אם הממשלה תיכנע למיעוט המפגין ותיסוג לחלוטין מהרפורמה, לא יהיה טעם או תכלית לבחירות בעתיד
אם ההמון המפגין הממומן בנדיבות מרשימה מצליח לאלץ את ממשלת ישראל לסגת ממדיניותה המאוד-נחוצה, שנועדה לרסן את הממסד המשפטי חסר-העכבות ובמיוחד הרשות השופטת חסרת הגבולות, יהיה זה קץ עידן הממשל הדמוקרטי בישראל.
אם יעלה בידם לעשות כך, תהיה זו הוכחה כי שלטון דמוקרטי הוחלף בשלטון הרחוב, בו כל מיעוט בעל מספיק ממון ומוטיבציה יוכל לכפות רצונו על ממשלה נבחרת לנטוש מדיניות זו או אחרת, אותה הבטיחה ליישם במסגרת קמפיין הבחירות. בהקשר הזה, הסימנים המתרבים לכך שהממשלה עומדת להיכנע ללחץ הבלתי-פוסק של החבורה הרעשנית והמתפרעת הם מקור לדאגה עמוקה.
ישנם לפחות שני היבטים מעוררי פליאה בהפגנות השוטפות את רחובות ישראל. הראשון הוא עד כמה מופרכת הסיבה המוצהרת לקיימן; השני הוא עד כמה יעיל מסע הקידום המשומן היטב של מארגניהן בהונאת שכבות משכילות ומבוססות בחברה.
לגבי מהות המוטיבציה כביכול, כלומר הצלת הדמוקרטיה, המפגינים עדיין לא הציגו קשר סיבתי כלשהו בין הרפורמה המשפטית המוצעת מחד, לבין שקיעתה המשוערת של הדמוקרטיה הישראלית מאידך. למעשה, סביר להניח כי אין ביכולתם (או ביכולת כל אדם אחר) לעשות זאת.
כך למשל, יהיה זה שיא הגיחוך לטעון כי מערכת בה לכתריסר פקידים ממונים ללא כל אחריות ציבורית על מעשיהם ומחדליהם, הסמכות העליונה להכריע בסוגיות גורליות על סדר היום הלאומי, דמוקרטית יותר ממערכת בה סמכות זו מופקדת בידי שישים ואחד (או יותר) חברי פרלמנט נבחרים, שחבים דין וחשבון קבוע לציבור.
האם מתנגדי הרפורמה באמת טוענים כי אם השינויים המוצעים אכן ייושמו, ישראל אכן תהפוך "דמוקרטיה דיקטטורית"…או אולי "דיקטטורה דמוקרטית"? למעשה, טענה זו אינה פחות סותרת מביטויים כגון "עריצות ליברלית" או "בוגד נאמן".
הניצול הזדוני של השפה מצד מקדמי ההפגנות מזכיר מאוד את התיאורים בספרו של ג'ורג' אורוול, 1984. המשטר הטוטליטרי, 'האח הגדול', כפה שימוש בשפה מומצאת, 'שיחדש' 'אשר "נוסחה כדי לצמצם את טווח החשיבה". ביטויים הפוכים לגמרי זה מזה הפכו לצמדים, למשל במוטו הרשמי של המשטר: "השלום הוא מלחמה; החירות היא עבדות; בורות היא כוח". באופן דומה, מקדמי ההפגנות מכריזים כי "דמוקרטיה היא דיקטטורה", כאשר סמכות ההחלטה עוברת מזירות נבחרות, הניתנות לפיקוח ציבורי אל זירות בלתי נבחרות, נטולות כל פיקוח.
