ראש ממשלת בריטניה לשעבר הוכיחה שאין גבול למה שניתן להשיג באמצעות שילוב של מנהיגות, חזון והשראה
אחד מן הכשלים הכרוכים בהתבגרות היא המחשבה הדמיונית לפיה בימי צעירותנו ענקים הילכו על פני כדור הארץ, במיוחד בהשוואה לננסים הפוליטיים העכשוויים. באופן אישי אני עדיין מחזיק באמונה הזו, מכיוון ששנותיי המעצבות התרחשו בעוד רונלד רייגן מכהן כנשיא ארה"ב ומרגרט תאצ'ר כראש ממשלת בריטניה. באופן טבעי כאמריקני הייתי ממוקד יותר ברייגן. אך תאצ'ר, שפעילותה דווחה בהרחבה בעיתונים ובכתבי העת שקראתי אז, הייתה גם היא מקור להשראה. זו גם הסיבה שהתעצבתי כל כך מן הידיעה על מותה, למרות שהדבר היה צפוי למדי לאור מצבה הבריאותי בשנותיה האחרונות.
רייגן ותאצ'ר הוכיחו – וזהו לקח שעשוי להראות מנוגד לדחף השמרני הנוטה למגזר הפרטי – כי מנהיגות פוליטית אמיתית ומדיניות לאומית אמיתית יכולות לעשות הבדל אמיתי בחיינו. (מאוחר יותר ראש עיריית ניו-יורק רודולף ג'וליאני עשה דבר דומה לגבי מנהיגות מקומית). שניהם ירשו מצב ביש: תאצ'ר עלתה לשלטון ב-1979 לאחר שנים בהן בריטניה שותקה בשביתות וסבלה מאבטלה גבוהה. כפי שסיסמת הבחירות שלה קבעה, "הלייבור פשוט לא עובד". רייגן החליף בבית הלבן את ג'ימי קרטר ממש בלב משבר בני הערובה בטהרן ומשימת החילוץ הכושלת, ובשיאו של מיתון חמור ואינפלציה. אך הגרוע מכל היה אובדן הביטחון בעתיד – הן באמריקה והן בבריטניה דאז היה נהוג לחשוב ש"המערב" נמצא בהתרסקות מול הנסיקה הסובייטית.
רייגן ותאצ'ר לא הסכימו לשמוע על כך. שניהם צמחו מחוץ לזרם הפוליטי והאינטלקטואלי המרכזי, ושניהם הוצגו על ידי יריביהם כאנשים פשוטים ולעתים טיפשים הבטוחים שהם מסוגלים לשנות את מסלול ההיסטוריה. אך זה בדיוק מה שהם עשו – רייגן באמצעות קיצוצים במיסים והגדלת תקציב הביטחון שהחיו את הכלכלה ושיקמו את העוצמה הצבאית האמריקנית; תאצ'ר שיקמה את הכלכלה עם קיצוצים משלה בתקציב ובמיסים ובעיקר נחישותה לעמוד מול איגודי העובדים, ושחזרה את הגאווה הלאומית עם נחישותה לעמוד מול הפלישה הארגנטינאית לאיי פוקלנד.
ובשני המקרים זו הייתה הצלחה מרשימה, שהייתה מרשימה עוד יותר בזכות העובדה שגם רייגן וגם תאצ'ר התגברו על ספקות אישיים בנוגע ליכולתם למשול. ספקות אלה הועצמו במקרה שלה בשל היותה אישה (הראשונה לעמוד בראש ממשלת בריטניה), ובמקרה שלו בשל עברו כשחקן קולנוע מפורסם (הראשון והיחיד עד כה לכהן בתור נשיא ארה"ב). האתגר שעמד בפני תאצ'ר היה גדול עוד יותר, בהתחשב בעובדה שחלקים רבים במפלגתה הטילו ספק בעקרונות השמרניים שלה. בסופו של דבר הייתה זו מפלגתה שהפילה אותה, ולא האופוזיציה, מה שהוביל את השמרנים לתקופת נדודים ארוכה במדבר הפוליטי ולכהונות האפורות של ג'ון מייג'ור ודיוויד קמרון – שני ראשי ממשלה שלעולם לא יזכו להיזכר באותה נשימה עם גברת הברזל.
בדומה לרייגן, את תאצ'ר זיכה משפט ההיסטוריה. בדיוק כמו שרייגן זכה לשבחים מפי ביל קלינטון, כך היא זכתה למחמאות מפי טוני בלייר. היא תיזכר כמנהיגה הגדולה ביותר מאז המלכה אליזבת הראשונה, וכראש הממשלה המצליחה ביותר של בריטניה מאז ווינסטון צ'רצ'יל.
הדוגמה של רייגן ותאצ'ר חשובה גם בימינו אנו, בהם תחושות פסימיות שוב רווחות בבריטניה וארה"ב לגבי יכולת המערב לפתור את בעיותיו ארוכות הטווח – תחושות שנוצרו במידה לא מבוטלת הודות לכהונות האנמיות של שליטים כמו דיוויד קמרון וברק אובמה. הבעיה כעת, בדיוק כמו בשנת 1979, אינה נעוצה ביסודות החברה האמריקנית או הבריטית. הבעיה נעוצה במנהיג הפוליטיים שלנו. רייגן ותאצ'ר הראו לנו מה ניתן להשיג תחת מנהיגים בעלי חזון והשראה, ולנו נותר רק לתאר מה היה יכול להיות אילו ענקים כמותם היו בינינו כיום. יתכן כי עליית ענקים כאלה נראית בימינו בלתי אפשרית, אך עלינו תמיד לזכור – ככל שהמשבר נראה חמור ועמוק יותר, כך גדל הסיכוי שיצמח מתוכו מנהיג גדול.
הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.
אנחנו כרגע בנקודת פתיחה יותר קשה בישראל ממה שקיבלו רייגן ותאצ'ר במדינותיהם, אבל גם אנחנו נזכה בקרוב מאד לרייגן ותאצ'ר אם תחת ביבי ואם תחת מי שיחליף אותו. אין דרך אחרת. בלי לזלזל כמובן בהשגים של ביבי, אם מישהו הבין אותי לא נכון