ב מעמיקים, גם לצד מחלוקת בין הממשל הנוכחי לממשלת ישראל הנוכחית בעניין הרפורמה המשפטית.

לכן, כל אותם 'מומחים' מטעם עצמם שקפצו על אמירתו של ביידן כאילו מדובר בשפל היסטורי רק הוכיחו את חוסר הבנתם בתחום יחסי החוץ. ומשאמרתי זאת, אחזור ואדגיש כי אסור לזלזל ואסור להמעיט בעובדה כי אכן ישנם חילוקי דעות. חייבים לטפל בהם, לרכך אותם ולעסוק בהם, אבל אסור להפוך אותם למה שהם לא. ובקיצור, אסור לראות צל הרים כהרים.

גלעד כץ כיהן בעבר כקונסול הישראלי הכללי בדרום-מערב ארה"ב ושימש כיועץ לראש הממשלה נתניהו.