קריאות להדרת נציגי המדינה מטקסי הזיכרון פוגעות בממלכתיות והופכות אותם לאירועי השתקה פוליטיים
מהו טקס? טקס הוא אירוע סמלי הנערך בסביבה מסוימת ובמחזוריות סדירה, לרוב בעל משמעות עבור המבצעים אותו. הפעולות הסמליות מהוות את מהות הטקס. אם נבדוק ממה מורכב טקס יום הזיכרון נראה בבירור כי השתתפות נציג מדינה בטקס הוא מרכיב בעל משמעות החוזר על עצמו מדי שנה. חשוב לומר "נציג המדינה" לטקס ולא פוליטיקאי. בכל שנה מגיעים לבתי העלמין נציגים מכל המפלגות, מן הקואליציה ומן האופוזיציה. לרוב דבריהם נמצאים עמוק בקונצנזוס של יום הזיכרון ופוליטיקה לא עולה ביום הזה.
השנה, כחלק מהמחאה נגד "הרפורמה המשפטית" או ה"מהפכה המשטרית", ומחשש שהמחאות יצופו גם בבתי העלמין, עולים קולות הקוראים להדיר את רגלי הפוליטיקאים מטקסי יום הזיכרון. לפי טענה זו, יום הזיכרון יבוזה אם הפוליטיקאים יכניסו אליו פוליטיקה, אבל אי אפשר לנתק את הפוליטיקאים מהטקס כפי שאי אפשר לנתק את המדינה ממנו. זו משמעות הטקס. הפוליטיקאי, השר או חבר הכנסת שנואם בטקס יום הזיכרון אינו מייצג את המפלגה ממנה הגיע, ודעותיו האישיות אינן רלוונטיות לעניין. הוא נמצא שם מתוקף תפקידו כנציג המדינה. לרוב האנשים לא משנה איך קוראים לו או איזו מפלגה הוא מייצג. ביום הזיכרון הוא נציגה של מדינת ישראל.
יום הזיכרון כולל בתוכו עסקת חבילה של קבר, דגל ומדינה. אם מוציאים את נציגי המדינה מטקסי יום הזיכרון, אפשר להוציא גם את דגל המדינה העוטף את ארון הקבורה, את סמל המדינה, את זר הכנסת או את זר הממשלה. הרחקת הפוליטיקאים מרחיקה את הממלכתיות מהיום הקדוש הזה.
יורם קניוק כתב פעם כי "עם המאבד את זכרונו – מאבד את חייו. עם חי ממולדת וקברים". הקריאה לנתק את הפוליטיקאים מהטקס היא למעשה קריאה לנתק את המדינה מהטקס, ומי שתומך בקריאה זו עלול לגרום לכך לניתוק כללי שלנו כעם. כל אדם חייב לדעת להפריד בין האירועים המתרחשים במדינה לבין יום הזיכרון. עצם הקריאה להדיר את הפוליטיקאים הופכת את יום הזיכרון הממלכתי לאירוע פוליטי.
ישנו גם חשש שאם ישנו את מתכונת הטקס, השינוי יהפוך לקבוע. הרי בכל שנה יש על הפרק נושאים במחלוקת. אם ניכנע השנה ונרחיק את נציגי המדינה הם לא יחזרו ומהות הטקס עשויה להשתנות לצמיתות. טקסי יום הזיכרון בישראל אינם דבר חדש, ושרים וחברי כנסת ממפלגות שונות משתתפים בהם במשך שנים. גם כאשר פוליטיקאי מטעם מפלגה כלשהי מגיע לישוב בו למשל הצביעו הרוב למפלגה אחרת, דבריו בטקס נשמעים. זו שותפות הגורל שלנו כעם. השסע הפוליטי הוא זמני, יום הזיכרון הוא קבוע.
חלק מן המשפחות השכולות מסבירות את בקשתן לאי-הגעה של פוליטיקאים בפחד ממהומות. אבל אסור שפחד ינחה את הפעולות שלנו, לא ביום הזיכרון ולא בשום מקרה אחר. להפך, פחד הוא מניע טוב לפעולה. מוטב כי מי שמפחד מהפרעות ופרובוקציות בטקס יקרא לרגיעה וירגיע אחרים.
יום הזיכרון הוא יום שכולנו יכולים להתאחד סביבו, ואם הפוליטיקאים יגיעו וייצרו מסר ממלכתי ומאחד אולי האחדות תימשך גם לאחר החגים הלאומיים. על המוחים לקחת נשימה עמוקה וללגום מים ולחשוב על משמעות היום הזה. אני יכול לעלות לקבר של הבן שלי כל יום. אבל אני בא ביום הזיכרון כי זה היום שבו המדינה שלי זוכרת ונותנת לו את הכבוד שמגיע לו כמי שנפל כחלק מהאתוס הישראלי של המלחמה על זכותנו לחיות כאן.