למרות שמתנגדי הרפורמה נמצאים באופוזיציה, שיטת הפעולה שלהם משרה הילה דיסטופית על המחלוקת, בה לאמת אין כלל תפקיד ולכן מונעת כל סיכוי לדיאלוג כנה שנועד להפחית איבה ולהגיע להסכמה כלשהי. כמובן, הטענה שיישום הרפורמה המשפטית יסכן את הדמוקרטיה הישראלית מהווה פסגת הצביעות. הרי אלה שכיום מתנגדים לה בלהט מופגן, תמכו במתווה כמעט זהה בעבר.
אולי המפגן הבוטה ביותר של מוסר כפול בקרב מתנגדי הרפורמה מגיע מראש האופוזיציה יאיר לפיד. ב-27 פברואר במסגרת דיון במליאה לפיד התרעם: "תעצרו את החקיקה המטורפת הזו". אולם ב-2016, בנאום בפני פורם קהלת, הארגון שהיה בין המובילים בניסוח הרפורמה, פירט לפיד את השקפתו אודות מערכת המשפט, שהייתה כמעט זהה לרפורמה המוצעת על ידי הקואליציה המכהנת כיום:
אני התנגדתי ועודי מתנגד לאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של כבוד השופט אהרן ברק. לא נכון בעיניי שהכול שפיט. לא נכון בעיניי שבית המשפט העליון ישנה סדרי עולם בעודו פועל על פי מבחן האדם הסביר, שזו הגדרה מעורפלת וסובייקטיבית שהכנסת מעולם לא הכניסה בספר החוקים. לא נכון בעיניי שתופר הפרדת רשויות, הבסיס המקודש של השיטה הדמוקרטית, ורשות אחת תשים את עצמה מעל האחר"
מהניתוח לעיל, דבר מטריד צריך להיות ברור: אין כל אפשרות להגיע לסיום מוסכם של ההתנגשות הנוכחית. זאת משום שסיבת ההתנגשות אינה רק מלאכותית ומומצאת, אלא עצם ההתנגשות עצמה היא מטרת המפגינים, ולא אמצעי להשגת מטרה מעבר לה. באופן פרדוקסלי, לא ניתן להגיע לפתרון בהסכמה, משום שאין הבדל של ממש בנוגע למהות הסוגיות השנויות במחלוקת, כפי שמוכיחה תמיכתם הקודמת ברפורמה של המתנגדים לה כעת.
העדר הבדלים מהותיים מודגש ביתר שאת בעובדה לפיה למרות שראשי המתנגדים לרפורמה מודים באופן כמעט ללא יוצא מן הכלל כי מערכת המשפט אכן זקוקה תיקון, הם נמנעים בקביעות לפרט לאילו צעדי תיקון הם מתכוונים. בכך הם מונעים כל אפשרות לתהות מהם ההבדלים בין ההצעות שלהם לבין אלו המוצעות על ידי הקואליציה הנוכחית.
ברור אפוא כי הקונפליקט הנוכחי, המתנהל כביכול סביב הבדלי דעות מהותיים, איננו אלא פסאדה, תפאורת במה במאבק קמאי על רסן השלטון, בו אין מקום להתדיינות רציונאלית. עבור מתנגדי הרפורמה, שום תוצאה למעט כניעה לא תתקבל על הדעת.
זו הסיבה מדוע אסור לממשלה לסגת מהרפורמה המוצעת. אם חלילה היא תעשה כן, לא יהיה כל טעם או תכלית לבחירות בעתיד. בכל פעם שממשלה נבחרת תחליט על מדינית שאיננה לטעמה של האופוזיציה, היא תוציא את מפגיניה לרחובות עד שהממשלה תיכנע לדרישותיה.
ד"ר מרטין שרמן שירת כשבע שנים בתפקידים מבצעיים במערכת הביטחון. הוא מייסד המכון הישראלי למחקרים אסטרטגיים (IISS), חבר בצוות המחקר של תנועת 'הביטחוניסטים', ומשתתף בפרויקט הניצחון הישראלי.
ההפגנות היו והינן כדי להפיל את שלטונו הנבחר כחוק של נתניהו לא נגד הרפורמה. מעניין מתי המוני האידיוטים השימושיים יתעוררו.
