לאום מול משפחה: גיוס בנים יחידים במלחמת העצמאות

עוד בטרם הקמת המדינה, סוגיית הגיוס למשימות ביטחוניות מבית ומחוץ העסיקה רבות את יהודי ארץ ישראל ואת הנהגתם. הנסיבות הדמוגרפיות והפוליטיות חייבו הקמת מסגרות ביטחוניות שונות לצרכי הגנה ופיתוח של ההתיישבות היהודית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה עשרות אלפים מבני ובנות הארץ נענו לקריאה להתנדב לשורות הכוחות הבריטיים. כל התגייסות כזו העלתה מחדש שאלות מורכבות בנושאי לאומיות ואידיאולוגיה, פוליטיקה ארצית ובינלאומית, מצב המשק והכלכלה, הצורך והרצון להשתתף במאבק היהודי וסוגיות ומחלוקות חברתיות בנוגע למניעי המתגייסים והמכשולים השונים שעמדו בפניהם.

כל אלו שבו ביתר שאת בשלהי שנת 1947 עם פרוץ המאורעות שהובילו לבסוף להתלקחות מלחמת העצמאות, בה מצאו עצמם אנשי היישוב (ובהמשך המדינה הצעירה) מנסים להגיב במהירות האפשרית לאיומים ביטחוניים חמורים באמצעות המשאבים המצומצמים יחסית שעמדו לרשותם.

על פי בני מוריס, גיוס היישוב לקראת הפלישה הערבית היה "משימה אדירה וגורלית; הכול היו מודעים לעצם הקיום התלוי על חוט השערה"[1]. אמנם דוד בן-גוריון שהחזיק בתיק הביטחון בסוכנות דיבר על הצורך לרכוש נשק ולאמן צבאות כבר ב-1946 כאשר חזה כי הסתלקות הבריטים תוביל להתנגשות עם הערבים, אך בפרוץ פעולות האיבה הערביות "נתפסה ההגנה בעודה נתונה בשלבי התכוננות". כך למשל התלונן פקיד בכיר באמצע דצמבר 1947 כי "המאורעות שפרצו תפסונו בעצם תהליך הריאורגניזציה . בריגדות החי"ש עוד לא הוצבו, גיוס הנוער [בגילאי] 25-17 אך זה התחיל".[2]

הצעדים החיוניים שנדרשו לביצוע הארגון וההתחמשות החלו להינקט בשלהי 1947, אז עמד מספר חברי ההגנה על כ-35 אלף, אך רק כאלפיים מהם ששירתו במסגרת הפלמ"ח היו לוחמי קבע. גיוס חברי ההגנה לשירות רציף וחיול ואימון כוח אדם נוסף החלו רק בחודש נובמבר, ורק בראשית יולי בשנה הבאה (אז כבר הפכה ההגנה לצבא ההגנה לישראל) הגיע מספר המגויסים לכ-64 אלף.[3] עד לחודש מארס 1948 הוחל בהקמת תשע חטיבות, הורחבו מפקדות והוקמו מרכזי גיוס ומחנות אימונים, שירותים לוגיסטיים ומחסני נשק. על פי מוריס, כל זה נעשה כחלק מ"תחרות נגד הזמן; הכול היה נתון בתהליכי התפתחות ובכל תחום ותחום שרר מחסור".[4]

אך גם לאחר ההצלחות הצבאיות שרשם צה"ל בהמשך בחזיתות הדרום והצפון, כותב מוריס כי ישראל "כרעה תחת נטל הגיוס: מחצית גבריה הבוגרים היו מחוילים ושירתו הרחק ממשפחותיהם, ממשרדיהם, מכפריהם וממפעליהם מבלי לראות את הסוף באופק", בעוד "המדינה החדשה, שנחבלה קשות במלחמה, היתה זקוקה לכוח האדם שלה, ולשלווה, כדי להשתקם ולקלוט את המוני העולים שירדו בחופיה".[5]

