על העיוורון ועל המחאה

כדי להבין את הכוח המניע מאחורי מחאת השמאל ואת יעדיה, מומלץ להאזין לשתי הרצאות שעלו למרשתת לאחרונה. שתיהן ניתנו מול קהל אקדמי כך שהן אמורות להיות מנומקות.

הראשונה היא הופעה של אהוד ברק בחוג אינטלקטואלי מיסודו של הפרופ' יוסף אגסי המנוח, בבית המנוח. זהו מפגש קבוע בין פילוסופים, שאמורים להיות אנשי מחשבה פתוחה הראויים לנימוקים הגיוניים. השנייה היא הרצאתו הפרוגרמטית של פרופ' אוריאל רייכמן לקהל המרצים של האוניברסיטה הפרטית רייכמן.

תוכנית הקרב

מה למדתי מהאזנה כפולה לאהוד ברק, להרצאתו ולתשובותיו לשאלות (שעה וחצי)?

א. יש חלקים גדולים במציאות אותם אהוד ברק רואה הפוך ממה שעיניי רואות. אני קורא לתופעה זו "עיוורון תודעתי". למדתי עליה מדבריו של מרצה לאמנות שאמר ביחס למוצגים אמנותיים – "אני מבין ואז אני רואה".

ואני הופך את כיוון האמירה החשובה הזו – "אני לא רוצה להבין ולכן אני פיזית לא רואה". כך לעניות דעתי יכולים אנשים ממש להיות עיוורים לגבי פרטים שמגיעים לעיניהם, אף שעיניהם פיזית פתוחות.

כך לדוגמה:

1. מעל שנתיים של עדויות במשפט נתניהו לא הוכיחו לכל אדם עם שכל ישר שיש כאן תפירת תיקים וריבוי עבירות בחקירה. בית המשפט לא ביקש לעבור לגישור.

2. ברק לא רואה שהדרישה לרפורמה משפטית הייתה במרכז מערכת הבחירות ולכן יריב לוין זכה במקום הראשון ברשימת הליכוד.

3. ברק טוען כי נתניהו מדרדר את הכלכלה והביטחון בשעה שהמחאה שהוא מוביל היא הגורם האפשרי לפגיעה כלכלית ובינתיים הכלכלה משגשגת.

4. ברק אומר כי אין מלחמה באופק בשעה שכל מלחמות ישראל (להוציא 1956 ו-1948) פרצו במפתיע, כאשר האופק היה בהיר.

5. הסרבנות לא פוגעת בצה"ל משום שהיא רק "אי-ציות אזרחי" בשעה שהיא יצרה תקדים של חופש בחירה לכל חייל, דבר המפרק את המסגרת הצבאית

6. כאשר ברק נשאל האם הוא רואה את תהליכי העומק בחברה שגרמו לשינוי בעמדות הציבור, הוא פשוט מתעלם ולא עונה. הוא אינו רוצה לראות וזו נקודה מרכזית בהבנת תפיסתו את המציאות הישראלית. נקודה חשובה מאוד.

ב. ברק משתמש בטכניקה של זלזול ושלילת הזהות מכל יריביו, כדי לשלול מהם זכות דעה של בן אנוש הגיוני. זו טכניקה ידועה. כך נהגו מובילי ההתנתקות ביחס לחלוצי גוש קטיף ואין צורך להזכיר מדוע עדיין יש בינינו אנשים באים בימים שיש להם קעקוע על אמות ידיהם.

לדוגמה:

1. נתניהו אינו ראש ממשלה אלא ראש כת, שראשיה הם "בר"ל" (ביבי, רוטמן לוין) שאינם נבחרי ציבור מובהקים.

2. נציגי הציונות הדתית אינם נבחרי ציבור שקיבלו אמונם של 516,000 אזרחים אלא "הגזענים".

3. רשימת הליכוד שנבחרה באופן דמוקרטי אינה מייצגת את חכמת ההמונים של 1,115,000 אזרחים נבונים אלא הרכב של שלש כתות של אינטרסנטים וכן הלאה.