על הימין להבין ששמאל אינו דבר דמוקרטי. בהתאם לא לגלות כלפיו סלחנות בעתיד. גם להטיל עונשים דרקוניים על כל המכחיש את העובדה שהייתה (ויש) דיקטטורת שמאל כגון אכיפה בררנית. בדומה לכך שיש כמה מדינות בהן קיימים חוקים נגד הכחשת פשעי הקומוניזם (אני יודע שחלק מהן אנטישמיות כמו אוקראינה, אבל השמאל הוא המחנה העיקרי התומך באוקראינה). על האכיפה להיות גם רטרואקטיבית. מי שבחר בכללי משחק מלוכלכים צריך לדעת שזה יחזור אליו.
זהו שיש הבדל מהותי בין הרפורמה שלוין מציע לרפורנה שהם רוצים-שהרפורמה של לוין מחוברת למציאות בעוד שלהם נדרשת לעמוד בדרישות בלתי אפשריות ולכן אין אפשרות להגדיר אותה באופן מםורט.
רובי ריבלין אבחן מזמן שהחברה הישראלית מתחלקת לארבעה שבטים(ימין, שמאל, חרדים וערבים) אך פספס את העובדה שהגיוון אינו הבעיה(אם כבר האתגור רק מאלץ להשתפר) אלא לוסר האחדות ומתברר שהימין והחרדים דווקא מצליחים להתאחד ולהתפשר.
אבל השמאל-מרכז הוא פנאט-מתנשא ומשוכנע שיש לו מונופול על המוסר והצדק. ולכן סבור שרק הגישה שלו נכונה ורק לה יש זכות להתקיים וכל השאר הם רשע גמור וחשוך.
והמסקנה היא שאת הדרך שלהם (מדינה נאורה) מותר וצריך לכפות בכל הדרכים אך דרך אחרת(למשל ׳מדינת הלכה׳) אסור שתתקיים אפילו לזמן קיומה של ממשלה בודדת ואפילו באופן חלקי. וכמובן שחייבים לעשות הכל אבל הכל כדי למנוע מהשבטים האחרים להשיג כח וכדי לסלק אותם מכל עמדת כח שהם בטעות תפסו.
מכאן נגזר הצורך לשנוא חצי מהעם ולמנוע קואליציה עם שלושת השבטים האחרים (למעט מעטים שהם כל כך מתונים עד כדי מוכנות להיות כנועים) גם במחיר יצירת משבר חוקתי והרס הדמוקרטיה.
זו הסיבה שלמרות שרוב מוחלט של העם(כולל כאלה שאינם חשודים בימניות) כבר לא מאמין במערכת המשפט ודורש רפורמה-חלק בלתי מבוטל מחפש דרך לעשות רפורמה בלי דמוקרטיה אמיתית ובלי חופש דעה(אגב, מחנה המרכז-שמאל מאוד מאופיין בנסיונות לאחוז בחבל משני קצותיו ולחפש פתרונות מושלמים וחסרי מחיר גם במחיר התעלמות מהמציאות).
אז דיון הוא בהחלט בלתי אפשרי. מאותה סיבה שאין מקום לגיון עם הרשות הפלסתינית. כי הצד השני לא מוכן לדבר על פשרה ולהתחלק.
הבעיה היא לא ההפגנות ברחובות, אלא בראש ובראשונה הפעלת "צבא ההגנה לישראל" נגד עם ישראל. ברגע שהשמאל הפעיל את חיל האוויר נגד האזרחים תוך איום משתמע שאם לא יכנעו לדרישותיהם הם לא יגנו על המדינה ויתנו לאויבים להשמיד אותנו, אז חיל האוויר הוא שליט המדינה, זה שמצמיד את האקדח לרקה ואומר לך שאו שתקבל אותו כשליט שלך ותוותר בפועל על זכות ההצבעה שלך או שתמות.