מגילת יסורין: פרקים מיומן גטו ורשה

אלו קטעים מיומניו של חיים אהרן קפלן, כפי שראו אור בהוצאת עם עובד ויד ושם ופורסמו באתר 'פרויקט בן-יהודה' ברישיון לנחלת הכלל.

קפלן היה חוקר ומחנך עברי, שנספה עם רעייתו בטרבלינקה במועד כלשהו בין דצמבר 1942 לינואר 1943. הוא נולד ב-1880 בבלארוס והתחנך בישיבת מיר ובמוסד הפדגוגי בווילנה. ב-1902 הוא התיישב בוורשה שם ייסד בית ספר עברי והיה מנהלו במשך כארבה עשורים. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה קפלן החל לתעד ביומנו את האירועים בעיר ובפולין בכלל, על אף הסכנה שהייתה כרוכה בכך.

יומני גטו ורשה התגלו בראשית שנות ה-60 על ידי פרופ' אברהם יצחק כץ, ובסיוע ולדיסלב ווייצ׳יק, פעיל פולני שקיבל אותם למשמורת מידי חברו של קפלן, שהצליח להבריח אותם מחוץ לגטו.

***

7.9.39

האויב בשערי ורשה – ואנחנו טועמים טעמה של עיר נצורה.

עוד טרם שמו עלינו מצור מארבעה עברים. העבר המזרחי עודנו פתוח ודרך הפתח היחידי נוהרים צעירים לרבבות, הנמלטים מחמת הכובש האכזרי, שביחס ליהודים הוא מחוסר רגש אנושי. זרם הנמלטים התחיל עוד בשעות הבוקר החשכים והקרירים. בשעה שהכל עטוף חשכות. והאות לזה נתנה דוקא הממשלה בעצמה. היא היתה הראשונה לבריחה והראשונה לאֶבאקואציה. הממשלה עשתה במחשך מעשיה: בשעות הלילה. אבל דברים כאלה אין להסתיר. לההמונים יש עין רואה ואוזן שומעת. גם אני הרגשתי בזה באפלת הלילה. חלון חדר משכבי פונה כלפי רחוב קרמליצקה. ואף כי הייתי שקוע בתרדמה הגיעו לאזני קולות שונים והמולת עוברים. ירדתי ממטתי והשקפתי דרך החלון. תיכף הבינותי כי הממשלה בורחת.

10.9.39

הרחובות מלאים חפירות ובריקדות. על ראשי הבתים – העמדו מכונות-יריה. וגורלי רצה שתחת מעקה דירתי, הפונה אל הרחוב, נמצאת בריקדה. אם תפרוץ מלחמה ברחוב לא תשאר אבן על אבן מהחומה שאני יושב בתוכה. ברחתי איפוא אל אחות אשתי, שדירתה פונה אל החצר.

…מה רבו ענויינו בצפיתנו לקראת אויב העם היהודי, שעוד לפני פרוץ המלחמה העיד בנו: “שאם תפרוץ מלחמה הגזע היהודי יכחד מאירופא” “זכינו” – וכמעט מחצית העם היהודי נמצאת תחת שלטונו.

מדוע המר לנו שדי באופן כל כך אכזרי? האומנם חטאנו מכל העם? בושנו מכל גוי?!

11.9.39

… מחרתים – חג הכַסא. ראש השנה לישראל…

ורשה מלאה פליטים מכל כנפות המדינה. בתוך העירבוביה ובלבול המוחות החלה בריחה בלתי מסודרה ובלתי מכוּונת מראש. אלה ברחו מורשה ואלה באו לורשה. ביחוד באו לעיר הבירה תושבי החוף השמאלי של הויסלא, שלשמע האויב האכזרי אחזתם רעדה והשאירו עבודת חיים שלמה למען יוכלו להציל את נפשם לעורם. מחנות, מחנות של רבבות, טעונים מטלטלים ותינוקות, מלאו את כל הדרכים והכבישים המובילים לעיר הבירה, שגם היא אינה בטוחה מאבדון.

17.9.39

ורשה, בת שני המיליונים, הופקרה לאש ולחרב.

20.9.39

… כמעט שתם הלחם, כי האויב עשה מצור על העיר מארבעת עבריה, אין יוצא ואין בא. הצידה שנגנז לקיום הולכת ותמה….

בני אדם משקיעים את כל כחותיהם וכשרונותיהם בכדי להשיג פת לחם. הפך האדם להיות חיה שאין לו בעולמו אלא חייו הפיזיים והיראה מפני הרעב. שבת כל חג וכל מועד.

בימי ראש השנה נערכו באיזה בתי כנסיות תפלות טרופות בצבור. הנוכל לערוך תפלת “כל נדרי” מחר?

29.9.39

ורשה היפה והמקושטה, רבת ההוד, עטרת הערים היתה למהפכת סדום ועמורה. ישנן רחובות שכמעט נמחו מעל פני האדמה. בתים למאות היו למאכולת אש, או שנהרסו והיו לעיי מפלה….

קשה לעבור בין החורבות האלה, שעשן עודנו מתמר ועולה מהן….

ואנחנו מחכים לצבא היטלר

אחרי כל הנוראות שעברו עלינו אנחנו מחכים אליו כאל מלקוש. אנחנו רעבים ללא לחם וללא מים. עצבינו הרוסים מכל חויותינו בימים הנוראים האחרונים. במצב פסיכי כזה שאיפתנו היחידה “לנוח” קצת, לו יהא אפילו תחת שלטונו של היט. ובכן – היום בשמונה בערב חיילותיו של היט. נכנסים לשערי ורשה כגבורים מנַצחים…

נפלה פולניה! התוסיף קום?

5.10.39

ליל שמחת תורה ת"ש

חלונות בתי הכנסיות אפלה. פסקה השמחה בתורתנו הנצחית שלא חדלנו מחבבה אפילו בחשכת ימי הבינים. משבע עוצר בעיר…. הפוליטיקה הנאצית ביחס ליהודים בכל תקפה

בכל יום יארעו מאורעות מעציבים המסמרים את שערות בשרנו…. ברחוב פלוני עכבו יהודים בעלי זקן והתעללו בהם. בשמיני עצרת, בשעת התפלה בבית הכנסת שבחצר – מלאבה הוציאו מאה וחמישים איש. הושיבו אותם לתוך אוטו והובילו אותם לעבודה אל הגַזיה. ברחוב אלמוני פשטו בגד מיהודי ובאותו מעמד הלבישו אותו נוצרי שזכה מן הגזלה. יהודי מדוכא שעומד בתור שעות ארוכות בכדי לזכות באיזה דבר אוכל הנתן בחנם נתפס לעבודה לעשרים וארבע שעות כשהוא רעב וצמא.

מדין ומואב יעשו שלום ביניהם בכדי לדכא את ישראל.

הלקח האחרון לא החכים את שכנינו ה“חכמים”. אף כי עברה עליהם קטסטרופה לאומית נוראה כשאול טרגיות גורלם לא שככה חמתם ביחס ליהודים. אף כי אטומי-מח וחסרי אינטליגנציה הם ואינם מבינים לדבר אשכנזית למדו להגיד לכובשיהם: "איין יודע!! בכדי להרחיקו מן הטור.

לעבודה לקוחים רק יהודים; פולנים צעירים בעלי כח ובעלי זרוע, עומדים מרחוק ומתעללים ביהודים הכורעים תחת סבל עבודתם, ובשביל יהודים בוחרים דוקא בעבודות מאוסות, כמו: לנקות מחראות, לכבס רצפות, ועוד כאלה. והיה מעשה ששמעתי מפי צעיר שהעיד על עצמו: “בדידי הוה עובדה”, שתפסו אותו לעבודה וצוו עליו לנקות מקומות מטונפים ומכשירים לא נתנו לו. כשבקש מכשירים יעצו לו לעשות את זה בידים; ובמקום כלי להשתמש במעילו. כשהתנגד לזה הכו אותו מכות נאמנות. באותו מעמד נמצאו חיילים אחדים שלא יכלו לראות בענוייו של איש נקי מחטא והעירו לבעל הזרוע, שאין להתנהג ככה עם בן-אדם. על זה ענה הסרדיוט, שהיהודים רצו במלחמה ולכן הם כדאים שתבוא עליהם צרה גדולה כזאת; שלמעלה מעשרת אלפים חיילים גרמנים כבר נפלו חללים והיהודים עושים עסק במלחמה זו. אחר כך הוסיפו להכות אותו, ואחרי שבע שעות עבודה מאוסה ובזויה, מבלי טעום לחם ומים, שב הביתה.

16.10.39

החיים הולכים “כסדרם” מעצמם. אין קביעת מחירים, אין תחבורת, אין מים ואין חשמל בכל חלקי העיר. הכל הולך בעצלתים, וזה נתן יסוד לשמועות פורחות, שהכובש לא ישאר כאן. אבל דבר אחד אין הכובש מזניח והופך בוֹ בלי הרף, כאלו לכתחלה בא רק לשם זה. איזו פסיכוזה של איבה ושנאה אל “היוּדע” תקפה אותו

…בשיחה קצרה שארכה שני רגעים, ושהיתה לה צורה של פקודה בהוספת איוּם “שבאם לאו יהיו אחראים בחייהם”, נצטותה ה“קהלה” להמציא רשימה של אוכלוסי ורשה היהודים בגיל משש עשרה עד ששים – לשם מה? אין איש יודע. אבל זה ודאי שאין זה לטובת היהודים. אבל לבנו יגיד לנו, שבדרישה זו צפונה איזו קטסטרופה ליהדות הפולנית.

18.10.39

חיינו הולכים ומתערפלים מיום ליום. חוקים גזעיים עוד טרם הונהגו בצורה חוקית. אבל למעשה אין לנו תקומה. הכובש אומר בפה מלא, שלא ישאיר שום אפשרות של קיום ליהודים. יש לשער שהיום נעשתה ההתחלה…

כל הרוצה לעמוד על הטרגדיה העמוקה של היהדות הפולנית יבוא אל מעון ה“דז’וינט” (לשנה 13) ויראה את נאד הדמעות. אבל גם “לדז’וינט” אין ביאת כח חוקית והכובש אינו יודע על דבר קיומו. באשרנו, שכסף ה“דז’וינט” נמצא ברשות הקונסוליה האמריקאית, שלכובש אין דריסת רגל אליה. אלמלי כן היה מחרים עד הפרוטה האחרונה. אבל תמיכת “הדז’וינט” היא כטפּה מן הים. גם יש בו נשיאת פנים למפלגה ידועה.

אל אלוהים! הכלה אתה עושה ליהדות הפולנית?

“עמך” אינו מבין: מדוע העולם (!) שותק?!

20.10.39

הקהלה העברית, שגם היא נתיתמה, כי כספה נשדד ונשיאה הממונה (קומיסאר) ברח, נסתה לסדר את ענין התפיס לעבודה. טשרניקוב 62 הציע לפני הכובש בשם הקהלה, שהיא מתחייבת להמציא לעבודה על פי סדר ידוע מספר ידוע של עובדים ובלבד שיחדלו לתפוס לעבודה ברחובות מכל הבא ליד. כמעט שלא הטו אוזן להצעה זו. העירו דרך אגב, שאין זו הצעה מפורטת. סוף סוף הסכימו שהקהלה תמציא בכל יום חמש מאות איש לעבודה והתפיסה ברחוב תחדל. מחר יהיה היום הראשון לסדר חדש זה. הקהלה תשלם לכל עובד מקופתה ארבעה זהובים ליום. הבה ונראה אם ימצאו קופצים לעבודה, אם הקהלה תוכל לעמוד בהתחייבותה ואם הכובש ישבע רצון מהסדר החדש!!

אם, חלילה, החוזה עם הכובש לא יצלח, תגדל אחר כך הרעה מאשר עד כה.

אין לקנא בנו. נתיתמנו.

21.10.39

… עתידנו הולך ומתבהר. היום התחיל הנישול החוקי. היום נתפרסמה פקודה המנשלת את היהודים משני ענפי כלכלה, שפרנסו למעלה מחמישים אחוז של האוכלסיה היהודית. הדם נקפא באברים ובכעס אין אונים אתה נכון לטרוף את נפשך בכפך. אין זה איזה קיפוח כלכלי המעיק קצת אבל אינו מסַכן את קיומנו. זהו קיצוץ אכזרי שאין דוגמתו בתולדות הרדיפות של עם ישראל. הפקודה האכזרית היא קצרה והחלטית המכילה רק שבעה סעיפים, אבל דיה כדי לערער את כל בניננו האֶקונומי. הגזרה אומרת: אסור באיסור חמור ליהודים לסחור עם סחורות טקסטיל (כל מיני מנופקטורה) ועם עורות מעוּבדים וכל מיני תעשיות היוצאות מחומר זה.

באכזריות נוראה הונף הגרזן על העורקים היותר חיים של הכלכלה היהודית. כל העובר על הפקודה יענש בעונשין חמורים אף עונש מות בכלל. ועתונם של הכובש מזהיר מעצמו שאל יחשבו היהודים לזלזל בפקודה זו. עונש מות לעבריינים יבטיח את התגשמותה המלאה.

22.10.39

… גם מכשירי הרדיו לוקחו מאתנו. ערבי חורף ארוכים אנחנו יושבים שוממים, עצובים ואבלים על הריסותינו וחורבותינו ואין קצה לדמעותינו. כל אחד נהרס ממעמדו; בכל משפחה אסון; בכל בית חורבן. הנישול “החוקי” שהתחיל החשיך את עולמנו. ואף זה נעשה נושא לבדיחות יהודיות. אבל זוהי בדיחת הצלוב. אני חושש לפסיכוזה של יאוש ההולכת וחודרת את כל חיינו. חדלנו להגיב. אף אם יאסרו עלינו את הנשימה נשלים גם עם זה. אף זאת יהיה נושא לבדיחה חדשה.