הוראות הגיוס

השאלה את מי וכמה לגייס עלתה כאמור עוד מראשית הקרבות ונותרה רלוונטית לאורך כל המלחמה, לאור מספר האבדות הרב בחיי חיילים ועוד מספר לא מבוטל של חיילים פצועים שלא היו כשירים לשוב לשדה המערכה. בין השאר התלבטו ראשי המדינה והצבא בסוגיית גיל הגיוס וההכשרה (המינימלי והמקסימלי), וכמו כן היה צורך למצוא פתרון לעולים צעירים שהגיעו לארץ במסגרות שונות, ניצולי השואה מאירופה ואחרים. בסוגיות אלו התנהל דיון נרחב שלא נעסוק בו כאן.

נקודת מחלוקת אחרת נגעה לשאלת הגיוס וההצבה של בנים יחידים – מועמדים לגיוס שהיו הילידים היחידים להוריהם ואין להם אחים או אחיות. בראשית המלחמה ההנחיות הבלתי-כתובות של צה"ל גרסו כי יש לגייס בנים יחידים אך להציבם בתפקידי מנהלה ולא בתפקידי חזית, בעיקר משיקולים הומניים ומתוך חשש כי נפילתם עשויה לרסק משפחה שלמה (הנחיה הקיימת למעשה עד היום בצה"ל בגרסה דומה). לטענת רחל מונדשיין, תפיסה זו הוצגה יותר כ"צורך לאומי בשמירה על המשכיות המשפחות", ואילו המישור הפרטי הוצנע מול רוח ההתגייסות הכללית של התקופה.[6]

בסוף פברואר 1948 תוקנו ההנחיות על הצבת בנים יחידים ביחידות עורפיות בחוק, וכמו כן נקבע כי אלו המשרתים כבר בתפקידים קרביים יועברו מתפקידם. עיתון 'הבֹקֶר' מבית הציונים הכלליים דיווח ב-15 במארס על החלטת מוסדות הביטחון ל"העברת בנים יחידים מיחידות לוחמות לשירותי עזר". בעיתון ציטטו את הגיליון האחרון של 'במחנה' בו נכתב בהקשר זה כי

המוסדות העליונים מבינים לרצונם של חברים להשתתף במערכה בלא הגבלה, אולם בימי מערכה מן הנמנע תכופות להתחשב ברצונו של החבר והפרט, ויש לפעול בהתאם לצורך הכלל ולאינטרס הלאומי, גם אם הדבר הוא למורת רוחו של החבר הפרט"

הידיעה נחתמה בתקווה לפיה "יש להאמין כי האנשים אשר יועברו לתפקיד חדש – יגלו בו את מלוא המסירות וההתמסרות".[7]

אלא שחוק גיוס הבנים היחידים נתקל כבר מראשיתו בקשיים מהותיים ומעשיים. ראשית כל, הקטגוריה המעניקה פטור משירות קרבי הייתה מעורפלת, ובתחילה נכללו בה גם אנשים שלא היו בהכרח בנים יחידים אלא גם למשל עולים בודדים בארץ, חיילים שחלק ממשפחתם נספתה ואחרים. משמעות הדבר הייתה שחרור של אלפי חיילים שהצבא פשוט לא היה יכול לעמוד בו מבחינת סדר הכוחות. במקרים אחרים, מפקדים לא מיהרו לשחרר את הבנים היחידים הכפופים להם, ונדרש לשם כך מאמץ בירוקרטי בהתערבות ההורים.

