לאבד חבר לנשק

את הטור הזה אני כותבת מתוך כאב עמוק. גם בחלומות הכי נוראיים לא הייתי מסוגלת לדמיין התמודדות עם אובדן של חברים מהפלוגה. לאבד חבר לנשק, או יותר נכון אח לנשק, זה קרע בלב שלא ניתן לאחות בקלות. למרבה הצער, במהלך השירות הצבאי התמודדתי עם מצב כזה של אובדן שלוש פעמים, וכל פעם הייתה מכאיבה יותר.

אחרי שבמשך כל תקופת התיכון נאבקתי כדי לקבל שיבוץ לתפקיד קרבי, שובצתי לבסוף במרץ 2021 לתפקיד של לוחמת מעברים. ידעתי שמדובר בתהליך קשה ומאתגר, אך גם האמנתי שבכך אוכל לתרום תרומה משמעותית למדינה. להיות לוחמת מעברים זה להיות שומרת הסף של מדינת ישראל. הלוחמות עומדות במחסומים במשך שעות ארוכות, בחום ובקור, בתנאי לחץ גבוהים ותוך כדי התמודדות עם שיגרה שוחקת – הכל כדי להבטיח שקט ביטחוני לאזרחי ישראל.

הן נמצאות בנקודות החיכוך המתוחות ביותר ביו"ש ובעוטף ירושלים, ומהוות את הקו ההגנה שימנע מהמחבל הבא להיכנס. רוב הציבור אינו מודע להצלחות הרבות שהציגו לוחמי המעברים בסיכול פעילות חבלנית, ולעבודה הקשה והיומיומית שהם עושים במניעת כניסת שוהים בלתי-חוקיים, איתור דרושים לחקירה וחשיפת אמצעי לחימה. למרות התפקיד המאומץ, בדרך כלל לוחמי המעברים אינם זוכים להערכה הראויה, בשל תדמיות שונות שהוצמדו לתפקיד.

עם סיום ההכשרה, זמן קצר לאחר מבצע 'שומר חומות' וכאשר המתיחות הביטחונית הייתה בשיאה, בחרתי להשתבץ בגדוד 'ארז', גדוד המעברים של המשטרה הצבאית המוצב בעוטף ירושלים. היה לי חשוב לשרת היכן שזקוקים לי, וכאשר ניתנה האפשרות לבחור באיזו פלוגה להשתבץ, בחרתי לאחר שיחות עם לוחמים ותיקים להגיע לפלוגה ב' הנחשבת למקצועית ומבצעית.

עם כל המוטיבציה הגבוהה שליוותה אותי במהלך השירות, והאומץ שהיה דרוש בפעילות בגזרה מתוחה, שם דבר לא מכין אותך באמת לאובדן של חברים. נועה לזר הי"ד שנרצחה בפיגוע הירי במחסום שועפט וברוך כברתה ז"ל שנפל בנסיבות טרגיות שירתו איתי שניהם בפלוגה; אסיל סועאד הי"ד שנפל בפיגוע נוסף במחסום היה אחד מלוחמי משמר הגבול ששירתו איתי שם.

לפתע הכל נראה אחרת. לפתע השירות כבר לא ורוד כמו שחשבתי. הפלוגה שלי שנחשבה לאחת המוביליות ביחידות המעברים הפכה לשבורה וקרועה. גם היום, לאחר שפשטתי את המדים ואני כבר אזרחית, קשה לעכל את אובדן החברים ואת ההשפעה שהייתה לשכול על היחידה כולה.

פלוגה ששכלה את חבריה לנשק לא תחזור להיות אותה הפלוגה. החוויות והחברויות שנצברו לאורך שירות ארוך מקבלות משמעות אחרת לגמרי. עבור אלו ששכלו את חבריהם, כל יום הוא יום הזיכרון. גם פלוגות שחוזרות לכאורה לשגרה מבצעית עדיין לא חזרו לעצמן מבפנים. זהו תהליך ארוך, מטלטל ואפילו מנה חיים.

התהליך עצמו אולי מרגיש משותף מכיוון שכולם חווים ביחד איתך את אותו הכאב, אך בסופו של יום הכאב הוא אינדיבידואלי ולעיתים לוקח זמן רב להתגבר עליו. לכל חייל יש את הדרך שלו להתמודד עם הכאב ולפעמים זה עשוי לגרום לבדידות. מי ששירת בפלוגה כזו יודע שעם כל הכאב, לפעמים הוא מבגר ומלמד אותך להעריך את מי שנלחם איתך כתף אל כתף.

ביום בו אנו מכבדים את זכר הנופלים, הרשו לי לא להיות מערכתית ולהציע פתרונות, אלא דווקא לפנות לליבם של אותם חיילים ששכלו את חבריהם ולהצדיע בפניהם על האומץ לבחור ולהמשיך את השירות, בגאווה וראש מורם למרות הכאב. אני מזדהה עם כאבכם ושולחת לכם תמיכה, ומבטיחה לכם שביחד תעברו את הכל.