25.10.39

… ועוד סמן מפחיד מבשר רעה:

היום הודיעו כרוזים לאוכלסי ורשה היהודים, שביום השבת הבאה (29/10) יתקיים מִפקד של התושבים היהודים. הקהלה בראשותו של האינז’ינר טשרניאקוב מחוייבת להוציא אל הפועל את המפקד הזה. לבותינו מבשרים לנו רעה: במפקד זה גלומה איזו קטסטרופה ליהודי ורשה. אלמלי כן – אין בו צורך…

5.11.39

מה הביא לנו היום? לא פחות ולא יותר מגיטו יהודי!! גיטו בורשה היהודית! היאומן כי יסופר?!

כרוזים עוד טרם הדבקו; אבל גורלנו כבר ידוע לנו. הכובש החליט ליצור גיטו יהודי, שיכיל איזו עשרות רחובות, שלשלוש מאות וששים אלף יהודי ורשה תהיה הישיבה מותרת…

… מלבד העלבון שבגזרה זו היא תביא קטסטרופה סוציאלית לכל אוכלסי ורשה, אפילו לבלתי יהודיים, ופרנסותיהם ומשלח ידם של היהודים הנעקרים מדירותיהם ירדו לטמיון. כל הגולים יצאו נקיים מנכסיהם, מחוסרי פרנסה ומבוטלים מעסקיהם. לאן יכנס כל ההמון הרב הזה? ודוקא האמידים ובעלי היכולת, שביהודי ורשה, דוקא האינטלגינציה המדופלמת העשירה, שיהדותם היא להם כסרח העודף ושליסוריהם אין טעם.

8.11.39

…השמועות הנוראות הבאות אלינו מערי השדה – תסַמרנה את שערות ראשנו. עירות יהודיות לעשרות נשרפו ונכחדו כליל מעל פני האדמה. בווישקוב, למשל, נשארו רק שלושה בתים; יתרם נשרפו. ועירות שלא נשרפו – יושביהן היהודים גורשו עד אחד. בראשונה נחרמו מטלטליהם; אחר כך הוכו ולוקחו לעבודה; ובאחרונה נגזרה עליהם גזרת גירוש לאחר שנעשו אצלם חיפושים וכספם נגזל לעיניהם. הגולים האומללים נשארו שרופים, גזולים, שדודים, בעירם ובחוסר כל ומגורשים מעיר מולדתם. ככה קרה ליהודי פולטוסק, מלאווה, וולוצלַבֶק, ולעוד הרבה עירות יהודיות שאין לפרט אותן, כי רבו מספור.

אל אלהים! הכלה אתה עושה לשארית היהדות הפולנית?

***

12.10.40

מוצאי יו“כ תש”א

בראש השנה התפללנו שלא כדין. איסור התפלה בצבור עוד במקומו עמד. בצנעה ומחדרים צדדיים, שעל יד בתי-התפלה האפלים והסגורים, קראנו לאלהי ישראל, ממש כאנוסים במאה החמש עשרה…

סוף סוף יצאה גזרת הגיטו אל הפועל; אמנם, לע"ע גטו פתוח, אבל אין שום ספק שבעוד זמן קצר עתיד הוא להסגר. גם בלודז נתקיימה גזרת הגיטו לא בבת אחת רק דרגות, דרגות. והרבה סמנים מוכיחים שגם בורשה יהיה ככה. לאחר שלפני שבועים הדבר נדחה חשבנו: כיון דאידחי אידחי. וכמעט שנרגענו. אבל לא ינום ולא יישן שונא ישראל…

עד השלושים ואחד לאוקטובר מחוייבים היהודים יושבי הרחובות שמחוץ לחומות, הם ועסקיהם וכל אשר ברגליהם, לעבור אל הרחובות שבתוך החומות; וכל האריים (קרי: הפולנים) יושבי הרחובות שבתוך החומות מחוייבים גם הם לעבור אל הרובע האריי. ולא רק זה. במדה ידועה נגעה הגזרה לרעה בפולנים יותר מאשר ביהודים: כי הפולנים מצווים ועומדים לעקור את דירותיהם לא רק מהגיטו היהודי אלא אף מהרובע הגרמני. הנאציזם רוצה להפריד בין הגזעים: האדונים – לבד; הנתינים – לבד; והעבדים – לבד…

14.10.40

מהלכת שמועה בעם, שבאחד המנינים עקר “בעל תפלה” אחד ממקומו, התלבש ב“קיטל” והכין את עצמו להיות שליחו של עם עני ואביון בתפלת “נעילה”, ובינתים פרץ בחור אחד אל המנין והביא את ה“בשורה” ע“ד הגיטו, מיד חזר בו אותו יהודי מכל ענין “נעילה”, פשט את ה”קיטל" ושב למקומו.

– אין להתפלל בשעה שתפלתנו נטרפת! “שומע תפלה” סך בעדנו את “שערי הרחמים”…

17.10.40

… על ידי פרסום הפקודה הרשמית הותרו כל הספקות, אבל – לחומרא. נטלו מאתנו רחובות שהן יהודיות מקדמת דנא ושאיש לא פלל שימצאו מחוץ לתחום הגיטו. ולא עוד אלא שכבר הוקמה חומה בקציהן וזה נחשב לסמן מובהק שהרחוב נמצאת בתוך החומות.

כי גיטו סגור – פרושו מיתת רעב. אין זה אלא מחנה רכוז לפושעים ולחוטאים הנמצאים בתנאי חיים בלתי אנושיים. כל הרובע היהודי יוגדר בחומות ובחוטי ברזל דוקרים מכל צד. ועוד להט החרב מתהפכת על שעריו לשמור על הנמלטים שלא יעזבו את בית כלאם. בכל מקום סגור ומסוגר. אין יוצא ואין בא. כל המסַכן את נפשו לברוח אחת דינו ליריה. שומרי הגיטו אינם נותנים לאכרי הכפר להכניס שום מכולת לתוך שעריו. ולכן שורר בו רעב. איש את בשר זרועו יאכל כמו בעיר נצורה. עוללים שואלים ללחם – ואין. הצרכים היותר הכרחיים חסרים ולא תמצא אותם בעד כל הון. בגיטו הלודזאי לא שתו חמין ולא הכינו שום תבשיל מחוסר עצים להסקה. בעד קילו בצלים שלמו עשרה זהובים. אנשי ורשה ש”פקחים" הם מקדימים את עצמם להכין להם צידה בעוד מועד על כל צרה שלא תבוא. ומזה עלית המחירים.

22.10.40

ליצירת הגיטו היהודי יש חבלי לדה כל כך קשים עד שילא העט לספר. אנחנו טובעים בים של צרות ובאו מים עד נפש. אין זו גזרה של “שב ואל תעשה”, אלא של “קום ועשה”. וכאן עקר הטרגדיה. עוד מלפני חצי שנה הותווּ תחומים לגיטו היהודי ע“י העמדת חומות מבדילות על פרשת רחובות ידועים. זה היה לנו לסמן שכאן התחום היהודי. העֵבר שלצד האריי היה מסויד לבן ושלצד הגיטו נשאר בלתי מסויד. כשהגיע זמן התגשמות הגזרה נהפכה כל הקערה על פיה. הצד הפולני התחיל לעמוד על המקח. בפרבר פלוני נמצא בית יראתם; פרבר אלמוני – רבו מאוכלס אריים. כאן בית-ספר בבנין נהדר; ושם בית חרושת המעסיק אלפי פועלים אריים. וכיצד איפוא ינוּשלו ה”בעלי בתים" האמתים (!) מכל המקומות האלה?! ובאופן כזה עמדו וקטעו מהתחום היהודי שטח אחר שטח, רחוב אחר רחוב וגבולות הגיטו נצטמצמו צמצום אחר צמצום…

בקהלה – תהו ובוהו. אין בכחה לאחוז את ההגה של המאורעות ולהטותם לפי חפצה ורצונה. יש לה אמנם הזכות להכריח בכח, אבל לא בכל פעם אפשר ורצוי להשתמש בכח. הצרות מעבירות אותנו על דעתנו ועל כח השופט שלנו. ובהיותנו מדוכאים ומיואשים אין אנו מצייתים לפקודת הקהלה ומכבידים עליה את עבודתה המלאה אחריות.

לפני ימים אחדים המציאה הקהלה שאלון לכל “ועדי החצר”, שנתבקשו לתת תשובות מפורטות על כמה וכמה שאלות בנוגע למספר הדירות, לכמות החדרים שבכל דירה, לגודל מספר יושביהם ולמחירן. על יסוד החומר הנאסף יחרימו חדרים פנויים בכדי להושיב בהם מחוסרי-גג. כמה תהיה מכסת הדירים לכל חדר? אין איש יודע בברור. יש אומרים – ארבעה; ויש אומרים ששה. ולכן ממהר כל אחד להשכיר חדר בדירתו על פי בחירה מוקדמת וחפשית. ודרך אגב מעלים את המחיר עד לשמים. חוששים שהקהלה תזוֵג מין בשאינו מינו ובמחיר נורמלי ולכן מזדרזים להקדים את הקהלה.

24.10.40

ליל שמחת תורה. תש"א

הגיטו בעצם התוותו. כל אחד מקדים את עצמו לפנות את דירתו האסורה ותופס איזו דירה חדשה בתחום היהודי. רחובות ורשה מלאים עגלות טעונות מטלטלין ועליהם בני המשפחה. כל זמן שהדלוּת חבויה בחדר לפנים מחדר שוכחים על דבר מציאותה; משהיא מוצאת החוצה היא מעוררת בחילה וגוֹעל נפש. כלים ורהיטים משומשים של מעונות דלים ושבריהם מבקשים להם מקלט חדש. כשאתה מתבונן לתופעה עלובה זו, שאינה אלא פרי של שנאה פטולוגית, חסרת-טעם ובתוצאותיה החמריות מזיקה לשני הצדדים, אתה שואל את עצמך: למי יש צורך בכל זה? על שום מה ולמה נודדות כצללים בריות עלובות ומדוכאות אלה שגם בהיותן תחת צל קורתן אין להן במה להחיות את נפשן?!

ואתה בא אז לידי דעה, שאין ממשלה נורמלית מסוגלה להוציא פקודות אכזריות ושטותיות כאלה; שרק מטומטמי-מח, פסיכופטים לקויים במחלת שנאת חנם לגוי צדיק, ולזה עוד: גנבים, שודדים וחמסנים, שיצר מחשבות לבם רק רע כל היום, בקצור: חבר של בני בליעל מוכשרים לחוקק חוקי עוול ואָון כאלה, התמימים שבישראל ושבפולנים מקשים לשאול:

ו“העולם” יושב דומם ומחריש?! הידי מעול וחומץ תהיינה תמיד על העליונה?

היתכן שעל כל העולם כלו יונף גרזן? מנהיג הבירה – איֶךָ?

אבל יושב בשמים ישחק…

התהיה גיטו סגור? יש סמנים לכאן ולכאן ומצפים לאיזה נס, שאינו מתרחש בשעת מצוקה. גיטו סגור – זוהי גסיסה אטית. ואם גיטו פתוח – הרי זה אסון למחצה.

27.10.40

… כל זמן שהגיטו פתוח ונשאר עוד פתח קטן כחודו של מחט לבוא במשא ומתן עם העולם החיצוני יש לה לקהלה שליטה רק על “הענינים הפנימיים”; משעה שהגיטו יסגר נהיה לאורגניזם עממי זר המובדל ומופרש אף מהחיים האזרחיים שבמדינה. נחדל לשלם מסים למלכות ונהיה פטורים משכר דירה…

… יוצא איפוא שהקהלה תהיה נציגת עדת היהודית כלפי חוץ וכלפי פנים. בגיטו סגור נזכה לא רק לאוטונומיה תרבותית אלא גם לאוטונומיה ממלכתית…

וכאן – עקר הטרגדיה שלנו. מן הפחת אל הפח. “נצלנו” מהדוב ונתקענו לתוך לועו של זאב. אין זו הקהלה המסורתית שלנו שרשמה דפים מזהירים בתולדותינו. קרובים-רחוקים, זרים לרוחנו, בני חם הפוסעים על ראשינו, בעלוה. נשיא הקהלה ויועציה המה מבעלי הזרוע, שאחרים הרכיבו אותם על גבנו. ברובם – מחוגי ה“שמנדריקים” שבשנים כתקונם איש לא ידעם. מעולם לא עמדו על הבחירה ולא העיזו אפילו לחלום על דבר נציגות יהודית. ואלמלי העיזו היו יוצאים חפויי ראש. כל חייהם עמדו עד כה מחוץ לצבור היהודי, לא שמחו בשמחתו ולא צרו בצרתו. מי שם לב לאיזה פלוני האינז’ינר, שמנדריק ככל השמנדריקים, שאף מתבולל לא היה מטעמים אידיאולוגיים אלא מטעמים אוּטיליטריים. הציונות כבר השליכה אותם אחרי גונו וכצללים הסתובבו במחננו. קטני המח, אמני ה“פּוֹקער”,חניכי תרבות זרה היו…

… כיצד באנו לידי כך? אך מקרה היה בזה! אף הכובש לא בחר בהם, אלא כבר מצא אותם מן המוכן; ולאחר שנעשו לו שליחים נאמנים ומסורים לו בלב ונפש לא מצא בהם שום פגם והשאירם על כנם.

31.10.40

היום היה היום האחרון לפנוי הדירות הן ע“י יהודים שוכני הרובע האריי והן ע”י נוצרים שוכני הרובע היהודי. הפקודה הטילה פחד על כל אלה שהגזרה נגעה בהן. ביחוד – על היהודים האומללים, שהם ורכושם תמיד הפקר אף בשעת שלוה, ובשעת מהומה על אחת כמה וכמה. ולכן היו היהודים זריזים מקדימים. העתון – הסמרטוט של הכובש מחמיר בכל דבר מדעתו ועל אחריותו בכדי להרוס את עצבי היהודים. איומיו, שלא היה להם שום יסוד, הכניסו אנדרלמוסיה במוחות והגדילו את כבוד האסון. הודיע שקרים שונים ובלבל את המוחות. איך שהוא – והגיטו הבלתי סגור כבר נוצר. עדה גדולה של חצי מיליון איש נצטמצמה ונתכוצה על שטח קטן וחיה את חייה העלובים בצפיפות נוראה ללא פרנסה וללא משלח יד. משפחות אמידות ששכנו עד כה בדירות בעלות חמשה ששה חדרים עברו לחדר אחד ומסתפקים. כל אחד מהר להבטיח לעצמו איזה מחסה מכל הבא לידו. שום ברירה לא היתה…

5.11.40

… ועוד החכימו לשלוח השוקה לשם תגרנות ילדים מגילים שונים. אראה בנחמה, כשם שראיתי ילד בן שש מוכר סרטי החרפה, והוא עושה את מסחרו בפקחות ובזריזות. תגרנים פעוטים כאלה קשים לתפיסה. הם קלים ברגליהם. זריזים להשתמט וכשיתפסו – אין אחריותם גדולה. תגרנים-נערים ממלאים איפוא את התחום היהודי בכרוזיהם ובצעקותיהם עד להחרשת אזנים…

… ועל המדרכות צפיפות ודחק שאין לשער, אין מקום, פשוט, לעבור. איש את רעהו בצד ובכתף יהדוף ואתה שב אחרי רוב עמל ויגיעה הביתה וכלך מעוך ונתוק ורצוץ. לנגד עיניך תופעות כאלה שמעודך לא ראית אותן ברחובות ורשה והן הן הגורמות לצפיפות ולדוחקא. ראשית – אמות על יד עריסות תינוקותיהן תופסות את מקומותיהן על המדרכה, נשענות על כתלי הבתים לאורך הרחוב. הכובש סגר לפנינו את גני העיר…

… האמהות היהודיות כבר התרגלו אל מזלן העלוב: הלא על כן יהודיות הן! ולפיכך – בכדי שלא למנוע מתינוקותיהן את אור השמש תפסו להן עמדה עם עריסותיהן בכל מקום שיש למצוא ככר או מגרש, או מדרכה המוצפים אור שמש…

תופעה שניה היא – טפוסי מנדלי, הקבצנים והדלפנים שאין מהם מנוס ומפלט. מכל קצות המדינה התכנסו בורשה. ואלה המה טפוסים שעין לא ראתה אותם עד כה. לאלפיהם גורשו ממקומות מושבותיהם ובחוצות התחום היהודי הם מבקשים להם מזון ופרנסה. זוהי חבריה קבצנית שכמותה לא תמצא בשום אומה ולשון. על כל צעד ושעל יקיפוך ומושכים אותך בשרווּלך. ואין זו שנוררות פשוטה, אלא אמנותית. כל עסק אוהב חדושים בכדי שיצליח. והעוסקים בזה היתמחו במלאכתם מה שמוכיחות המצאותיהם האורגינליות בכדי למשוך את לב העוברים והשבים. הנה לפניך על פרשת-רחובות קבוצה של ילדי עוני מבן ארבע עד בן עשר, שלוחי אבא ואמא המפקחים עליהם מן הצד, והם שרים בשירים על לב רע. קולותיהם נעימים ומזמוריהם חדורי תוגה ועצבות יהודית. המנגינה נוגעת במיתרי לבך הכואב המלא צער על כל גדותיו. מבוטלים ושואפי רוח אינם חסרים. כנופיות כנופיות קטנות הן עומדות על יד הקברטט הילדותי, עיניהם מלאות דמעה וקשה עליהם פרידתם…

… וברחוק מקום של ד' אמות – חזן עם מקהלה שלמה של משוררים. בתי התפלה סגורים ואינם יכולים לפצוח בשירה לפני קונם ולכן הם שופכים שיח תחת כפת השמים. קונצרט כעין זה מרכז מסביבו מאות איש. משמיעים באזניך תפלות ופיוטים מכל חגי השנה ומפני שפנאי יש לך די והותר הקהל הולך הלך ורב המקהלה עושה עסקים יפים.

… לפעמים יבָּדל איזה אמן הסומך על כחותיו ומנהל את העסק יחידי. איזה “באס” מצוין משמיע את קולו כל היום ב“אריות” מכל המינים וגם הוא רואה לפעמים פרוטה בעמלו. וחוץ משנוררות אמנותית תזדמן לפניך בכל פנה שאתה פונה שנוררות פיזית. חגרים, פסחים ועורים; קטועי יד וקטועי רגל; בעלי מומים משונים המעוררים בך בחילה פיזית; בעלי נכפה ולקויי צרעת; עירומים ולבושי סחבות מרופשים ונאלחים – כלם, כלם צועקים: הב! הב!

תמונה רב גונית זו מהוה כעת את התחום היהודי. אם בעל נפש אתה יש שאתה מואס בך בעצמך ובעמך. האם כל זה מסַמל “נצח ישראל”? האומנם כל כך ירדנו פלאים? האם מתים חיים אלה מהוים כח עממי? אבל אין הרחוב הסואן והרועש מתענין במחשבותיך הנוגות. אדרבה ואדרבה! בכל מקום רעש ותנועה; בכל פנה אין דופק החיים נח אף לרגע.

10.11.40

… והרדיו של הכובש הטעים וחזר והטעים, שאין זה גיטו אלא רובע יהודי כשם שישנם רובע פולני ורובע גרמני. ושלישית – בכלל שמועות של נחמה, שמועות פורחות שאין להן שום בסיס מציאותי. בהתעטף עלינו נפשנו אנחנו מביאים ישועות ממרחק. דמיוננו המריא עד לאמריקה חביבתנו. ובלחישה לא חדלו להתלחש שיד רוזבלט בכל “הויתורים” האלה…

טוב להרגיש במצוקתנו הנוראה, כי איזו יד תקיפה חוסה עלינו ושיש כאן עין רואה את ענויינו ואוזן שומעת את אנחותינו…אבל – הקיצונו ונפשנו ריקה!

… הקהלה בונה בכספה ובהוצאותיה את קבר-האחים הגדול. והרי כל זה ראיה ברורה, כי אלמלי רצה הכובש להשאיר גיטו פתוח לא היה לו צורך לבנות חומות גבוהות ובצורות לגדור בעדנו את דרך החיים.

גם הקהלה עמוסה עבודה רבה בהכנותיה לסדור החיים בתוך גיטו סגור. תחת פקוחה הולכת ומסתדרת משטרה יהודית ששלטונה יהיה פרוש על יהודי הגיטו הקבורים חיים. לשם שרות המשטרה הגיטית כבר נרשמו תשעת אלפים צעירים בתור מועמדים למלוא תפקידים משטרתיים. דרך אגב: הכניס כל אחד מהנרשמים חמשה זהובים דמי הרשמה ועלה כל סכום ההרשמה לארבעים וחמש אלף זהוב ששלמו עניים מרודים בעד התקוה להתקבל למשטרה הגיטית…

לא רחוק היום ואנחנו נהיה כלואים וגדורים כעדר בקר וצאן, מרוחקים בזרוע מהעולם החיצון כמחנה של טמאים ומצורעים.

13.11.40

… כמעט שאין ספק בדבר שיזכו אותנו בגיטו סגור אף כי בקצת שנוי מהגיטו הלודזאי. מסביב לנו תהיינה חומות שתגדורנה בעדנו את דרך החיים. אבל מסבות רגיונליות ישאירו ארבעה-חמשה מבואות מפולשים ליוצאים ובאים. על ידם יעמוד תמיד משמר צבא לשמור על היוצאים ובאים. היציאה ליהודים אולי תוּתר לאיזו שעות ביום לאחר קבל “אוסווייז” בעד מחיר ידוע. אויר בכסף תשכרו…

17.11.40

אם אשר יגורנו בא לנו…

באור ליום ש“ק פ' וירא תש”א, י"ד למרחשון עלינו על מטותינו למנוחת לילה ברובע יהודי ולמחרת בבוקר קמנו בגיטו יהודי סגור, גיטו לכל פרטיו ודקדוקיו. הברבר הדגיש לא פעם ושתים שאין זה גיטו אלא רובע יהודי, כשם שיש רובע פולני ורובע גרמני; אבל גם הפעם שיקר: מלאכתו בכך! בשבת בשעות הבוקר כבר העמד משמר משולש בכל המקומות המפולשים, שמפני החבור הטרמי אין בהם חומות, שלא נתן ליהודים נושאי תו החרפּה לעבור אל הרובע האריי.

במקומות שאין בהם טרם נבנוּ חומות גבוהות ובכל פרשת דרכים שמסלה טרמית מחַברת שני רחובות העמד משמר צבא גרמני ועל ידוֹ שוטרי-הקהלה היהודית העומדים נכון לשרתו. זכינו איפוא “לזכויות מדיניות מלאות ושלמות” עד למשטרה יהודית בפולין המדינה, אידיאל שהאוטונומיסטים היהודים בכל הדורות שאפו אליו בכל לבם ונפשם… נכנסנו איפוא לחיים חדשים ואין לשער את הבהלה והחרדה שקמו ברובע היהודי. פתאם ראינו את עצמנו גדורים מכל צד…

28.11.40

… הגיטו נתרוקן מכל “הגויים” והפך להיות ממלכה יהודית מן הקצה אל הקצה. הרובעים המשטרתיים עתידים לצאת ומשטרה יהודית תירש את מקומם. והוא הדין הפוסתה: יהודים מטעם הקהלה יעמדו בראשה וכל תפקידיה יתמלאו ע"י יהודים. הנחה יוצאת מן הכלל תעשה, כנראה, רק למשרד המסים ולמוסדות, המצרכים הצבוריים של העיריה כעין גז וחשמל – אם הכובש האכזר לא יאסור לנו להנות מהם. בקצור: מדינה יהודית לכל פרטיה ודקדוקיה. אבל סגורה ומכווצה, כלואה וחנוטה בד' אמותיה…

29.11.40

… המושג של “כל ישראל ערבים זה בזה” חדל להיות משל ומליצה. נתקיים בנו…

“ועדי החצר” מתנהגים על פי הכלל: “עניי חצרך קודמין”. ולכן הוא מטיל על “נתיניו” תשלום חדשי כפול: אחד לטובת “העזרה העצמית” המכלכלת את בתי- התמחוי שבגיטו; ואחד – לטובת עניי החצר. והתשלום אינו דוקא בכסף. הוא ניתן בצרכי מכולת ואף בארוחות מוכנות ובמלמבושים משומשים.

כשהגיטו עמד להוצר ותנועת החסנה הכתה גלים החלו “ועדי-החצר” לדאוג לכל יושבי החצר באין יוצא מן הכלל, אפילו לבינוניים ולאמידים. צרת הגיטו אחדה את הנפרדים בכל ימות השנה ועוררה את הלבבות לטכס עצה איך לקדם את פני הרעה הממשמשת ובאה לכלנו יחד. מפחד הרעב כל פנים קבצו פארור. ראו שהצרות מתרחבות ובאות; שהשונא רוצה להכחידנו כליל מעל פני האדמה; בכל עקרו של גיטו לא בא אלא להרעיבנו ולהמעיט את חלבנו ודמנו. ואפשר מאד שעוד יבוא יום לכל מה שהוכנס לקיום באופן פרטי יהא “כבר נאכל” ומן הצורך יהיה ליסד “בית-תמחוי” משותף כל תושבי החצר. ולכן הזדרזו “ועדי-החצר” ליצור “קרן-קימת” לשם יִסוד “בית-תמחוי” או “מטבח” כללי, לכל גרי החצר באין יוצא מן הכלל. ותיכף לזה נאסף הסכום הדרוש (במובן יחסי) שרנו בעוד מועד כמות ידועה של מכולת, שהוחסנה במרתף מיוחד השיך ל“ועד החצר”. יהא זה מונח על כל צרה שלא תבוא!

לכשיבוא ההיסטוריון הבא לכתוב את תולדות “ועדי החצר” בימי מלחמת הנאציזם בישראל יסיים את פרקו בברכת נחמיה:

“זכרה להם אלוה לטובה”!

2.12.40

חיי הגיטו הולכים ו“נרגעים”. צרה שלנה הופכת כאור בוקר לידידה. קמה סערה שלא ארכה יותר משבוע ימים. כשסוגרים חצי מיליון איש בכלוב צר וצפויים המה לרעב, למחסור, למחלות מתדבקות ולכל יתר מיני מראין בישין מדרך הטבע שחייהם מכים גלים. אף הכובש נתבלבל. זהו נסיון משקי-פוליטי שלא היה כמותו מימות עולם. השתרגו כאן נמוקים שונים שאי-אפשר היה להוציא לפעולות בהרמוניה הדרושה. חוץ מזה העלה הראשית והעקרית היא רשעות ועריצות. הכונה היתה להרעיב ולדלדל אותנו בגוף ובנפש; להבדיל בינינו ובין העולם החיצון; לחתור חתירה תחת כל קיומנו. מפעל “כביר” כעין זה מצריך התאמצות בלתי רגילה ואינו מתגשם באמירה לחוד. אבל – יש להודות לצערנו – העריץ הצליח.

3.12.40

… המדינה הגיטוֹאית זקוקה לפקידים ומעסיקה רבבות איש. על הכהונות האלה התנפלו כארבה כל מי שיש המלצה בידו למי שהכח בידו. השוערים, “אדוני המטאטא” עזבונו מפני שהורתם ולידתם היו בקדושה אריית ועל מקומם נתמנו יהודים. לא לחנם רצינו במלחמת עולם חדשה! הודות לה זכינו ל“שוערים יהודים”. והשוטרים היהודים עם אַלות הגומי שבידיהם? (נשק לא ניתן להם) המוכים שטעמו טעמן אומרים אפילו שאין הבדל ביניהן ולבין חברותיהן שבידי הפולנים והאשכנזים; אבל טעם יהודי יש בהן… איך שהוא וארבעת אלפי צעירים יהודים שנתקפחו בכהונותיהם הקודמות זכו ל“כהונות מכובדות” חדשות ונתנו להם את היכולת להזין משוחד ומהברחת מכולת. הנאה להם והנאה לתושבי הגיטו.

והפוסתה? גם היא מעסיקה איזו מאות איש. וסוכני הבתים? גם הם שבו לקנם הראשון וחרדה אחזה את כל דרי בתיהם. ליצני הדור תקנו תפלה חדשה:

– נפול נא ביד סוכן “גוי” וביד סוכן יהודי אל אפולה!

והעבודה המשרדית שבתוך הקהלה פנימה? גם היא מעסיקה אלפי איש. אמנם משכורתם זעומה וגם אינה נפרעת בעתה, אבל אחיזה יש להם.

אם תחשוב שכבר סיימתי את כל פרנסותינו אינך אל טועה.

והמוסרים? והחמסנים היהודים הממתיקים סוד עם הנאצים וחומסים את עצמם ובשרם? והמלשינים? והסרסורים לדבר עבירה? ושמשי הגסטפה? וכל אותן הבריות השפלות והמתועבות העוסקות בצרכי צבור באמונה לכיסם? מספר לגיון, ולית אתר פנוי מהם?

סופו של דבר: “פרנסות” אינן חסרות ועל אף הרוצח חיה נחיה.

5.12.40

עם כבוש ורשה עוד עלה “אדון המטאטא” במעלתו. בידו היו, פשוט, החיים והמות של שכניו. ברצותו היה מגיד לנאצים החמסנים, שחזרו על שערי הבתים היהודים למטרת שוד ובזה, שבחצרו גרים יהודים עשירים וממון רב יש להם; וברצותו – היה מאחיז את עיניהם שבחצרו: “ארימע לויטע”. 267 והפרנסות היהודיות? הלא כלן בחזקת איסור הן ו“פאן יוזעף” נעשה “שותף” לכל הפרנסות. והצדק אתו: כשם שאתה רוצה לחיות כן גם אני רוצה לחיות. ובכן, יש יכולת ששנינו נחיה. ודי לחכימא ברמיזא…

עכשיו, עם יצירת הגיטו, בא יום השילוּם גם ל“פאן יוזעף”. הוא אנוס לעזוב את היהודים “החוטאים” ולעבור אל בני עמו “הכשרים”; וכאן מתחילה הטרגדיה שלו. במקום ש“הכל כשר” אין חיים של כבוד אף לא חיים של פרנסה. ולכן אין “פאן יוזעף” רוצה לעזוב את יהודיו. על כרחו עקר את דירתו אל הרובע האריי, אבל את מקומו אינו רוצה למסור ליד יהודי. מדי יום הוא מסַכן את נפשו, מבריח את עצמו דרך הגבול ושב אל “קנו”. כאן הוא מוצא יהודי מחזיק מטאטא ועיניו זולגות דמעות. אראה בנחמה! שבאזני שמעתי מפי יוזעף:

-חי לא יוציאוני מפה! אם אבדה פרנסתי – למה לי חיים?!

זהו הצד האריי של המטבע. אבל יש בו גם צד יהודי. וגם כאן טרגדיה! אלפי מועמדים למשרה כבודה זו בין היהודים המקופחים. “ועד החצר” שבידו להכריע בדבר, מקבל עשרות בקשות “מאדונים רמי המעלה” לשעבר שבהן מפילים את תחנוניהם לרחם על עולליהם הרעבים ולמַנותם לשוערים. ביניהם סוחרים, יוריסתים, אינז’ינירים, מורים ואפילו בעלי הבתים לשעבר. אבל רק אחד ממאה זוכה להתמנות כבוּדה זו.

אבל חשש אחד יש בכל הענין. לא הרי “פאן רובינשטיין” כ“פאן יוזעף”. את “פאן יוזעף” היו יראים ולכן היתה פרנסתו בטוחה; אבל “פאן רובינשטיין” אחינו בשרנו הוא ולכן יפרנסו אותו ככלב…

16.12.40

… ואפילו אל חיי הגיטו האומללים כבר התרגלנו. ולא עוד, אלא שישנן שעות מועטות שעורק החיים מתחיל דופק ביתר שאת וביתר עז ולרגע קט אנו שוכחים שהננו חדלי אישים ובני גזע נחוּת.

לכתחלה יראנו, פשוט, יראה פיזית מפני הרעב הדופק על פתחנו. החסנת מכולת ליום רע היתה לפסיכוזה והקימה ערבוביה נוראה במוחות ובהרגשות. אבל עד כה נוכחנו לדעת שזו היתה יראה מוגזמת. אין אנו חסרים שום מיני מכולת, ואם בעל הון אתה תוכל להתענג על כל טוב. בחלונות הראוה של חנויות הגיטו תמצא לקניה כל מיני מטעמים ומעדנים מצפיחית בדבש עד יין משומר…

21.12.40

… השוטרים האריים, בעלי קומה ובעלי גבורה, שחטמם אדום ופניהם מעידים על שכרות וגסות, אלה בני עשו האומרים: הלעיטנו! ובעד אגורת נחושת יעשה כל מה שלבך חפץ – נעלמו ובמקומם הופיעו ברחובות הגיטו אלפי צעירים יהודים חבושי כובע משטרתי ושרווּל ימינם מעוטף במטלית כתומה, שכתבתה מעידה על נושאה, שהוא שיך ל“ארדענונג’ס-דיענסט” ובני הגיטו מרגישים את עצמם כמו בתל-אביב. שוטרים “תקיפים”, בעלי כח ובעלי יכולת מאחינו, שתוכל לדבר אליהם יהודית וידיהם ידי יעקב… קודם כל הרי זה גאולה ופדות לגרני הרחוב, שסרה יראת המשטרה הגויית מעל פניהם. שוטר יהודי, בעל רגש אנושי, בן אדם מאחינו, לא יהפוך את סלם על פניו ובטוחים הם בחורתם שלא תרמס. אבל גם ליתר אזרחי הגיטו באה הרוָחה: לא הרי צעקה יהודית כצעקה גויית. האחרונה גסה, תקיפה וחוצפנית, והראשונה מטילה אימה ומאיימת אבל יש בה אדיבות ותוכחה, כאומר: הלא תבין?!…

26.12.40

חנוכה בגיטו!

… ואף על פי כן – מעולם לא רבו החגיגות החנו כאיות בורשה היהודית כמו בשנת בצורת זוֹ…יהודי פולניה עקשנים הם: השונא גוזר והם אינם מקיימים, ובזה סוד קיומנו. הכל לנו בבחינת איסור ואת הכל אנו עושים בהיתר. ככה היינו מתנהגים אף בימים שלא היינו כלואים בתוך חומות הגיטו והנאצים הארורים היו ממלאים את רחובותינו ועיניהם היו פקוחות על כל צעדינו. עם יצירת הגיטו רוַח לנו קצת ממרגלים גלויים וממרגלי חרש. כל התפקידים המשטרתיים מתמלאים ע"י השוטרים היהודים, שאין אנחנו יראים מפניהם ביותר. ולכן נערכו מסבות-חנוכה כמעט בכל חצר אפילו בחדרים הפונים כלפי חוץ רק עם וילונות מורדים; וזה הספיק.

… וזה עתה שבתי מחגיגה ציונית, שנערכה בבית התמחוי הציוני שברחוב זאמנהוף 13. בית-תמחוי זה משמש מקום כּנוּס לכל הגולים הציוניים הנמצאים בגלות ורשה והם בודדים וגלמודים בעיר גדולה ונכריה להם זו. אף לציוני ורשה משמש בית-תמחוי זה למקום כנוס ומועדון. בכל חג ומועד בית-התמחוי מלא שאון ציוני. הקרואים מסתדרים על יד שולחנות קטנים. לוגמים תה ומקנחים איזה מעשה אופה. אבל לא זה העקר. כל זה אינו אלא לפנים. לכסות עינים מפני עין זרה. העקר הוא – הפרזידיום, שקירשנבוים וקאמינר בראשו ועל ידיהם מימינם ומשמאלם כל יקירי ורשה הציונים הנואמים ודורשים ומתוכחים ודברים נכנסים אל הלב. פני האורחים נהירים ותענוג רוחני נסוך עליהם.

חגיגת-חנוכה של השתא היתה מרובת-עם. כמעט ששכחנו שבני גיטו הננו, שאנחנו כלואים בד' אמות צרות ושיש לנו הרשות ללכת רק עד קרן רחוב, נלבקי-ס“ט יורסקה. הדרשות והמליצות היפות עם “כל כזבן” עודדו את הלבבות והבעירו ניצוצי תקוה כבויים. ד”ר לייפונר השמיע דרשה מלאה בדיחות עממיות וצחקנו בכל פה. אמת אחת היתה בדרשתו שיש לציינה: “בכל המדינות שרוצים לקבור אותנו חיים אנחנו מושכים אחרינו אל הקבר את הקברנים”…

***

25.1.41

הנוכל עמוד? שאלה זו נשאת על כל לשון…התשובה הסטרוטיפית היא כמקובל אצל מאמינים בני מאמינים: ה' אלהים הוא היודע!

ולעת כזאת אין לך תרופה יותר מועילה ומבריאה מלהיות מאמין דתי.

על פי שכל נתם לגווּע… מי שמוציא ואינו מכניס סופו לכליון; וזה מצבנו. אנחנו זקוקים לגויים ואין הגויים זקוקים לנו. אנחנו קונים מהם מכולת, ובין שהיא לגלית ובין שהיא מוברחה אנחנו משלמים בעדה בכסף מלא; לא כן הגויים: אין להם דריסת הרגל במחננו ומשום זה אין להם שום אפשרות לקנות מאתנו מה שהוא. יוצא איפוא: כי הסכומים היוצאים שוב אינם שבים. נדמינו לבאר שמקורה נסתם. המים הנקוים ידלו ואחרים אינם נובעים במקומם. ואף על פי כן אנו חיים…

וכשם שאבותינו התאחזו בגיטו ולא חדלו ליצור ערכים תרבותיים אף בהיותם שנואים ובזויים אף אנו נעשה כמוהם.

26.1.41

… והנה היום הגיעתני “בשורה” חדשה: שוב נעקרו ממקומות מטען מאות משפחות ההולכות רגלי לורשה. שוב גירוש בעצם החורף הקשה! שמועה מהלכת שעוד שבעים ושנים אלף איש יצאו בגולה וכל אלה עתידים לבוא אל הגיטו הורשאי המלומד בהכנסת אורחים. ועוד: בכל הברבריות הזאת יש שיטה. מאחורי הפרגוד שמעו, כי הרוצח החליט להקים שלושה “כנוסים” יהודיים: הכנוס הורשאי, הכנוס הרדוֹמי; והכנוס הלובליני. חוץ משלושת הכנוסים האלה לא ימצא יהודי אף לרפואה בכל רחבי ה“גענעראל גובערנעמען”. ובאופן כזה יקל לו לרוצח לעשות בהם כלה לא לאחדים אלא בסיטונות…

… אבל – לא ינום ולא יישן שומר ישראל!

מערבות אפריקה באות בשורות טובות. היהודים בשלהם – מפלתו קרובה לבוא. מצוקתו גדולה משלנו, שותפו השלומיאלי כבר כרע נפל ולא יוסיף קום. זוהי התחלת הסוף.

וברי לנו שסופנו לאורה ולפדות וסופו לאבדון וכליון.

31.1.41

… היום נכנסו אל הגיטו הורשאי שלושת אלפים גולים חדשים וחובתנו היתה להמציא לאומללים אלה מקום מקלט חדש נוסף על מאה ועשרים מקומות המקלט הישנים' שאינם אלא קנים לכל נגע ולכל מחלה מתדבקת.

כאמור, גורשו ממטותיהם באשמורת הבוקר וסרדיוטי “המנהיג” לא נתנו להם להוציא אף שוה פרוטה בין בכסף, בין במטלטלים ובין במכולת באימם עליהם שירה יירו. בטרם צאתם לדרך גלותם נעשתה בדיקה בכיסיהם ובכל המקומות הצנועים שבגופם ושבבגדיהם, ובאין פרוטה בכיס וכסות לגוף על נשיהם וטפיהם, זקניהם ונמושותיהם ולפעמים אפילו בלי נעלים ברגליהם ובלי מקל ביד היו אנוסים לעזוב את בתיהם ונחלותיהם ואת מקום קבורת אבותיהם וללכת… לאן? ומתי? בקר עז ונורא שאין שום חי יכול לעמוד בו!

15.2.41

ילדי ישראל לומדים במסתרים…ובאיזה חדר צדדי, על ספסלים ארוכים, על יד שולחנות כמנהג מלמדינו משכבר הימים יושבים תינוקות של בית רבן ובהבל פיהם מוריהם מתקיימים ומתפרנסים… לפני יצירת הגיטו כשהנאצים היו מצויים ברחובותינו חרדנו לכל עלה נדף. לכל דפיקה בדלת נמס לבנו כמים. אבל גם אז לא אנה לנו כל רע. עם יצירת הגיטו הוטב המצב… ומורי ישראל עסוקים בהוראתם מתוך בטחון פנימי שהם ותלמידיהם כמעט מחוץ לכל סכנה. שוטרי ישראל בחזקת כשרות הם; ואפילו אם יגלו “תורה אסורה” לא ימסרו אותנו לידי עכו"ם.

ועוד, במדה ידועה יש אפילו בידינו מַסוה של היתר, “העזרה העצמית” היהודית רשאית לפתוח ולכלכל “נקודות-חינוך” לילדי ישראל. כאמור: רק לשם חנוך אבל לא לשם למוד. להאכילם ולהדריכם ולחנכם מותר; ללמדם – אסור. אבל כיון שהותר חנוך אנחנו מתירים לעצמנו גם למוד. בשעת סכנה הילדים למודים להצניע את ספריהם. וילדי ישראל פקחים הם… כשהם הולכים ללמוד תורה אסורה הם מצניעים את ספריהם ומחברותיהם על בטנם (תוחבים אותם ברוַח שבין מכנסיהם לבטנם) ורוכסים את כפתורי מעיליהם ובגדיהם. זהו אמצעי בדוק ומנוסה…

19.2.41

… אספסוף עצום של הולכי בטל ויושבי קרנות, שעשו מעגל מסביב לשני עברים נצים ונאבקים. אחד קם על השני לרצחו נפש. קצף הזדי יֵז מפיהם ומנחיריהם. אין איש יודע מה קרה. אבל כשאתה מתבונן היטב היטב אל הנאבקים אתה עומד מיד על טיבה של מלחמתם. אחד מהם נשא ככר לחם בידו; התגנב אליו בן ריבו והוציאו ממנו והתחיל בורח. הניזק רץ אחריו לתפסו והשיגוֹ. שניהם עומדים על רעבונם ועל ככר לחמם. האחד טוען:

– אני רעב כמוך; הממני תגזול?! כלך לך אצל עשירים.

והלז אינו עונה, אלא… לועס.

אספסוף הרחוב מתערב בריבם. אלא שהוא נחלק לשני מחנות. יש מחייבים ויש מזכים. בעל תנ"ך אחד מכריע את הדין:

– “אל תבוז לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב”…

כולם מסכימים שהצדק עם שלמה המלך…

20.2.41

… הגיטו מרבה בשמחה בכדי להפיג קצת את אבלותה. ביום, בזרוח השמש הגיטו נאנח. כשאתה יצא החוצה ומתערב עם ההמונים המוטרפים מגיע לאזניך הד בלתי פוסק של אנחה ואנקה הנשאות באויר. בלילות יוצאים במחול אף כשהקיבה ריקה. מוסיקה לילית, שקטה וצנועה מלוה את המחולות. הרי הם כמעט מחולות לשם מצוה. כל המרבה לחוֹל סמן הוא שהוא מרבה להאמין ב“נצח ישראל”. כל רקידה אינה אלא מחאה נגד צוררינו בנפש. גירא בעיניך! “לא אמות כי אחיה ואזכה לראות במפלתך”…

מעתה – היפסק כל זה? חי נפשי שלא יפסק. אדרבה: מים גנובים ימתקו…

2.3.41

אין לך מומחים בפוליטיקה כיהודים. על מאורע, בין שהוא פוליטי, בין שהוא צבאי ובין שהוא משקי ואפילו דיפלומטי, מכה גלים בעולמנו… לויכוחים אין קץ… מדמים דבר לדבר, עובדה לעובדה, מימרא למימרא ודורשים על כל זה תלי תלים של השערות והוכחות שכליות ובאים לידי מסקנות ידועות… מצבנו הנורא עשה אותנו לרגישים לכל שנוי שהוא. גורל המלחמה הוא גורלנו באירופה התיכונה והמערבית. בהתנגשות זו שבין שני העולמות אנחנו בתוֶך, בנפול הדמוקרטיה נפול גם אנו נפילה עולמית שאין אחריה תקומה. אם ינצח הנאציזם מוטב שנאבּד את עצמנו לדעת. ולכן אנחנו שוקלים במאזנים כל נצחון וכל מפלה…

… ברובע האריי הודבקה מודעה, המזמינה צעירים פולנים, אוקראינים וביאלורוסים להרשם בתור מפקחים על ה“באראקים” (אהלי-שדה) הנבנים בשביל היהודים. וכאן מיגעת אותנו השאלה: לאיזה “באראקים” הרוצח מכוון? הנועדו בשביל מחנות-העבודה שעם בוא האביב יגשו לעבודתם לשם רגולציה של הוויסלה? או אולי לא יעלה ולא יבוא, אנחנו נמצאים לפני גירוש מוורשה? אין דבר, אפילו הפראי ביותר, שאין הרוצח מסוגל לעשותו…אולי דוקא לשם זה רכּז את כל היהדות של הדיסטריקט הוורשאי?

13.3.41

… אין איש שם לב להלוית המת, כי מטעמים סניטריים מחוייבת העגלה לנסוע במרוצה והעגלון דופק בסוסי העגלה ומאיץ בהם עד שאין לך יכולת ללכת – או יותר טוב לרוץ – אחריהם. ובימים האחרונים מובלים המתים לקבורה לא על ידי סוסים אלא על ידי עגלה בת שלושה אופנים, שעגלון לבוש שחורים מנענע אותם ברגליו ורץ בכל כחו. לעגלה דמות ארון. אבל אין איש פונה אליו ואין איש שם על לב שבתוך הארון העובר לפניו בחפזון מוטל אחד מחללי הרעב; ויש שמתים אחדים מוטלים בארון אחד זה על גב זה וכלם מובלים לקבורה בחדא מחתא.

עסק סיטוני! ומחוסר דעת אחד יש בגיטו שרץ אחר כל ארון ושואל בנזיפה: – ההשאיר המנוח את כרטיס-לחמו?

… בתנאים כאלה חגונו את “יום-הפורים” תש“א. לא היתה קריאת מגלה בבתי כנסיות האפלות, כי חדלה כל תפלה בצבור; אבל על מפלת המן הפרסי שמחנו. הראשון לחגיגת פורים היה “בית התמחוי” הציוני שברחוב זאמנהוף 13 … כל הצבוריות הציונית-העברית התרכזה בו …בבואנו לכאן אנו שוכחים את צרותינו ואת כל המוראות הנעשות בחוץ לכתלי “בית-התמחוי”. כאן תשמע וכוחים ודרשות ואפילו טענות ומענות ומריבות כמו “בימים הטובים”. וכשיִחר גרונך אתה מרטיבו בכוס קפה שחור בלי סוכר.

14.3.41

… נתקיים בהם, ביהודי פולניה, מה שאמר הנביא: “עת צרה היא ליעקב וממנה יוָשע”. על ידי אסוננו הבראנו נעשינו לקבוץ סוציאלי המרגיש התחייבות לגבי אחים לצרה. ועסקנים נמצאו הראויים לשמם ועומדים על מרום תעודתם. מנסיון קל שסטרובינסקי נגש אליו במורך לב ובצעדים בלתי בטוחים צמחה ופרחה הסתדרות אמיצה המעסיקה מאות מבוטלים מהאינטליגנציה הרעבה ומצודתה פרושה על כל מקצועות חיינו הסוציאליים…

היסורים המציאו מזור לנפשותינו. השלכנו אחרי גונו את התרמיל הקבצני ונעשינו לאנשים העומדים ברשות עצמם…

“העזרה העצמית” בודאי תמצא את ההיסטוריון שלה שיספר לדורות הבאים את הקיפה וגדלה ועוצם השפעתה וערכה החנוכי על יסוד תעודות ומספרים. אין בדעתי להתחרות אתו. אני כותב מה שכותב רק על פי רשמים ואומדנא כאדם קרוב הנמצא מבפנים ורק את קצה יראה וכולה לא יראה…

20.3.41

… רוזבלט הוא משיחנו! העתונות הנאצית מתוַכּחת אתו, סותרת את הנחותיו, אבל בכדי שלא להעליב את עצמה היא מביאה רק קטעים מדבריו. קטעים הנוחים לה יותר. אבל לנו, על אפה ועל חמתה, ידועים קטעים אחרים המביאים צרי ומרפא לנפשותינו הדוויות. מלבנו הוציא מלים, כאלו היה בגיטו וראה את חיינו, אף כי את שמנו לא הזכיר.

3.4.41

פסח מצרים נשאר לדורות. גם פסח-אשכנז של השתא ישאר לדורות…

כשהתחיל החג ממשמש ובא עמדה “העזרה העצמית” והכריזה על מפעל “מעות חטים”. אבל מפעל זה נולד בשעה רעה ואינו מצליח. תוצאותיו תהיינה – אפס. לע"ע שבוע לפני החג – קופת המפעל ריקה ואין בה פרוטה לפורטה.

מה, איפוא, נאכל בשמונת ימי החג הבאים? חוששני שנעשה את חגנו חול.

לתפלה – אין בתי כנסיות ובתי מדרשות. סגורים שעריהם ואפלה תשרור במשכנות ישראל. ואכילה ושתיה – אין מצות ויין.

***

3.5.42

… אחרי ליל הטֶבח הנורא שהכל נעשה באופן סיטוני הטרור לא פסק… האינטנדנט של בית הקברות הוא העד היותר נאמן בענינים כאלה. והוא מעיד: אין לך יום שלא יביאו לקבורה עשרות איש שהומתו על ידי יריה…

לכתלי ה“פאוויאק” ידועים כל הסודות, אלא שעוד טרם נתקיימו בנו דברי הנביא: “אבן מקיר תזעק”. כל המובא לתוך שעריו כבר אינו יוצא חי. זהו מרכז ה“בעטריב” של השחיטות הנאציות. הסביבה הפאוויאקית מטילה אימה על העוברים והשבים; ויושבי הבתים הסמוּכים נמצאים בסכנה מתמידה. חלונות הבתים הפרטים הנשקפים אל פני ה“פאוויאק” מואפלים אף ביום.

14.5.42

אכזריות היא מחלה… יצר לב האדם טוב מנעוריו. רגש הרחמנות דבוקה באדם מיום צאתו מרחם אמו; אבל הני מילי – באדם נורמלי. אדם שלקה ברגשותיו האנושיים הרי זה סמן מובהק שאין ברוחו נכונה. אדם שנהנה כשהוא מתעלל בחלש ממנו חשוד הוא שהוא בעל פסיכיקה חולנית. נושא לאכזריות ראוי לרחמים; נושא להתעללות ראוי להשתתפות בצערו; אבל גם האכזר הוא אדם אומלל; אלא שאינו ראוי לרחמים…

מבחינה זו הרי הנאצי אדם אומלל וחולה. עד כה ראינו יחידים אכזרים. משבא הנאציזם לעולם הפכה האכזריות למחלת-מפלגה שלמה. ואולי – מחלת עם שלם. אפילו האכזר היה לקוי ברגש הבושה; האכזריות היתה נעשית בחדרי חדרים; בפומבי לא היתה נוהגת. משבא הנאציזם חדלה הבושה הפומבית, וכל המרבה לעשות אכזריות בראש הומיות – הרי זה משובח.

בימים האחרונים, מלבד הטרור, הגיעו האכזריות וההתעללות ביחס ליהודים לשיאן. פשוט, אין אויר לנשימה. הנחמה היחידה היא שהנאציזם יצא מדעתו… אבל אין זאת נחמה ליהודי שיצא פצוע וזב דם.

16.5.42

חיי הגיטו אינם חיים שוטפים, אלא עומדים וקפואים. מסביבנו – חומות; אין לנו מרחב; אין לנו חופש התנועה והמעשה. כל מה שאנחנו עושים אינו אלא באיסור; בהיתר – אין לנו רשות אפילו לחיות. פרנסותינו אינן אלא קוניוקטורליות ומבוססות על עראיות ומקריות. עד ששים למאה רעבים במלוא משמעותה של המלה; עם שלושים למאה נתונים במחסור נורא וברעבון אלא שאין זה נראה כלפי חוץ; יוצאים מן הכלל רק עשרה למאה, המתפרנסים מצרותיהם של ישראל. הלא המה: המבריחים, האופים, סוחרי מכולת ואילי “המועצה” וכל המתרכזים על ידה.

“חיינו” – אם לכיוצא בזה חיים יקראו – קיבלו את צורתם המשעממת והמאובקת ואין שום שנויים חלים בהם. היחידים המכניסים קצת תנועה בתוך חיי הגיטו המעובשים והמרופשים המה: המרצח וחברו המות. המרצח – בגזרותיו המתחדשות מזמן לזמן; והמות – בקצירוֹ. היום הלך לעולמו פלוני ומחר – אלמוני. מתעוררים קצת לשמע השם, נאנחים מפני היראה מזה שיקרני מחר – והחיים שבים למסלולם. והוא הדין בגזרה חדשה. משבאה לעולמנו היא מזעזעת קצת את הרוחות; אלפי משפחות נופלות לקרבן אכזריותה וברבריותה, וסוף סוף “מתידדים” גם עמה…

… אלא על מה דנים בגיטו? אם המפלה תמהר לבוא בקיץ זה או בקיץ הבא?!

וכנהוג, יש דוחקי קץ ויש דוחי קץ. אבל לא זה העקר. מה שנוגע לנו ביחוד הוא: אם אנחנו נגיע למפלה זו ונזכה לראותה… אלפרד רוזנברג הודיע מפורש: “היהודים מחכים לסוף המלחמה; אבל היהודים לא יזכו לראותו: יעברו מן העולם לפני בואו”! ווילנא, קובנא, לובלין, סלונים, נובוגרודוק, הוכיחו שנאמן הוא הנאצי לקיים את דברוֹ…

23.5.42

…ליל אתמול היה ליל שמורים. המשטרה היהודית חזרה על פתחי בתי ישראל והקימה משנתם כשמונה מאות בחורים על מנת לקחתם אל מחנה העבודה… שוב מהומה ומבוכה. המשטרה טוענת ומצטדקת: חזקה עלינו פקודת הכובש להספיק כך וכך בחורים עובדי עבודה, ועלינו למלא את פקודתה.

הבחורים הנתפסים הובלו למקום הנועד בשבילם. אבל מחציתם שבו – ודוקא העשירים שבהם. הדבר היה לפלא. אחר כך נודע הסוד: המשטרה נצטותה להספיק לא שמונה מאות, אלא – ארבע מאות. ליתר בטחון וליתר הכנסה נאסרו שמונה מאות, ובהם ארבע מאות עשירים. העשירים נתנו את כופר נפשם ושבו הביתה; והעניים לוקחו והמה צפויים לעבודת פרך, ולמיתה אטית.

אלה המה קצות דרכי הקהלה. ואידך? – עוד חזון למועד.

30.5.42

מחוץ תשכל חרב; ומחדרים – אימה…

… אחד עשר המומתים עוד אתמול התהלכו בקרבנו ועל דעתם לא עלה שזה יום אחד לפני מיתתם. ..נורו ככלבים בחשכת הלילה על יד איזה שער ופגריהם התגוללו באשפת הרחוב עד אור הבוקר. הרגע האיום ביותר במיתה מכוערה זו, שאין אתה יודע על שום מה ולמה? באים ומקדימים את פניך בערבא טבא ואתה מוזמן ללכת. וזאת אומרת: אתה הולך למות…

…שאלת: על מה זה ולמה? מטרידה את בני הגיטו ביותר. בכדי למצוא קצת נחמה לעצמנו אנחנו עמלים למצוא איזו שיטה בכל הרציחות הליליות האלה. כל אחד הירא לחייו חושב בלבו – אם יש שיטה – אין מיתה בלי סיבה; ואם יש סבה – לי לא יקרני. נקי הנני מכל חטא.

אבל ידידי ר' הרש, שיהודי פיקח הוא, חושב אחרת:

– השיטה היא – חוסר-שיטה. העקרון הראשי – להביא כליה על מספר ידוע של יהודים בכל לילה. ניגשים איפוא אל תיק הכרטיסים ומוציאים כרטיס; ומי שהוּצא – הוצא: הוא הולך למות!

דעה זו הקימה לו הרבה אויבים: אין בני אדם רוצים למות בלי סיבה…

3.6.42

… אף הגירושים הראשונים הצטיינו באכזריותם ובכל הצרות האיומות והאסונות הנוראים הכרוכים בגזרה טוטלית כזו; אבל את המגורשים החיוּ…

לא כן עתה: הגולים מובלים כאסירים בקרונות סגורים וחתומים תחת פקוחם של נוגשׂים נאציים ונתונים הם בידי מלאכי חבלה עד שהם באים למקום הגרדום ששם נוטלים את נשמתם. הרבה מן הגולים – וביניהם אף אמהות ותינוקותיהם – מומתים בדרך; והשארית מוּבלה לאיזה מקום נסתר, שלא שזפתו אף עין אַיה. שמה מעבירים אותם מן העולם בסיטונות, לא לאחדים, אלא לאלפיהם ולרבבותיהם… כארבעים אלף יהודי לובלין נעלמו ואין איש יודע את קבורתם. שליחים אריים נפוצו בכל “הגענעראל גובערנעמענט” לחפש את עקבותיהם ומאום לא עלה בידם, כאלו צללו במים אדירים. אבל אין שום ספק שכבר אינם בחיים…

בדיחה מהלכת: הרבי סטיפאן ווייז צוה לאמר תפלת “אל מלא רחמים”! לעלית נשמתה של יהדות פולניה. לבו נבא לו. יהדות פולניה היא על סף הכליון!

7.6.42

… הגירושים אינם פוסקים… עם אסיר התקוה היינו – ונשארנו; הבטחון היהודי מראה נפלאות: הוא בורא מצבים פסיכיים שאין הטבע מחייבם, כאותו הסב היהודי שהאמין וחכה למשיח “שבכל יום יבוא” ולכן היה תמיד לבוש בגדי השבת שלו בכדי לקדם את פניו בכבוד הראוי, כך אנחנו מחכים לבשורה טובה ש“אף על פי שתתמהמה עלולה היא בכל יום שתבוא”.

והרדיו האנגלי, ששומעיו מתחייבים בנפשם, נותן חזוּק לתקותנו. רוֹיטר הוא אצלנו ברום המעלה. כל מלה מעודדת, כל פרט קטן המרמז על איזו חולשה צבאית נישאת כעל כנפי נשרים לאורך הגיטו ולרחבו ואף תינוקות מסיחים בזה. …כשאין הפשט של הידיעות הוא כרצוננו אנחנו מהפכים ומהפכים בהן עד שהן נעשות מלאות כרמון רמזים, דרושים וסודות והן מוסברות ומובהרות לפי נטית לבנו. פסקו למנות את השבועות ועברו למנין הימים. ויש שעברו למנין השעות. על שפתי כל לשון שגורה השאלה: – מה מליל? מה מבוקר? והשואל בטוח שאיזו בשורה טובה בפיך. ותמיד תמצא בידיעות רויטר איזה ניב, איזה בטוי להתלות עליו בכדי להביא לנפשך הנהלאה והצמאה לפדות איזו נחמה שתבוא “בעגלא ובזמן קריב”. עם קשה עורף!

יוצא מן הכלל הוא ר' הרש הפקח שלי: הוא האחד שיושב כאבל בין החתנים. – אידיוטים! – הוא צועק ופניו מתאדמים מהתרגשות פנימית – תקותכם הבל; בטחונכם – קנה רצוץ. הלא כלכם כבר נדונתם למות, אלא שהעליה לגרדום נדחתה לזמן בלתי קבוע…עינים לכם ולא תראו… למעלה מחצי מליון יהודים במלכות פולניה לשעבר כבר הומתו: מי ברעב, מי במגפה ומי בחרב הנאצי! מאות קהלות קטנות נתרוקנו מיושביהן היהודים ואין איש יודע את מקום נדודם, פשוט מפני שבדרך נדודם הומתו ולמקום ישוב לא זכו להגיע. שוטים שבעולם! קהלת הקודש לובלין אַיה? ומאות ערי שדה אחרות – איפה מצאו גוליהן את מקום מנוחתם?!

הנאצי ברא גיטו כדי להכחידנו; מחשבתו לא קמה. עכשיו נגש לאמצעי האחרון – לעשות בנו כלה בחרב…

9.6.42

… גדול כח ההרגל אפילו בעניני חיים ומות. כל כך הורגלנו למות מיתת-יריה עד שכל הענין האיום הזה נעשה לעובדה שכיחה ומצויה בחיינו שכבר חדלה להפחידנו. אין איש יודע את אשר יקרהו הלילה; ולפיכך יש אשר יצוו לביתם בטרם עלותם על משכבם “לישון”; מזהירים את נשיהם בטון שוקט ומעשי שאם “לא יעלה ולא יבא” הם יבואו אל תרימנה יללה בכדי שלא להבעית את הילדים הישנים. יהודים חרדים מתוַדים ושפתותיהם לוחשות: “בידך אפקיד רוחי”!..

עמלים למצוא איזו שיטה בכל השחיטות והרציחות האלה. אם יש שיטה – יש יכולת לשער את קרבת הסכנה האינדיבידואלית. אבל לכל ההשערות אין רגלים איתנות ומוצקות; תמיד נמצאים מקרי-רציחה שהם מחוץ לשיטה, שהם בבחינת יוצאי דופן ואין שום “חוק” חל עליהם.

הפעם מנסים לבסס השערה שחרב הנאצי פגעה במבריחים; אבל בתור מעשה לסתור השערה זו היא העובדה שאף ארטיסט אחד שבא מווילנא הומת. בין המומתים ישנם שברחו מהגיטו הלודזאי בדרך בלתי לגלית. סוף דבר: אם לשיטה – אינה אלא שיטת המן: להשמיד, להרוג ולאַבד. בלעדה – אין שום עקרונים אחרים…

היום נתקבלה ידיעה שעל ביאלא-פודלאסק נגזרה גזרת גירוש. האוכלסיה היהודית שבה מגיעה עד לשמונת אלף נפש. לגלוֹת במשך שלושה ימים מחויבים ששת אלפים איש. הנשארים עסוקים באיזו עבודה בשביל הצבא הגרמני ומפני זה ישארו בעיר עד תום עבודתם. אחרי כן יגורשו גם הם. לאן ילכו הגולים? אין איש יודע. ואולי באמרי: “אין איש יודע” אין זה אלא הונאה עצמית. יודעים לאן? למקום שמשם לא ישובו…

16.6.42

… השמועות הנוראות המגיעות אלינו מערי הפרובינציה עולות הן על בשורות איוב. בכל יום נעקרות קהלות שלמות מאדמת מטען…

בקרקוי חסרים שבעה עשר אלף יהודים; אבדו – ואינם; קרי: נהרגו בצאתם לדרך גלותם. עקבותיהם נעלמו, כי כבר אינם בין החיים.

מיהודי לובלין נעלמו כארבעים אלף איש, כמעט כל הגולה אשר הגלתה מן העיר. שליחים אריים נפוצו לחפשם ולמצוא את עקבותיהם – ולשוא. לא השאירו שום סמני חיים. קרוביהם שנצלו לא נחו ולא שקטו עד שסוף סוף נודע להם קצת מגורל הגולים: הובלו לאיזה יער והוּמתו עד אחד. במו ידם חפרו את קבריהם בעודם בחיים – קבר אחים גדול וענקי; הועמדו על שפתו – ונורו. הניצל מי שהוא? ואם ניצל – היסכון להיות בין רושמי רשומות?

מכל הקהלה הלובלינית נשאר שריד אחד קטן של ארבעת אלפים איש שנחלקו בין ארבעת מחנות-רכוּז ועובדים עבודת פרך. אין זה אלא פרוזדור למיתה; כי במחנה הרכוז אין איש מאריך ימים יותר משמונה שבועות…

יהודי רובישוֹב נהרגו עד אחד. העובדה – אמתית. פרטיה בלתי ידועים לי. מביאלא-פודלאסק גורשו אלפים איש. לאן הובלו? מעמידים את הדבר על חזקתו: הובלו למיתה! כי אבד זכר למוֹ.

ובמלאווא נתלו בראש הומיות, לעיני כל העדה המלאווית עשרים ושנים מבריחים; וביניהם – ארבע נשים. כטוב לב הנאצי ביסורים יהודיים צוה ליהודי העיר לבנות בימה בשוק העיר. זו היתה בימת-גרדום. לעיני קהל גדול של אלפי איש, שהיו נוכחים בשעת מעשה על פי פקודה, נתלו קרוביהם וחברי קהלתם. אף הפעם – פרטים חסרים; אבל בעצם העובדה אין לפקפק. וכן בעוד ערים ועירות: גירוש, חורבן וחרב…

ר' הרש שלי צוֹוח ככרוכיא:

"פחדנים! קיבוץ גדול של מליוני איש עומד על סף הכליון – ואתם מחרישים?! אתם מחשים בתקותכם כי עדיכם לא תגיע הרעה; עינים לכם – ולא תראו. הטוב טוב אתם מבני לובלין? מבני קרקוי? מבני לודז? אם לא היום כי אז מחר, מחרתים כצאן לטבח תובלו. הפגינו! הרעישו את העולם! אל תיראו ולא תפחדו! בין כה וכה אחריתכם לנפול בחרב הנאצי.

מוגי לב! היש טעם למותכם?!"

25.6.42

יהדות פולניה הולכת ומובלה בכל יום לטבח. משערים – ולהשערה זו יש לה על מה לסמוך – ששלושת רבעי מיליון יהודי פולניה כבר עברו ואבדו מן העולם. סגורים הננו בחומות כפולות: חומת-לבנים לגופנו; וחומת שתיקה לרוחנו. כל הנעשה והמתרחש עטוף וגלום בדממה החלטית…

את מעשה ההרג מוציא הנאצי אל הפועל באופנים שונים. מהם הולכים למחנה עבודה לעבוד עבודת-פרך, שיכולים לעמוד בה לכל היותר עד חודש ימים. למעלה מזה אין בכח אנוש. מהם נהרגים; מהם נטבחים; מהם נשרפים; מהם מורעלים באדי גזים ממיתים; ומהם בזרם חשמלי… לפני גירוש לובלין המיתו קודם כל את החולים המסוכנים; אחריהם את הזקנים והזקנות ש“במושב זקנים”, ובאחרונה – את הילדים חניכי הפנימיות…

27.6.42

… הטרור הולך ומוסיף. מליל הטבח הראשון לא פסק עד היום. כחצות מדי לילה בלילה יוצא הנאצי לצוּד את צידוֹ. אנשים ישנים לתוּמם מוּבלים לטבח כצאן לשחיטה. הלילה הומתו ביריה בחוצות הגיטו על יד השערים ארבעה עשר איש. בבוקר נמצאו פגריהם העירומים על יד שערי הבתים. כן, עירומים; כי הנאצי פושט את חלליו. הרוגי מלכות – כל אשר להם חרם… שנים מן ההרוגים נפלו חללים לפני חלון ביתי: על יד השער של קרמליצקה 25.

השורות האלה נכתבות אחר חצות ומתוך דממת הלילה מגיעה לאזני שעטת גלגלי המכונות הממהרות בדרכן לבית השחיטה.

2.7.42

…הרוזבלט דבר – ויכזב? הטשורטשיל הבטיח ולא יקיים? כל אוצרות העולם בידם; מושלים בכיפה; ומידם תהיה למרצח תבוסה שלמה. טשורשטשיל דבר ורוזבלט נאם ושכחנו שאין נאום יפה יכול לסגור לפני רומל את המדבר.

פתאם הקיצונו – והנה חלום. הידיעות של שני הימים האחרונים דכאו את רוחנו במדה שלא היתה כמוה מיום פרוץ המלחמה. נבואותינו לא נתקיימו; המציאות הממשית הכזיבה אותן; תקוותינו – קנה רצוץ, המרצח גובר חיילים. במקום חולשה גבורה מפליאה בכל חזית. רומל לפני שערי אלכסנדריה … האנגלים נסים באין כח לפני רודפם; סבסטופול נלכדה; וכמעט לכל אורך החזית הרוסית (מלבד האֵזור הלנינגרדי) התחילה השתערות שמן הראוי להעמידה על חזקתה שגם היא תגמר בנצחון. שאלמלי כן – לא היו מכריזים עליה בקולי קולות באזני כל העולם.

איפה צבא אנגליה ה“אדירה” אחרי שלוש שנות הכנות? איפה כחה וגבורתה של אמריקה התקיפה. איפה החזית השניה? תעלת סוּאֶץ בסכנה. והלא זה עורק הנותן חיים לכל האימפריה האנגלית? אם כחותיה של אנגליה לא הספיקו לה להגן על סואֶץ, צפור נפשה של האימפריה מה תקותנו כי ניחל לנצחונה הסופי?

חוץ מכל האמור פחד תקפנו לגורל ארץ ישראל. הפנה היחידה בעולם, שאמרנו בצלה נחסה ונחיה, קרובה להחרב בידי אותו המרצח שהחריב את חיי כל הקבוצים היהודיים באירופה. שתי פצצות – יש בכחן להפוך את תל אביב כמהפכת סדום ועמורה. ואם תכּבש בניה בוניה יגלו והערבים יבעלוּה. הרי זה חורבן גמור לתקוַת-עם…

ובשבתנו בצוותא חדא כאבלים ומשיחים בינינו את דאגותינו יופיע פתאם לנגד עינינו ר' הרש וקולו כקול רעם:

מבלי עולם! הידעתם מה שאירע הלילה? מאה יהודים הומתו; ועוד הוסף עליהם עשרה שוטרים יהודים. לא"י אתם דואגים? דאגו לגיטו שלכם! ימי חייכם מנויים וספורים.

10.7.42

… ר' הרש שלי דאג כל הימים לאבדן ארבעים אלף יהודי לובלין שגלוּ מעיר מולדתם. שליחים אריים חפשו עקבותיהם – ולשוא. אבל סוף סוף הצליח פליט אחד להמלט על נפשו ולבוא למקום ישוב בני אדם. מפיו נודע לנו איזה פרטים שלשמעם תסמרנה שערות ראשינו.

נחלט ונגמר בחוגי השלטונות הנאציים להביא באופן שיטתי כליה פיזית על יהודי ה“גענעראל-גובערנעמענט”… למטרה זו אף נוצרה יחידה צבאית מיוחדת, ההולכת וסובבת בכל ערי פולניה, הכל לפי הצורך ולפי דרישות השעה. אבל שחיטה טוטלית כזו אין להוציא אל הפועל ביום אחד; והעקר אין להמית רבבות פועלים ובעלי מלאכה מומחים למקצועות-אומנות שונים שיש בהם צורך לצבא הגרמני. חוץ מזה מן הצורך הוא לתת לכל הענין צורה הסתדרותית ואנושית במקצת. ולפיכך עמד הנאצי ויסד מחנה ענקי לשלוש מאות אלף איש, הלא הוא מחנה הרכוּז הנמצא בין חלם לוולוֹדאבה בקרבת הכפר סוֹבּוֹבה.

למחנה גולים זה מובאים כל הגולים היהודיים מכל קצות הארצות שנכבשו ע"י הצבא הגרמני. לשם הובאו כל יהודי צ’כיה שגלו; לשם הובאו כל יהודי גרמניה נגועי גזרת הגירוש; ולשם הולכים ומובאים במחנות שלמות פעם יהודי עירה פלונית ופעם יהודי עירה אלמונית. קבוץ גלויות על אדמת נכר! גם יהודי לובלין האובדים והנדחים מצאו שמה מקום מנוחתם – וקבורתם…

המחנה הגדול הנמצא בין יערים עבותים ובמקום בצה רחוק מישוב בני אדם, כלוֹ מוקף חוטי ברזל דוקרים ונוגשׂים מפקחים עליו. לאחר שהגולים מובאים אל המחנה, מתחילה הטרגדיה האמיתית:

הצעירים והבריאים ובכלל כל גולה שכחם במתנם והם למטה מששים לוקחים לעבודה. בכל הסביבה קיימים מחנות-עבודה לאומניות שונות. לשם הם מובאים, הכל לפי הקבליפיקציות של כל אחד. שם הם עובדים עבודת פרך בחנם ולכלכלתם הם מקבלים לחם צר ומים לחץ. סוף סוף הם הולכים למיתה, כי יותר מששה שבועות אין בכחם לעמוד ולהתקיים בתנאי חייהם. זהו החלק שנדון למיתה, אבל אִטית, לאחר שיתן את כחותיו לשונאו בנפש ויעזור לנצחונו.

גורלו של החלק השני הוא יותר טרגי: הוא נדון למיתה תיכף ומיד. אלה שהם למעלה מששים ואינם מוכשרים לעבודה פיזית מפאת חולשתם הגופנית או מפני שהם בעלי מומים; והוא הדין ילדים רכים ואמותיהם שהם בבחינת “אוכלים ואינם עושים”, הם הולכים למיתה באופן סיטוני ובצורה “תרבותית” על ידי הרעלה באֵדי גז או על ידי המתה בזרם חשמלי…

המתת אלפי איש הפכה ל“בעטריב” שהרבה ידים עסוקות בו. אחרי יציאת נשמה פושטים את החללים. מלבושיהם, כתונתיהם ונעליהם אינם הולכים לאבוד. ערמות ערמות הן נצברות ונמסרות לחטוּי, לתקון ולפריעה. מאות יהודים עסוקים בעבודות הללו. והנאצי, שאוהב אמת הוא, מודה ואומר שעבודת היהודים משביעתו רצון. זריזים הם, בעלי תפיסה ומבינים דבר מתוך דבר. זכות זאת עמדה להם, לפועלים היהודים, שמותם נדחה לזמן בלתי קבוע ויהיו אחרונים – ליריה.

… כל האמור נוגע ליהדות פולניה. ויהדות אוקראיניה? ויהדות רוסיה? ויהדות ליטא? עם שלם עומד על סף הכליון!

11.7.42

… כשאין ודאות עוד מהבהבת תקוה בלב. מעתה – הכל ברור וסר כל ספק בנוגע לעתידנו…

קשה המיתה; קשים הימנה הרגעים שלפני המיתה; ועוד יותר קשה מהם המצב הפסיכי של הנדון למיתה המוכרחת לבוא אלא שזמנה בלתי קבוע.

… כל אחד צריך לחכות עד שיבוא תורו. החיים נעשים אז קשים מנשוא. החשק לחיים אמנם דוקא אז הולך ומתגבר.

…בכל דור ודור קמו עלינו לכלותנו. אבל לא הרי הנסיונות הידועים לנו מתולדותנו כהרי הנסיון הנוכחי. אינו דומה כליון פיסי שאינו אלא תוצאה מהתפרצות בת רגע ושל המונים נלהבים משוסים לרציחות ולשפיכת דמים לכליון פיסי שהפך להיות מטרה ממלכתית ושלשם הגשמתו נבנה אפאראט משוכלל שהכל נסדר בו במחשבה תחלה…

יום יום מובאים אל מחנה-הגולים גולים יהודים חדשים ויום יום מוּצאים מתוכו מחנות חדשים הנמסרים לעבודת פרך ולחרבו של מלאך המות. חדשים לבקרים – אלה באים ואלה יוצאים. ה“בעטריעב” הקטלני אינו פוסק אף ליום אחד. ואין זאת, חלילה, עבודה רצחנית בלתי לגלית. אדרבה, הדבר הוכרז באזני כל באי תבל; נתקבל איפוא הכשר פורמלי…

13.7.42

…עשרת הימים האחרונים – ימי מהומה ומבוכה בגיטו!

נתחדשה גזרת “מחנות-העבודה” שאינם אלא הכנה למות. מיום פרוץ המלחמה עם רוסיה בטלו המחנות והגיטו שקט. השתא – הגזרה נתחדשה. בכל בית תאניה ואניה. הקהלה נצטותה להספיק אלף וחמש מאות צעיר. והדבר נמסר למשטרה היהודית. התחילה איפוא בשעות הלילה לחזור על פתחי המועמדים ורשימה בידה. עם בואה יללות ובכיות עד לב השמים. אבל המשטרה, אף כי יהודית היא, מקשיחה את לבה ועושה את המוטל עליה. ומפני שכל גזרה במהותה אינה אלא עסק למגשמיה אף כאן עסק. במקום אלף וחמש מאות מוציאים מבתיהם אלפים; ביניהם אף חגרים ופסחים ובעלי מומים. אלף וחמש מאות נמסרים לנאצי; וחמש מאות משתחררים לאחר שהם נותנים כופר נפשם – למשטרה היהודית…

15.7.42

… כבר נגזרה גזרה לגרש שבעים אלף יהודים מן הגיטו בכדי לעשות קצת רוַח בגיטו. אבל הפירמות הגרמניות ששיח ושיג להם עם בני הגיטו ושבלעדם לא תוכלנה עמוד, התנגדו לגירוש. הן היו לנו למליץ טוב והגנו עלינו בכל כחן…

אך זוהי טרגדיה עמוקה כשאול: לעזור במו ידיך לשונאך ולחלצהו מצרתו בכדי שיקום עליך ויהרגך נפש.

16.7.42

…אלמלי נמצאתי בישיבה תלמודית הייתי שואל:

– ילמדנו רבינו: גוי שנקבר בין מתי ישראל – מה דינו לכשתהיה “תחית המתים”? היקום על רגליו – ויחי? או “יחיון מתיך” כתיב; “מתיך” דוקא של ישראל ולא של עכו"ם?!

מעשים בכל יום המה, שצעירים פולנים, מועמדים למות, מובילים בעצם היום באוטו צבאי מעבר לגבול ומומתים מיתת יריה בראש הומיות, לעיני אלפי עוברים ושבים.

מקרה כזה קרה שלשום ברחוב אורלה. מי הוא המומת? שאריי הוא – אין כל ספק; אבל סבת מותו אין לדעת בברור, אלא שמעמידים על החזקה שמן המבריחים הוא. ההברחה היא עבודה שמקרבת את הלבבות היהודיים והאריים ומאחדת אותם בין לאושר ובין הצרה.

על מה זה ולמה הובא אל הגיטו כדי להמיתו? כדי שלא להקניט את האריים. מיתה מכוערה כעין זו היתה מרגיזה את הלבבות… בני משפחתו יודעים רק שאוּסר ולא שהומת. ה“עגלה” היהודית מעבירה אותו תיכף לנפיחת נשמה אל בית הקברות היהודי..

בנוגע ל“תחית המתים” – הדבר צריך עיון.

19.7.42

… בלב כל אחד חרדה לגורל חייו. היהיה בין המגורשים והגולים?..

המצב הנפשי – קדחתני. בשעות הבוקר – הגזרה נגזרה ואין להשיבה. בצהרים – ה“קהלה “מנהלת משא ומתן. בשעה זו מתקיימת בהיכל בריהל מועצה שבה משתתפים: הקומיסר של הגיטו אאורסוואלד, טשרניאקוב, הללר ובאי כח ה”גסטפה”. הגזרה הנוראה תלויה ועומדת יש פנים לכאן ולכאן. נושאים ונותנים ושואלים בעצת ברלין… עוד זה מדבר וזה בא ומספר: טשרניאקוב מציע עשרה מיליונים כדי לבטלה. אתה קלוע בין תקוה ופחד. קשה להאמין שאין זה אלא שאנטאז' לשם תאות בצע… אין הנאצי זקוק לשנטאז' בכדי להוציא כסף מאת היהודי…

תולה הגיטו על בלימה!

20.7.42

הגיטו שקט. כל השמועות הנוראות נתבדוּ… חוגי הקהלה מכחישים ואומרים: לא מניה ולא מקצתיה. שום הצעת גרוש לא הוצעה; אף לא דנו על דבר זה. כל הבדותות על דבר ישיבות ונתינת שוחד הן פרי הדמיון החולני…

לשם איזו מטרה? אף זה קשה לקבוע בודאות גמורה. אין אפילו קרקע כל שהוא לחשוד בחוג פלוני או אלמוני… וכשנזכה להגיע לימים טובים מאלה יגלו לנו הרבה סודות וביניהם אולי אף סוד הבהלה שקמה בגיטו הורשאי ביום א‘, ה’ תמוז תש"ב . מי זה הולידה? ומאיזה מקור יצאה?

