אסור להפקיר את זירת ההסברה בערבית

אין ספק כי זירת הסברה היא קריטית למדיניות החוץ של ישראל וגם לתדמיתה בעולם. אך עם זאת, אנו נמצאים במצב של פער עמוק וכישלון מתמשך בהסברה לעולם הערבי. אין כיום מסבירן ישראלי רשמי הפונה לעולם הערבי, ובמקום זאת ישנם דוברים שעוסקים בדוברות ואינם אנשי הסברה. גם מבקר המדינה הביע בשנים האחרונות ביקורות נוקבות על העדר מערך הסברה מספק, ועל ההשפעה השלילית שיש לכך על יציבות המדינה.

תפקיד ההסברה נעשה משמעותי הרבה יותר בעולם הרשתות החברתיות, המהוות מקור מרכזי למידע ולהשפעה ציבורית. עם ריבוי המשתמשים גברו גם ההטעיות המכוונות והפצת מידע כוזב, ולכן אסור לנו להפקיר את הזירה או גרוע מכך – להשאיר את אויבנו להיאבק בה לבדם, ללא מערך הסברתי שישיב אש וימנע את השחרתנו מול העולם הערבי והמערבי.

מדינת ישראל מתמודדת עם אתגרים אזוריים וגלובליים מרובים, החל מהגרעין האיראני ואיומי טרור שונים, ועד לסכסוך עם הפלסטינים וחבית חומר הנפץ שהוא מסגד אל-אקצא. בהקשר הזה, להסברה תפקיד מכריע בעיצוב דעת הקהל ובגיוס תמיכה במדיניות ובאינטרסים של ישראל, יחד עם המכשולים הקיימים בתחום כמו מחסומים לשוניים ותרבותיים, סיקור תקשורתי עוין ומסעות תעמולה יעילים מצד יריבינו.

כאשר אנו נתקלים בפוסט שקרי ברשתות החברתיות, למשל האשמת ישראל בביצוע פשע שלא ביצעה, או תמונות של ילדים סורים הרוגים בטענה כי בכלל מדובר בפלסטינים תמימים שנטבחו על ידי ישראל, השאלה הראשונה היא על מי מוטלת האחריות הרישמית לזהות, לדווח ולטפל בסוגיה?

האם זהו משרד החוץ, המשטרה, המשרד לביטחון פנים, הצנזורה הצבאית, פרקליטות המדינה או משרד המשפטים? השב"כ או המוסד? בפועל כל גורם טוען שהאחריות נופלת על אחר ואין מי שידרוש מענה ויכריע בסוגיה. בזמן לחימה, דיווח על פייק ניוז הוא פעולה קריטית אשר יכולה להשפיע על דעת הקהל ומהלכי המלחמה. זו חזית לא פחות חשובה מחזית הסייבר, הלוחמה האווירית או כל חזית מצבעית אחרת.

הגורם אשר עליו מוטלת משימת ההסברה והלוחמה בפייק ניוז, נדרש לעבוד כמו חמ"ל מבצעי – 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע. פוסט ויראלי, גם אם הוא פייק, יכול לזכות תוך שעות במיליוני צפיות (גילוי נאות: אני וחברי פעלנו כאנשים פרטיים סביב השעון לדווח לפייסבוק על פוסטים שקריים בזמן מבצע 'שומר חומות').

בזמן שאויבינו מנהלים מערכת תעמולה אינטנסיבית בשפתם דרך ערוצי התקשורת בטלוויזיה, רדיו ורשתות חברתיות, ניכר כי ישראל מתקשה להתמודד ולהשפיע על דעת הקהל הערבי. מעטים מאוד הם הדוברים הממשלתיים בשפה הערבית אשר פונים כיום ישירות לעולם הערבי בשפתו, וגם לתושבי ישראל הערבים. כיום כאמור אין אנשי הסברה בישראל.

בשיחה שקיימנו לאחרונה, בכיר במשרד החוץ אישרר את טענותיי בעניין: אין כיום מחלקת הסברה במשרד ואין גורם האחראי על הסברה בכלל ובטח לא בשפה הערבית. דובר משרד החוץ לתקשורת הערבית, מר חסן כעבייה, משמש כפונקציה העוסקת בדוברות בלבד (מיתוג פעילות המשרד), אך לא בהסברה, וקיים הבדל עמוק בין שני התחומים. בעבר הלא-רחוק הייתה במשרד החוץ מחלקת הסברה שהוסבה למחלקת "דיפלומטיה ציבורית" ופעילותה אינה כוללת את תחום ההסברה.

באשר למשרד ראש הממשלה, עד לפני כשנה מר אופיר גנדלמן היה דובר ראש הממשלה לתקשורת הערבית (גם הוא איננו איש הסברה) וכיום לא קיים גורם המאייש תפקיד זה. דובר צה"ל בשפה הערבית, סא"ל אביחי אדרעי, עוסק בעינייני צבא בלבד וסמכויותיו מוגבלות, ובמשרד הביטחון תקן הדובר בשפה הערבית בוטל לפני יותר מעשור.