ג. יצירת נרטיב שאותו צריך להנחיל למי שיצאו למחאה בלי קשר למציאות הפוליטית. נרטיב לא מבוסס עובדות שמאפשר להפעיל אנשים במציאות מדומיינת. לדוגמה:

1. ברק מסתמך על נאום הנשיאה חיות שהיה אות הפתיחה למאבק הגלוי לפיו "הרפורמה תדחק את ישראל מחוץ למשפחת המדינות הדמוקרטיות", "תהיה דיקטטורה דה פקטו", "הרפורמה היא לצורך שירות אינטרסים פרטיים של ביבי ואין קשר לבעיות במערכת המשפט", "הקו המפריד בין המחנות הוא תמיכה או אי-תמיכה בשלטון החוק והדמוקרטיה".

לטייסים יש זכות לטעון "יש לנו חוזה עם מדינה דמוקרטית, אין לנו חוזה עם דיקטטור דה פקטו", "הליכוד מילא את המנגנונים הממשלתיים באנשיו, אה כן, מפא"י עשו זאת אך זה היה מזמן".

2. יש אליטה בתוך מערכת הביטחון ואנשיה הם שלנו, אתם תלויים בנו: בלי בני האליטה במ"מ, ב-8200 ובטייסות אי אפשר לקיים את המדינה, בלי חיילים פשוטים, לא אליטיסטיים, בתותחנים, לא יקרה כלום אם גם גדוד שלם לא יתגייס, אתם תלויים בנו, באליטות" (הערה אישית: במלחמת יום הכיפורים האליטות לא הצילו את עם ישראל אבל הגדודים שאינם אליטות עשו זאת).

ד. ברק חושף בבירור ובמפורש כי למטרות המחאה אין שום קשר לחקיקה הצפויה. המטרות המוכמנות הן:

1. חיסול הקריירה הפוליטית של נתניהו באופן בלתי הפיך (עם קלון), משום שהוא מייצג את הקואליציה היהודית.

2. התגברות על תהליכי העומק בחברה הישראלית אשר שינו את המפה הפוליטית.

3. המשך המאמצים לחיסול הכוח הפוליטי של הדתיים הלאומיים והחרדים (בעקבות כשלון הצעדים הקודמים בעניין (אוסלו וההתנתקות).

4. הפלת הממשלה (לא הפלת החקיקה) והקמת ממשלה ללא בחירות בקרוב.

מכאן שהתדיינות על פרטי התיקונים במערכת המשפט רק יגבירו את המוטיבציה למרד נגד הלגיטימיות של ההליכים הדמוקרטיים, והצדקתם בפלפולי לשון מתחכמים.

ברק מסתמך על מחקרים מארה"'ב לפיהם די בהוצאת 3.5% מהאוכלוסייה לרחוב כדי להפיל ממשלות, והוא יגביר מאמצים אלה ככל שינסו לרצותו בוויתורים בתחום מערכת המשפט.

האזנתי פעמיים בקשב רב לנאומו הפרוגרמטי של פרופ' אוריאל רייכמן בפני סגל האוניברסיטה שהקים בהרצליה. זהו נאום שעיקרו קינה על העבר וחרדה מהעתיד. בנאום זה הוא חושף בגלוי ובהיסח הדעת את שורש החרדה העמוקה בה הוא שרוי.

ניתן לסכם את החרדה בכמה ציטוטים מייצגים, במילותיו שלו:

אנחנו שיצאנו לקרבות והשארנו מתינו בדרך ותרמנו למדינה, היינו עד היום חלק מהלב הפועם של המדינה שכל סיפור החיים שלנו שזור באהבת ישראל,…. הכי כואב לי שאנחנו הופכים מאזרחים לנתינים. הם יכולים להעביר איזה חוק שרוצים. בכל דמוקרטיה יש לכל אזרח הגנות: זכות דיבור, קנין, חיים, משפט הוגן, שוויון. ….אין, נגמר"

רייכמן ממשיך:

הכי כואב: אנחנו היינו לטובת מדינת ישראל, מסירות ואהבת המדינה, לוקחים מאיתנו את הזכות הכי בסיסית להיות אזרח במדינה הזו"

ואז הוא מוסיף מסקנה מרחיקת לכת:

"אני לא רואה את מקומי במדינה של תפיסת עולם ששונה מתפיסת העולם של הציונות, אנחנו שלחמנו מפנים לנו את הגב."