22.7.42

… את אשר יגוֹרנוּ בא לנו. להמונים היתה הרגשה אינסטינקטיבית שאיזה אסון נורא הולך ונוחת על ראשם. החוגים הרשמיים שלנו כחשו בעקר והעמידו כלפי הקהל פנים מאירים ושמחים; מה – גירוש ורשה? לא היו דברים מעולם! היהודים גוזרים על עצמם גזרות שאין להם שחר. הנאצי מקשיב אוזן להמדובר ביניהם וכן יעשה. אחזו בהערמה זו בכדי שלא להכניס בהלה. אבל כל זה לא הועיל…

עוד בטרם שהודבקו מודעות-הגירוש בחוצות הגיטו ידענו, שדנין אותנו שלא בפנינו. בית הקהלה ברחוב גרזיבובסקי הוקף ז’נדרמים וסוּגר בפני מבקרים מן החוץ. המועצה היהודית נכנסה לישיבתה האחרונה בענין הגירוש ובה השתתפו אף באי-כח ה“גסטפה”. ידענו לכוון אפילו את הרגע שבו הגזרה נחתמה. מאור הבוקר עד שעה מאוחרת בצהרים היו השעות היותר קשות בחיינו. שביב התקוה נתלבה ונדעך. בארבע הודבקו מודעות: גורלנו נחתך!

מספרים שהימלר מתארח בורשה וזו היא מתנתו שהשאיר ליהודיה. בקורו הקדים גם לגזרת לובלין; ולכן דורשין סמוכין. עוד אומרים: כיונו לפרסם את הגזרה בערב תשעה באב. ביום המוכן לפורענות, ביום שנגזר עליו שיהיה בכיה לדורות…

23.7.42

…אסור למגורשים לקחת מטען יותר מחמשה עשר קילו. כסף, זהב, תכשיטים ועדיין אפשר לקחת בלי שום הגבלה. וזה מובן: את כל זה יגזלו מהגולים לא על הניר, אלא בדרך. תכסיס זה כבר ידוע לנו. זמן ההגירה מתחיל מהשעה השתים עשרה ביום העשרים ושנים לחודש יולי שנת 1942…

26.7.42

… לנו יש מסורת יהודית ש“גזרה עבידא לבטלי”. נסיון היסטורי זה הביא לנו צרות רבות מיום שנכנסנו לתוך לוע הנאצי הרוצה לבלענו. הרגל היה לנו לבטל את גזרותיו המימרה הידועה: לא יזכה! וזה היה בעוכרינו. טעינו טעות מרה…

גזרה שנגזרה על ידי הנאצי אינה פוחתת והולכת אלא מוסיפה והולכת. הסעיפים המקלים הולכים ובטלים; ולהפך, הסעיפים המחמירים הולכים וגדלים. לכתחלה, בשעת ה“משא ומתן” ניתנה אינסטרוקציה ל“מועצה” לגרש ששת אלפים ליום ולמעשה מגרשים קרוב לעשרת אלפים. המשטרה היהודית, שאכזריותה אינה קטנה מזו של הנאצי, מספיקה למגרש הטרנספר ברחוב סטאַווקי למעלה מן המכסה שהתחייבה “המועצה”…

הקרבן הראשון של הגירוש היה הנשיא אדם טשרניאקוב שאִבּד את עצמו לדעת על ידי הרעלה בבנין הקהלה. במותו הנציח את שמו יותר מאשר בחייו. סופו מוכיח על תחלתו שעבד, עמל וטרח לשם העם; שחפץ בטובתו ובחזוּק קיומו אף כי לא כל הנעשה בשמו היה ראוי לתהלה ולשבח.

הכרוז על דבר הגירוש שהודבק ברחובות קריה ביום 22/7  אחרי הצהרים נחתם הפעם לא כפי המקובל עד כה: “ראש המועצה היהודית: אינז' מדופלם אדם טשרניאקוב”, אלא ע“י “המועצה היהודית”. חדוּש זה הפליא את החוגים המבחינים בפרטי הסדר הביורוקרטי … אחרי מות הנשיא נודע הדבר: טשרניאקוב לא הסכים לחתום על כרוז הגירוש. וכדין עשה. אם אחד בא להרגני ויש לו הכח לזה ולקול תחנוני אינו מטה את אזנו – יעשה בי כל מה שלבו רוצה. כל דאלים גבר. אבל לתת הסכמתי וחתימתי למותי – לזה אין שום כוח שבעולם יוכל להכריחני…

לא היו לו חיים יפים; אבל מיתה יפה היתה לו. תהא מיתתו כפרתו על כל חטאיו שחטא לעמו עד שנתמנה לנשיא. יש קונה עולמו בשעה אחת, והנשיא אדם טשרניאקוב קנה עולמו ברגע אחד!

27.7.42

כל מי שהוא עֵד ראיה לתהליך הגירוש מורשה – אם לב בשר לו יתפוצץ. הגיטו הפך לגיהנם. בני אדם הפכו לחיות. כל אחד הוא כפסע בינו ובין הגירוש; כי בני אדם נצודים ברחוב כחיות יער. דוקא המשטרה היהודית מתאכזרת אל הנדונים לגירוש כעריצים גמורים… יש שעשתה הסגר (בלוקדה) לבית אחד; ויש – לבלוק שלם של בתים. בכל בית שנצוד בחרמה מתחילה לחזור על פתחי הדירות הבודדות ודורשת תעודות; ומי שאין לו תעודה המזכה אותו להשאר בגיטו, או מי שאין לו כסף לתת שוחד – מציעים לפניו לקחת חבילה בת חמשה עשר קילו – והיידא! אל הפלטפורמה העומדת על יד השער.

עם כל הסגר בית תקום בהלה שאין לשער את גדלה. אלה הדירים שאין להם לא תעודות ולא כסף מתחבאים בחורין ובסדקין במרתפים ובעליות גג. אם יש איזה מעבר בין חצר לחצר מתחילים לקפוץ דרך גגות וגדרות והנמלטים מסַכנים את חייהם; אבל בשעת הפחד וכשהסכנה קרובה אין בודקין באמצעים.

אבל כל האמצעים האלה הם חצאיים. סוף סוף מתחילים להוציא משער הבית אנשים, נשים וטף, בני עוני ודלות, העניים והאביונים הם הראשונים לגירוש. מרגע לרגע הפלטפורמה הולכת ומתמלאת. כלם בני טפוס אחד, כי העניוּת משוה את כלם. הבכיות והיללות קורעות את לבך…

30.7.42

יום השביעי לגירוש. על יד חלונות דירתי שברחוב קרמליצקה עוברות לויות חיות – פלטפורמות או עגלות פחם מלאות מועמדים לגלות ולגירוש עם חבילות קטנות תחת בית שחים…

רוב הגולים קבל עליו את הדין ונכנע לגורלו; רק זעיר פה, זעיר שם כאוב מארץ נשמע הד של מחאה ספוגה דמעות מפי אומללה שנתפסה בעצם היותה עסוקה בחייה היום-יומיים. נחת עליה אסון בהסח הדעת לא צפתה לזה; ידעה שיש גירוש, אבל, כמעט שהיתה בטוחה, שעדיה לא יגיע…

כל היום שררה דממת בית הקברות בכל הגיטו. בשעות הבוקר, שעות העבודה ב”שופין“, מעטו העוברים והשבים עד לידי מינימום. ואלה שעוד טרם זכו להתקבל אל איזה בית מלאכה חוששים להוציא את חטמם החוצה פן יצודו. מתחבאים עד יעבור זעם. אולי תבוא ישועה! אולי יבוא שנוי לטובה! אבל לע”ע לא השיב הצר ידו מבלע…

זה עתה קבלתי ידיעה שעד היום ועד בכלל הוגלו חמשים ושבעת אלף איש. ביניהם אף המורה והסופר אהרן לובושיצקי, פליט לודזאי.

30.7.42

החטיפה בעצם תקפה. “ההלויות החיות” אינן פוסקות… המשטרה היהודית מלאה את תפקידה ההומני על צד היותר טוב ודעת הנאצי נוחה כל כך מעבודתה עד שמקצתה עוברת לראדום ולקיעלץ, שגם עליהן נגזרה מעתה גזרת גירוש. שתיהן קטנות מורשה, אֶלמנטים מקומיים אינם רצויים ביותר לנתוח כזה, יבואו איפוא בני ורשה הזרים למקום שאין מכירין אותם ויעשו מה שלב הנאצי רוצה.

1.8.42

…פתאם יוצאת פקודה שבלוק שלם של בתים מחויב במשך שעה אחת לעקור את דירותיו. אז תקום מהומה, מבוכה ומבוסה שדאנטי בגיהנם שלו לא ראה כמותן. הנאצי מכוון שכל גזרה, אף הנוראה ביותר, תבוא כהפתעה גמורה. מאות משפחות, שהגזרה פגעה בהן, משתגעות מגודל האסון.

לאן תלך? מה תציל? מה להקדים? ומה לאַחר? מתחילים בבהלה ובחפזון כשהידים רועדות והרגלים אינן נשמעות לך, לארוז חבילות של המטלטלין היותר נחוצים ולהוציאן החוצה, כי דירה עוד אין…

בשבע לפנות ערב באה פתאם קבוצה של רוחצי ס.ס. וציותה למשטרה היהודית לעשות מצור על כל הבלוק ושוטרים השמיעו כרוז בכל חצר:

– הכינו חבילות של חמשה עשר קילו ורדו אל החצר – אין נקי!

חרדה איומה הקיפה את כל הסביבה.

2.8.42

ורשה היהודית גוססת! קבוץ שלם הולך למות…

אחרי נובוליפיה שמעתה תקרא ריחוב שולץ, בא גורלו של רחוב לשנה מפנת זשעלאזנא עד סולנא…

נעשה מצוד על הבלוק הנזכר, וכעבור שעתים הובלו כאַלפּיִם איש אל הטרנספר. כמעט כלם יצאו ריקים, עירוּמים ומלובשים למחצה. אוי ואבוי לה למשפחה שהנאצים או עושי רצונם היונאקים האוקראיניים והלוטישים באים לזרזה.

היום שתתה כוס התרעלה אוכלוסית ה“גיטו הקטן”. בארבע נגשו המרצחים לעבודתם ובשבע הוּבל המון של חמשת אלפים איש דרך סמאצ’א אל מגרש הטרנספר. כל רכושם נשאר בידי האויב…

היום שמעתי מפי הד"ר לייפּוּנר והוא מפי השמועה, כי הבתים 20–12 ברחוב נובוליפקי יוחרמו לטובת פועלי בית-מלאכה לתעשית מברשות. בשׂורה זו תפגע בו ובי. הוא שכן הבית 14 ואני שכן הבית 20 ברחוב הנזכר. אם השמועה תתאמת אין לי מקום להניח את ראשי. וגורלו כגורלי. בחוץ נלין שנינו – עד שנתפס ונגורש. בינתים הננו מחוסרי לחם אף למזון סעודה אחת…

על דבר גורל הגולים אין לנו שום ידיעות.

4.8.42

בשעות הבוקר

בכל רגע אנחנו צפויים לאסון…הבתים הולכים ומוחרמים בשביל פועלי בתי המלאכה, שהולכי בטל מחוייבים לפנות בשבילם את דירותיהם. ואני וכל הדומים אלי הולכי בטל הננו, כי אין לנו מקום עבודה בבית מלאכה.

ובכן – מן הראוי להיות מוכן ומזומן אל הקטסטרופה הממשמשת ובאה.

אתמול, שלישי לאוגוסט, “שחטו” את הרחובות זמנהוף (מדזלינה לצד דזיקא) ופביה, הבתים לא הוחרמו; אבל עשו מצור על כל הבלוק לשם גירוש. מרצחי הס.ס. עומדים על המשמר והמשטרה היהודית עובדת בחצרות פנימה…כלם, כלם, אין נקי לוקחו לשערי המות… הפבריקציה של “החברה היהודית לעזרה סוצ.” היתה כלא היתה…

בשעות הערב

עוד טרם נתפסתי; עוד טרם גורשתי מדירתי; עוד טרם הוחרם בית דירתי. אבל כפסע היה ביני ובין כל האסונות האלה. אני ורעיתי תלויים על בלימה. כמה פעמים ביום אנחנו מחליפים את מקום ישיבתנו. אנחנו עומדים חליפות על המשמר להביט דרך חלון המטבח הנשקף על פני החצר אם כבר התחילה הבלוקדה. בני אדם רצים כמטורפים ממקום למקום…

כל שעות היום – דממת מות בחוצות הגיטו. יש שעוברים כמה רגעים ואין נפש חיה עוברת על המדרכה ממול חלונך. ומי שעובר – פחד המות נשקף מתוך עיניו. הוא נלחץ אל הקיר ומצטמצם שלא ירגישו בישוּתו ובקיומו.

הבלוק שלי צפוי היום לבלוקדה בהשתתפות הנאצים. שבעים שוטרים יהודים כבר נכנסו אל חצרי. חלחלה אחזתני. “הנה הקיץ הקץ!” עברה מחשבה בקרבי. אבל אירע לי נס והבלוקדה נדחתה. המחבלים עברו לבלוק נלבקי – זמנהוף.

מהרתי לברוח כשהסכנה כבר עברה. הבהלה מעבירה את האדם על דעתו ומגדילה את הסכנה במקום שכבר איננה. אבל כבר יש חשש שהבלוק שלי יובא במצור מחר. אני מחבל איפוא תחבולות להימלט כאור הבוקר. אבל לאן אברח? אין שום בלוק בטוח.

מהבלוק נלבקי-זמנהוף גורשו אלפי איש מבתיהם ותיכף הועברו אל הטרנספר. למעלה משלושים איש נרצחו. בשעות שאחרי הצהרים שקטו קצת הרוחות. רבו העוברים והשבים, כי סכנת הבלוקדה עברה. עד ארבע אחרי הצהרים כבר נתמלאה המכסה; נתפסו ונשלחו שלושה עשר אלף איש; מהם כחמשת אלפים שבאו אל הטרנספר ברצונם הטוב. קצו בחיי הגיטו שהם חיי רעב וסכנת מות. נמלטו מן הפחת. הלואי ויכולתי עשוֹת כמוהם!

אם יבוא קצי – יומני מה יהא עליו!