לכן נחוץ להקים מחלקות ההסברה בערבית בכל המשרדים שלעיל, לאייש אותן באנשי מקצוע המיומנים בשפה ולהגיע אל לב הקהל בעולם הערבי. באופן כזה נוכל לקדם את ענייננו ואת הדיון בין ישראל לעולם הערבי, לשפר את התקשורת ולהלחם בתעמולה עויינת ובפייק ניוז. תעמולה אינה מילה גסה. היא מתארת את המאבק הפסיכולוגי והתודעתי המתנהל מאז קום המדינה בין ישראל לפלסטינים וליריבים אחרים. מזה עשורים ארוכים שהפלסטינים מצליחים בתעמולה נגדנו ואף זוכים לסיוע מהמערב ובהקמת תנועות חרם כמו ה-BDS, לא פעם גם בסיוע ישראלים.

כל זה מעיד על חשיבות הסוגיה ועל הצורך להתמודד. כדי להתמודד ביעילות ישראל צריכה לפקח על מסעות תעמולה של יריביה גם מבית, אך גם מאיראן, חיזבאללה, חמאס והרשות הפלסטינית. ישראל צריכה להגיב במהירות, ביעילות ובנחישות באמצעות מערך הסברה לאומי במדיה החברתית, המדיה המסורתית ועל ידי דיפלומטיה ציבורית. עלינו גם לחשוף את השקרים והעיוותים במסעות התעמולה הללו, תוך שימוש בעובדות, ראיות ומקורות אמינים, ולא להשאיר את הזירה ריקה ומופקרת.

ישראל צריכה כיום, יותר מתמיד, גורם הסברה לאומי בשפה הערבית אשר ירכז את פעולת ההסברה מכלל המשרדים. גורם כזה, ביחד עם מערך הסברתי תומך במשרדים הרלוונטים, יתרום משמעותית לניהול מערכה חזקה ואפקטיבית, לא רק בתחום הדוברות אלא כאמור גם בהסברה של מדינת ישראל. הוא יוכל לפנות אל העמים הסובבים אותנו במגוון נושאים, בין אם בשגרה (כגון אירועים בשטחים הנמצאים תחת שליטה פלסטינית, הברחות במעברים, הזמת שקרים, הפצת האמת סביב התנאים בבתי הכלא בישראל ועוד), או בזמן חירום.

ההסברה נדרשת גם כדי לפנות לתושבי הרשות הפלסטינית ולאוכלוסיית דוברי השפה הערבית בישראל. כיום המלחמה היא לא רק בחזית הקרב אלא גם בתקשורת, ברשתות החברתיות ובאולפני הטלוויזיה. המטרה העיקרית של גורם הסברתי מתכלל בשפה הערבית, היא חיזוק מערכת ההסברה הישראלית בכל הזירות, תוך התמקדות מיוחדת במדינות ערב. עליו לפעול גם עבור המטרות הבאות:

1. שיפור תדמית ישראל בעולם, במיוחד במדינות ערב, ויצירת תדמית חיובית.

2. הזמת שקרי הפלסטינים והשחרתם מול הקהל הערבי והמערבי.

3. גיוס תמיכה במדיניות ובאינטרסים של מדינת ישראל, לרבות ביטחונה, כלכלתה, תרבותה וערכיה.

4. התמודדות עם מידע מוטעה ותעמולה, במיוחד מצד יריביה של ישראל, גם בזירת הפנים.

5. פיתוח אסטרטגיות יעילות להתמודדות עם זירת המידע, לרבות מדיה חברתית, מדיה מסורתית ודיפלומטיה ציבורית.

6. בניית גשרים, יצירת וחיזוק יחסים עם קהלים מגוונים, כולל ממשלות, ארגוני חברה אזרחית, מובילי דעה והציבור הרחב.

מדינות בכל העולם משתמשות באסטרטגיות ושיטות הסברה שונות ואף בתעמולה כדי לקדם את האינטרסים שלהן ולהתמודד עם איומים שונים. לשם כך יש חשיבות בבניית מערכות הסברה יעילות, בעלות יכולת לעסוק בקהלים מגוונים, להתעמת עם מידע שגוי ותעמולה ולבנות אמון והבנה בין הצדדים.

יחד עם זאת, עדיף העדר הסברה מאשר הסברה לקויה. הסברה הפונה לעולם הערבי אינה בהכרח מתאימה לעולם המערבי ולהפך. בניית מערכת הסברה לאומית בישראל דורשת הבנה לא רק בתרבות הערבית אלא גם בדת האסלאם ובהיסטוריה של העמים המוסלמים. כדי ליצור קשר יעיל עם העולם הערבי, יש להשקיע בהבנת התרבות, ההיסטוריה והערכים של עמי האזור. זה דורש בין היתר פיתוח רגישות תרבותית, לימוד ערבית ובניית קשרים עם מנהיגים ערבים, אינטלקטואלים ועם החברה האזרחית.

ד"ר אדי כהן הוא מזרחן ופעיל ברשתות החברתיות. לכהן מעל חצי מיליון עוקבים בעולם הערבי.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: