הניגון שזנחת לשווא

כדי לעצב תודעה ציונית-יהודית שתהווה משקל נגד לשמאל, המחנה הלאומי צריך לייצר תרבות חלופית

מרק ניימן, לע"מ

יש כוח אדיר בעולם הידוע בשמו המשומש והמיושן מאוד: תרבות. כוח זה יפה הוא להבטיח נחלותיה של מדינה יותר מכל קיר של כידונים"

אילו הדברים הללו, אותם כתב זאב ז'בוטינסקי לפני יותר ממאה שנים, היו מהדהדים וחקוקים בראשם של מנהיגי ימינו, לא היה המחנה הלאומי מוצא עצמו מול שוקת שבורה, כמו זו לפניה ניצב ראש הממשלה נתניהו כאשר נאלץ להודיע על השהיית הרפורמה המשפטית.

דברי ז'בוטינסקי נכתבו עוד לפני המהפכה הבולשביקית של 1917, אשר מתווה ומדריכה את אופן החשיבה והפעולה של השמאל מאז ועד עתה. רוצה לומר שלמחנה הלאומי היו הזדמנויות לייסד תרבות אשר תבטא את האידאולוגיה שלו, אך למרבה הצער עד עתה הוא החמיץ את כולן. והדברים אמורים בעיקר מאז מהפך 77'.

כדי לנסות ולהבין כיצד חוללו ערוצי התעמולה של השמאל את שינוי התודעה נגד הרפורמה, אפשר לעיין בספרו של ארתור קסטלר 'אפלה בצהריים' המתאר את משפטי הראווה שנערכו בתקופת הטיהורים בברה"מ בשנות ה-30 –

במצב זה אבד לחשיבה כיוונה והיא התחילה לחוג סביב עצמה,… עד שנדמה לבסוף, כי כל המחשבות… אינם אלא קווים בספקטרום של אלומת הקרניים ההיא, המשתברת במינסרה של התודעה"

מנחם בגין, כחבר אופוזיציה, וכמי שחש על בשרו את נחת ידו של הקומוניזם, הבין מול איזו מערכת מעוותת הוא ניצב. בשנת 1962 פנה אל שלטון מפא"י, כפי שמתואר באסופה החדשה 'דרך בגין', ותהה:

הצעת החוק המונחת לפנינו שמה הוא – חוק למניעת האזנות סתר… כל הסעיפים מדברים על התרת האזנת סתר, זולת שניים… אף על פי כן נקרא החוק משום מה –חוק למניעת האזנות סתר… למה צריכה הממשלה ללכת בדרך עקומה?… עם מי אתם משחקים, אדני שר המשפטים, במחבואים?"

חלפו להם יותר משישה עשורים וצאצאיה האידאולוגיים של מפא"י לא זנחו את ה"דרך העקומה", כלשונו של בגין, להעברת המסרים שלהם.

אפשר להתנחם בכך שלפחות בעניין השידור הציבורי חל שינוי דרמטי בישראל מאז טען בגין ב־56' כי "כאן שירות השידור עומד לרשותה של הממשלה או של המפלגה". מאז נאומו של בגין התקדמה מדינת ישראל בצעדי ענק. התקשורת כיום אינה משרתת לא את הממשלה ולא את המפלגה, ואפילו את המדינה היא כבר לא משרתת.

מה שצריך לעשות עכשיו המחנה הלאומי, כדי לעצב תודעה ציונית יהודית שתהיה משקל נגד לדגנרציה האידיאולוגית שהתפשטה בשמאל, הוא לייצר תרבות חלופית. המפתח לעידוד יצירה כזו תלוי בשינויים בהרגלי הצריכה של כל מי שרוצה בהמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית. ההיסטוריון פרופ' שמואל אטינגר, שהיה קומוניסט ואנטי–ציוני מובהק בשנות ה-40, אמר כי "אין קומוניסט יכול להתעלם מן 'השירות העצום' שהעניקו הוצאות הספרים של השומר הצעיר – 'ספרית פועלים' – ושל הקיבוץ המאוחד לנוער המחפש דרכו ולמעמד הפועלים".

להאזין ל'גלי ישראל' וערוץ שבע, או לצפות בערוץ 14 או ערוץ "טוב", זה יפה וחשוב, אבל אין בכך כל מחויבות או השקעה, מה שנדרש מכל ציוני מסור זה לשלם עבור תרבות, אמנות ותקשורת לאומית. על כוח הספרות עמד הסופר האוסטרי-יהודי סטפן צוויג בספרו האחרון, 'העולם של אתמול', כאשר תיאר את ביקורו בעיר האורות:

תרתי בחושי, בלבי, אחר פאריס… על כל רחובותיה,… השתכנעתי כאן,… איזה כוח-הנצחה גדול מעניקה לעם ספרות גדולה ויוצרת אמת. שכן כל מה שראו עיני בפאריס כבר היה מוכר לי בזכות האמנות המתארת של המשוררים,…"

שינוי תודעתי דורש אורך רוח, התמדה וכמובן השקעה כספית. הקרב על התודעה הוא מאבק ארוך ומתמשך ולשר התרבות מיקי זוהר נכון תפקיד מרכזי וחשוב בו. עד אשר יתרחש השינוי אפשר לזמזם את השיר "עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה".


ד"ר יהודה שלם הוא חבר מערכת 'האומה', חבר הנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי ומחבר הספר 'עוז לתמורה- עמוס עוז מכשף השבט'

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *