ביקורת טלוויזיה: 'הקאמבק' של נתניהו הגיע מהשטח

אחת הדמויות המרתקות ביותר בפוליטיקה הישראלית בעשורים האחרונים היא כמובן בנימין נתניהו, לטוב ולרע ולו מעצם נוכחותו המתמדת. היו כאלה שקבעו כבר מזמן שיהפוך ל"הערת שוליים", אבל הוא מסרב לנוח, לא בצעירותו ולא בזקנותו, ככל שאפשר לומר עליו שהוא כזה.

נתניהו נמצא בחיינו הציבוריים מראשית שנות השמונים, תקופה ארוכה מדי בשביל שאדם מן השורה לא יחווה עליו דעה כזו או אחרת. אלא הפרדוקס הוא שרוב הציבור בכלל לא מכיר אותו לעומק, אינו מכיר באמת את עברו או את מניעיו, לא מבין מהי תפיסתו, ובכלל, איך לעכל את הדמות הזו. מעטים הפעמים שהיא נחשפת לציבור ללא תיווך ובאופן ישיר.

לפני מספר חודשים נתניהו פרסם אוטוביוגרפיה נרחבת שחשפה מעט מהנסתר. חלק מהפרקים היו ידועים וחלקם פחות. כאשר קראתי את הספר סימנתי לעצמי דברים חדשים שלא הכרתי, מעניינים ומעוררי מחשבה. אבל גם אחרי הקריאה, משהו עדיין היה חסר כדי להשלים את תמונת המסתורין. ואז הגיע סרטו של הבמאי איתי אשר, 'הקאמבק', ששודר לאחרונה בכאן 11.

הבחירות האחרונות סימלו שיאה של תקופה פוליטית סוערת ומפלגת והיוו מעין ריאקציה לימין, הזדמנות למימוש קולם הדמוקרטי של מאות אלפים שחשו טעונים על הממשלה היוצאת. לכן מפתיע בעיניי כי מלבד אשר, אף יוצר אחר לא חשב לסקר את האירוע מקרוב ולעומק.

התוצאה היא סרט מרתק, כנה ומדויק שמקיף את אחד המהלכים שאולי הכריעו את הבחירות האחרונות – הנגשת נתניהו להמונים. הצוות של נתניהו בחר בצעד אסטרטגי של דילוג מוחלט על אולפני החדשות המרכזיים, והליכה לקמפיין שהיה כמעט במלואו דיגיטלי-עממי.

המטרה הייתה להגיע לכל אזרח ואזרחית בישראל בצורה אותה הצוות יקבע, בתוכן שהוא מחליט וללא המסגור והמכשולים הרגילים של כלי התקשורת. לצוות ולמשימתו היה לקוח קל. נתניהו ידוע כפרפורמר מעולה, איש שיווק שעל אף גילו המתקדם יודע להתנהל בתעלות המדיה המודרנית כאילו היה בניווט בסיירת. הוא לומד את התחום, יורד לפרטים, ער לסכנות ובעיקר נהנה מכל רגע.

הסרט מגלה כמה נקודות עיקריות ובראשן עקשנותו של הבמאי, אשר נראה כי שם לו למטרה להיכנס לנבכי הקמפיין שזכה לכותרת הקליטה "ביבי בא". הוא חותר למגע, מנסה להיכנס מהדלת, מהחלון, מהגג ומאיפה לא. העקשנות הזו מצליחה חלקית. הצוות של נתניהו שומר באדיקות על סודיות וסביבה הרמטית, אבל החיכוך יוצר מציאות, מביא קולות ולעיתים אף כעס כמו במקרה בו הבמאי עוכב על ידי מאבטחים.

נקודה מעניינת נוספת הנחשפת בסרט נוגעת להתנהלות צוות הקמפיין. אינני יודע עד כמה כל אחד מהאנשים המופיעים בסרט מקורבים באופן יומיומי לנתניהו, אבל בטוח שכל מפקד היה רוצה חיילים כאלה. אין גדר שהם לא ישכבו עליה, אין מקום שהם לא יכנסו אליו, אין כמעט מטרה שהם לא ישיגו. התחושה היא שהרוח המלווה את סיני, רמי בן יהודה, זרקה ועוד כוכבים היא "קודם כל ניצחון אחרי זה בקרת נזקים". ואת הניצחון הזה כידוע הם הביאו ובגדול.

נקודת השיא בסרט היא כמובן ערב הבחירות, בסופו לאחר מסע ארוך מלא בקשיים הליכוד מנצח בפער מעבר לכל הציפיות ומשיג הכרעה ברורה. במבט מאז להיום קשה שלא לחשוב על תחושת הניצחון המתפרצת באותו ערב, מול החששות כיום לגבי ממשלה לא יציבה ומקרטעת. נדמה לי שראשי הקואליציה צריכים לצפות בסרט הזה ולו בשביל להזכיר לעצמם מה היה פה, ועד כמה הניצחון הזה חשוב לרבים בישראל.

בכל הנוגע לפן האישי של גיבור הסרט, אינני מתיימר לבצע ניתוח פסיכולוגי. מה שכן ניכר בסרט זה כמה אהבה נתניהו מקבל מהרחוב – מהאיש הפשוט, מהקשישה בנהריה, מהצעירה שכמעט מתעלפת כשהוא קורא בשמה, הבחור הצעיר שמביט בו בעיניים בורקות ועוד.

נתניהו בן 73 ולא עוצר לרגע. חי בדופק גבוה, בקושי ישן, ונדמה שהצוות הצעיר סביבו פשוט לא עומד בקצב. וזה לא שמדובר באנשים שבעים, להפך. גם היום, אחרי שנים קשות מבחינה פוליטית, נתניהו מצליח לסחוף אחריו רבים. 'הקאמבק' הוא בעצם הצצה לאירוע הזה ולמה שמתרחש מתחת לפני השטח, לדברים שמניעים את הדרמה הפוליטית הזו וגם, במעט, את דמותו.