וכן,

מרגיש שכל מפעל החיים וכל הדרך נמצאים באיום"

למסקנות אלו קדם מבוא היסטורי שיש בו לא מעט עיוורון שתורם לתודעת הקינה המתנגנת לאורך כל הנאום. יש כמה יסודות של טעויות בסיסיות בתפיסת המציאות הישראלית שעליהם בנויה המסקנה העגומה של הפרופסור רייכמן.

א. רייכמן מציין שהוא ושכמותו הם אלה שנלחמו. הוא מציין את מספר הנופלים בירושלים במלחמת ששת הימים וקובע שביניהם "אף לא חרד אחד".

אולם, הוא עיוור לעובדה שבין הלוחמים והנופלים היו רבים מאלה שהוא מגנה אותם כמשיחיים וחלקם היום נוטים לחרדיות. במלחמת יום הכיפורים הייתי מפקד פלוגה בסוריה, אני מניח שהיינו בגזרה משיקה לזו של גדודו של רייכמן. בפלוגה שלי היה מיוצג כל עם ישראל ובגדוד שכן היו פלוגות של תלמידי ישיבה.

ב. המסלול הישראלי שלו מקביל בזמן ובמרחב למסלול של בני הציונות הדתית, אך הוא לא ראה אותם ואת הציבור האמוני שהיה שותף מלא לכל מסלול הקמת המדינה והלחימה לקיומה. זהו עיוורון תודעתי של מי שלא רוצה להסיק את המסקנות מן העובדות אך דבר זה מובילו למסקנות מנותקות מן המציאות והעתיד.

ג. הפרופ' רייכמן רואה בציונות היהודית הלאומית, תלמידי הרב קוק זצ"ל, והחרדים, תלמידי החזון אי"ש, קבוצה אחת שלא תרמה להקמת המדינה. חבל, כי בכך הבנתו את המציאות הנוכחית במדינה לוקה בנכות.

ד. הוא מתייחס למציאות הצנחנים של 1967, מאז התפתחה החברה הישראלית בשני דורות. אם היה הפרופסור מתעניין באחוז הקצינים שומרי השבת בגדודי המילואים של הצנחנים כיום, היה אולי מבין שיש שינוי בהרכב השותפים להקרבה למען המפעל הציוני.

ה. כחוט השני משקף הנאום את ההתעלמות, או חוסר הידיעה, של תהליכי היסוד של השתנות תפיסת העולם של ציבור יהודי גדול במדינת ישראל במאה ה-21 . שינוי שניתן לסכמו בארבע מילים "חיפוש הזהות היהודית ועליית המסורתיות". זהו השינוי הגדול שאת תוצאותיו מבכה הפרופסור. ציבור זה לא בא מתוך הציבור של שומרי השבת אלא מהציבור שרייכמן שם יהבו עליו בעבר.

ו. רייכמן חרד חרדה גדולה מהאפשרות של מדינת הלכה. המושג הזה לא קיים בספרות, לא עלה על דל שפתיו של אף פוליטיקאי בזירה הנוכחית ואין שום סיכוי שדבר כזה יקרה. אם כך מדוע נחרד הציבור שרייכמן מייצגו? משום הסירוב להכיר בתהליכי העומק של החברה הישראלית שהוזכרו למעלה.

ז. בפתח דבריו רייכמן מתמצת את תפיסת עולמו, המהווה תשתית להקמת האוניברסיטה שיזם, במילים "שמנו תפיסת עולם ציונית ולאומית".

בהגדרה זו אין יהדות ואני סבור שזו השמטה משמעותית. ההעדר הזה מניע את תהליך חיפוש הזהות שגורם לנתק בין רייכמן וחבריו לבין חלק גדול בציבור היהודי בישראל של הדור השלישי של הציונות.

מנגד, הוא טוען כי הכרזת העצמאות היא המסמך השני בחשיבותו בכל תולדות עם ישראל מאז מעמד סיני. לא בכדי הוא מדלג על כל היצירה היהודית של כמאה דורות שהיא תשתית הזהות היהודית המודרנית. הכרזת העצמאות היא מסמך שמזכיר את היהודיות פעמים רבות ונציגי החרדים חתמו עליו.

ח. רייכמן מתגעגע לליכוד של ז'בוטינסקי ובגין. הוא לא רוצה לראות את הליברליות של נתניהו ועיקר הרכבו של הליכוד שהם מרכיב מרכזי בקואליציה שגם עמהם יש לבא בדברים ולא בקינות.

ט. במקום לקרוא לתהליך אינטלקטואלי של מפגש יהודי לבירור תהליכי העומק והגדרת המשותף, ואפשר למצוא בסיס משותף של זהות יהודית ציונית, שכוללת התפלגות טבעית של עמדות, הפרופסור רייכמן נותן גט לציבור יהודי ציוני גדול.

גם החרדים יכולים להיות בני שיח, כשם שחתמו על הכרזת העצמאות. כל מה שנחוץ הוא ראיה מפוכחת של תהליכי העומק ונכונות לקבל את המציאות המשתנה. הדור השלישי אינו דומה לדור הראשון. המשימות של קיום המפעל הציוני בדור השלישי לא זהות למשימות של הקמתו בדור הראשון.

י. העיוורון התודעתי של בני הדור השני שרייכמן הוא חלק ממנו, שגרם לו לא לראות שהיו לו שותפים לכל אורך הדרך שהם תלמידי הרב קוק זצ"ל וחלק לא זניח מהחרדים, כנראה מקשה עליו לקיים תהליך אופטימי של חיפוש השותפות היהודית בישראל של הדור השלישי.

פרשנותו את תיקוני מערכת המשפט היא קפיצה לוגית המביאה למסקנות חסרות בסיס. מסקנתו מניתוח מוגזם זה היא מסוכנת באמרו "ואני טוען שאם זה המצב, ואין זכויות, אני גם לא מכיר בלגיטימיות של השלטון". כאן הפרופסור נפגש עם מצביא מבצע הפגנות הרחוב, אהוד ברק, ונותן את הגיבוי האינטלקטואלי למרד נגד הציבור שנתן אמונו בקואליציה הנוכחית.

מה למדנו משתי הרצאות מאלפות אלה? בדור הראשון של הציונות (מדובר בזמן ההשפעה של דור שהוא כארבעים שנה) האליטות הסוציאליסטיות הובילו את חלום “היהודי החדש”, המתרחק מן המסורת היהודית העתיקה, מן הגלותיות ופותר את בעיית היהודי על ידי קיום מדינה יהודית אתנית שתופיע בין המדינות כמדינה נורמלית ולוחמת.

כאן לא יהיו פוגרומים הם אמרו והאמינו. הסוציאליזם לגווניו היה תחליף למסורת ישראל הוותיקה והיציבה. אך אבוי, הסוציאליזם מת עוד במהלך חיי הדור הראשון ונוצר חלל אידיאי בקרב האליטות שהשתלטו על המפעל הציוני אחרי ירידת הרצל ושותפיו מן הבמה. האליטות שעבורן הסוציאליזם היה תחליף לתכנים היהודיים.

לפני חמישים שנה קרו שני דברים חשובים. ראשית, ההנהגה עברה מהדור הראשון, דורו של בן גוריון שהיה בעל "זהות יהודית שאריתית", לדור השני, דור הצברים שלא ירש את הזהות השאריתית הזו.

שנית, בו זמנית עם מעבר ההנהגה לדור השני, פרצה מלחמת יום הכיפורים בה התנפץ החלום של פתרון בעיית היהודי על ידי יצירת מסורת היהודי החדש. חרף הניצחון הצבאי, ההתקפה המתואמת ביום הקדוש נתפסה במודע ובבלתי מודע כפוגרום קלאסי. המסקנה המתבקשת היא שהציונות לא מילאה את הייעוד של פתרון בעיית היהודי וכך נולדה הפוסט-ציונות. זו היתה "מכת פטיש" שחשפה את העובדה שגם היהודי החדש לא משוחרר מהגורל היהודי ההיסטורי ועליו לחשב מסלול מחדש.

מקור ההתנגשות

כאן החל תהליך בירור של משמעות הקיום היהודי-ישראלי שתוצאתו היא התנתקות של רוב הציבור היהודי מהחלום שהתרסק וחיפוש המשמעות במסורתיות.

אולם בני הדור השני של האליטות הסוציאליסטיות לא השתתפו בבירור. כפי שלמדנו מהמרצים הנכבדים, הם התעלמו מתהליכי הבירור שנעשו מתחת לפני השטח. הם תלו יהבם בתרבות המערב הדקדנטי, ופעלו לשימור המבנה השלטוני בלי להתחשב בתפנית שעשה רוב הציבור שחיפש את המשמעות בזהות היהודית לגווניה. נוצר פער בין הציבור השמרני והמסורתי ובין האליטות של צאצאי הסוציאליסטים.

האחרונים שימרו את כוח השליטה במדינה באמצעות העברת סמכויות שלטון למערכת המשפט ושיתוק ממשלות לאומיות באמצעות מנגנוני הפקידות, בהם הם שלטו ומנעו מהציבור המסורתי את יכולת הניווט של המדינה היהודית.

שני המרצים מייצגים את האליטות המסרבות להכיר בזכות הציבור לשלוט ולכוון את המדינה היהודית ומגדירים את תוצאת ההליך הדמוקרטי כלא-לגיטימית. הגענו להתנגשות בלתי נמנעת שלא ניתנת לגישור, כל זמן שצאצאי הסוציאליסטים של הדור הראשון מסרבים להכיר בתהליכי העומק והשינוי בציבור היהודי.

כאן אנו רואים את הבסיס של הדרישה ליטול מן הרוב היהודי את הזכות להקים ממשלה בהליך דמוקרטי. זו דרישה לשימור מוקדי כוח שהיו מבוססים על רוב דמוקרטי בעבר, רוב שהתמוסס בתהליכי עומק בלתי נמנעים. במקום להכיר בתהליכי העומק ולהתמודד עמם במישור התודעתי, גם ברק וגם רייכמן מנסים לכפות על הציבור הלאומי מוקדי כוח שאיבדו את הצדקתם הדמוקרטית. הם מפעילים מנגנונים פקידותיים, כולל בית המשפט, כדי למחוק את זכות האזרחים להליך דמוקרטי.

בעשור האחרון הגיע הדור השלישי של המפעל הציוני וזה הצמיח מנהיגות לאומית שונה. מנהיגות צעירה שאומרת "עד כאן" ומסרבת להשלים עם המבנה של השליטה באמצעות המנגנונים הלא נבחרים. הגיע זמן הכרעה וכבר אין מקום לנסיגה. המנהיגות הלאומית החדשה חייבת להמשיך בתיקון עיוותי השלטון על ידי החזרת הריבונות לציבור הבוחרים ולתת לדמוקרטיה לומר את דברה.

רק המשך החקיקה ימנע קריסה

המסקנה האופרטיבית שעל הקואליציה להסיק מכך, היא שאין דרך לגישור בין העמדות ויש לקדם את הליך החקיקה בלי הקפאות ובלי להיכנע לאגרסיביות של המיעוט.

המחאה היא ערעור על הלגיטימיות של הממשלה והרפורמה היא אך ורק פלטפורמה לגיוס ההמונים לרחוב בלי שידעו את המניעים האמיתיים לגיוסם. המחקר של מתיאס דסמט המתאר נכונה את תהליך הוצאת המפגינים לרחובה של עיר, מראה כי רק העמדת עמדה נגדית תקיפה תעצור את ההידרדרות. כל דחיה וכל תחנונים ל"הידברות" רק יביאו לקשיים גדולים יותר בעתיד, כיוון שמארגני המחאות ברחוב ממשיכים להתעלם מן ההתפתחות של החברה היהודית הציונית. הם משכנעים את עצמם ואת תומכיהם בטיעונים מנותקים מן המציאות ולכן כל המתנה רק תגביר את הקיטוב ותקדם את ההפיכה הצבאית.

לכן אני קורא לראשי הקואליציה לחדש מיד את תהליכי החקיקה ולא להמתין עד שאש המרד תגבר ותגבר. אז יהיה הרבה יותר קשה לכבותה.

---

פרופ' אלישע האס הוא חבר בחוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי והיה יו"ר החוג עד לאחרונה