ניתוק המדינה מהיום ומהטקס אינו חולק כבוד לנופלים, שהם העיקר ביום הזה. מי יודע כמה מהנופלים חשבו והיו באותה עמדה פוליטית של הוריהם וכמה היו בעמדה הפוכה, מי נותן להורים את הזכות לדבר בשמם? יום הזיכרון הוא היום של הנופלים ואסור לגזול אותו מהם. צריך להתאפק, לדחות את כל חילוקי הדעות הפוליטיים ולהשהות את כל הוויכוחים ל-24 שעות לפחות.
מדי שנה, כאשר אני הולך לטקס, אני לא בא כדי לשמוע פוליטיקאי כזה או אחר, אלא כדי לקבל את הכבוד שהמדינה מעניקה לבן שלי. נציגי המדינה שיוותרו ולא יבואו לטקסים, על בסיס החלטה אישית או גרוע מכך – החלטה של המדינה, בעצם מוותרים על יום הזיכרון ויהפכו אותו ליום השתקה פוליטי, על בסיס דרישה של חלק מהמשפחות.
מי שמגיע לטקס מתוך מגמה למחות ולהפגין, חושב על עצמו ולא על החללים; מי שמוחה עושה זאת ממניעים אנוכיים. אסור שזה יקרה. חייבים לחשוב על החללים ולתת להם את הכבוד גם על חשבון החיים ורגשות החיים. אני קורא: אל תנתקו את המדינה מיום הזיכרון. מן הראוי שגם הורים שכולים יגלו בגרות ואיפוק ויאפשרו להעביר את היום הנורא הזה בשקט. הרעש היחיד ביום הזה צריך להגיע מהצפירה שחודרת ללב ופותחת שערי שמיים, ומאפשרת לרגע אחד להתחבר לילדים שלנו שנמצאים שם.
בספר 'שמאל ימין שכול' שחיברתי ביחד עם איריס שגב, אם שכולה לנמרוד שנפל במלחמת לבנון השנייה, עסקנו בין היתר באופן בו צריך להתנהל בנקודות מחלוקת:
כך, מתוך כבוד הדדי והערכת הכוונות איש של רעהו, איננו רואים לנכון להתעמת האחד עם השני בוויכוחים עקרים, שבהם נציג שוב ושוב את הדעות ששנינו יודעים שיש לנו. אנו דוחקים הצידה את הצגת הדעות המנוגדות שלנו, כל אימת שאנו נפגשים, מתוך ההבנה שתועלת לא תצמח מזה, ומתרכזים במעניין המשותף לנו.
עם התקדמות הספר והדיונים במסגרתו, הסכמנו כי הסיפורים שלנו זה בצד זה, עם דגש על הידיעה שאנו חברים טובים, יוצרים את השלם. אנחנו מרגישים כמו יין ויאנג, מושג סיני עתיק יומין, ומילולית: "הצד האפל והצד המואר של ההר". המושג מתאר את שני הכוחות המנוגדים, אך המשלימים, המצויים בכל הדברים ביקום. אנחנו פשוט אותו ההר מצדדיו השונים"
אנחנו סבורים שצריך לתת כבוד ולשמור על כבוד הדדי זה בטבע שלנו. אנחנו לא מהמתלהמים ומהצועקים ומהמחרימים. אנחנו יודעים לנהל את החיים על המישורים השונים והממדים המתנגשים שבהם, וכן, גם קצת הדחקה והתעלמות. לפעמים זה משהו שצריך לדעת לעשות.
יוסי צור הוא אב שכול. בנו אסף ז"ל נרצח בפיגוע ההתאבדות בקו 37 בחיפה, ב-5 במרץ 2003. ממחברי הספר 'שמאל ימין שכול' הרואה אור בימים אלו.
אם החשש היה שהפוליטיקאים יכניסו פוליטיקה-היה אפשר לדרוש מהפוליטיקאים חקיקת בזק שתאסור על פוליטיקאים להעלות במהלך טקסים ממלכתיים נושאים הקשורית להפגנות נוכחיות.
אלא שהם חוששים ממפגינים בקהל (חלקם בני משפחת השכול בעצמם) שיאבדו שליטה ברגע שיראו את רה״מ נתניהו.
לכן, הטענות של כותב המאמר בדבר חשיבות נתינות הכבוד נכונות אבל לא מופנות לקהל הנכון.
כל מי שהוא שר בממשלה רשאי לבוא לבין עלמין צבאי, אבל אם נרצה להיות חכמים, שרים שהשתמטו, או עיגלו פינות יכולים לוותר על הגעה לטקס בו ההורים מבכים את מות הבן שלהם, צריך להיות צודק ולא חכם, מאי גולן יכולה לוותר ביום כזה אם נכונות השמועות שהיא לא באמת דתיה
ויאיר לפיד, המשקר בקביעות לגבי "שירותו" הצבאי הלא ברור?
אם יאיר לפיד ששירת ב׳במחנה׳ וגם לגבי זה יש אי בהירות ונתניהו שלא רק שירת כקצין בסיירת מטכ״ל אלא הוא גם אח שכול יגיעו להר הרצל ביום הזכרון-יש לי תחושה שלפיד לא יהיה זה שיעורר קריאות פוליטיות.
ימני