בראשית חודש אפריל פרסמו מוסדות הביטחון הבהרה בה נכתב: "כדי למנוע אי­־הבנה מודיעים בזה כי הזכויות המיוחדות לגבי ה"בן־יחיד" מכוונות רק לאותו חייב־התייצבות שאין לו כלל לא אח ולא אחות – לא בארץ ולא בחוץ־לארץ – ושהוריו נמצאים אתו בארץ ולו עצמו אין ילדים".[8] בראשית חודש יוני דווח בעיתון 'הצופה' כי "בעיית הבנים היחידים בפעולות חזית לא מצאה פתרונה". על פי דברי ראשי משרד הגיוס שהובאו בכתבה, נתגלו קשיים רבים בביצוע החלטת הממשלה בעניין, משום ששחרור נרחב היה עשוי לגרום ל"ריאורגניזציה בצבא" וזאת בשל הצורך "לשחרר מפקדי גדודים ומחלקות רבים".[9]

באותו היום צוטט בעיתון 'על המשמר' זליג רוסצקי החבר ב'ועד למען המגוייס ומשפחתו' באומרו כי אילו החלטת שחרור הבנים היחידים הייתה מתבצעת במלואה, "הייתה נוצרת אנדרלמוסיה". על פי הכתבה, במרכז הגיוס של משרד הביטחון טענו כי "הכשלון עד כה בטיפול במשפחות המגוייסים משפיע בהכרח על תנועת הגיוס", דבר שהוביל את מוסדות הגיוס לתבוע את "סידור ההקצבות למשפחות".[10] בתוך הבלבול הכללי נשמעו דעות וקולות משני צדי הוויכוח.

תומכים בגיוס בנים יחידים

עוד בטרם מתן ההוראה הרשמית על שחרור בנים יחידים והפיכתה לחוק, טען בראשית חודש פברואר גרשום שוקן מעל דפי 'הארץ' כי למרות ש"היה מקובל בעבר אצל עמים רבים לשחרר בנים יחידים מחובת שרות במלחמה", הרי שבמקרה של המלחמה הנוכחית "אין אפשרות לשחרור מטעם זה" משום ש"יותר מדי גדול הוא מספרים של הבנים היחידים". שוקן אף מוסיף טיעון כללי יותר לגבי סוגיות ילודה ומשפחה כאשר הוא כותב כי "כל עוד בן יחיד היה מקרה נדיר, אפשר היה לקנות לו זכויות מיוחדות. משנהפך לכלל יש להטיל עליו את חובות הכלל".[11]

עמדה דומה הופיעה במדור המכתבים למערכת 'הארץ' כמה ימים לאחר מכן, כאשר אם לשישה מחיפה בשם רחל גוטליב כתבה:

…כל בן יקר לאם, למרות שהוא יותר מאחד. כל בן יחיד בפני עצמו, ואין להוציא בנים יחידים מן הכלל". גוטליב אף הוסיפה כי "אני השקעתי כמעט כל חיי בחינוך בניי, בו בזמן שרוב הבנים היחידים הם תוצאה מנוחיות הוריהם".[12]

במכתב אחר שהתפרסם למחרת, קורא בשם א.וינקיל היה נחרץ יותר ותהה:

האם זה מן היושר לתת פרסים להורים החוטאים בנפש העם וקיום המולדת? ועל חשבון מי? על חשבון הממלאים את חובתם ועושים מה שמוטל עליהם?".[13]

שאלת ההשתתפות בנטל עלתה גם בטור דעה שראה אור באותם ימים בבטאון 'המשקיף' מבית המפלגה הרוויזיוניסטית, ובו נכתב כי "אלה מתוכנו המציעים לשחרר משירות בנים יחידים, אינם אלא מציעי פרס להורים חוטאים… ורוצים להעמיס את כובד המלחמה על המשפחות שמילאו את הצו הלאומי של פרו ורבו".[14] טור ב'מעריב' מחודש מארס הציע לאזן את היחס המועדף לו זוכים בנים יחידים באמצעות צו שיאפשר שחרור ילד אחד ממשפחות בעלות שלושה ילדים ומעלה.[15]

המימד החברתי של הסוגיה עלה במכתב למערכת 'הארץ' מחודש אפריל בו נטען כי "הפליות מעין אלו הן בניגוד לכל מוסר וצדק… יצא שבני עניים, שילדים רבים להם, ילכו לקרב, ואילו בני עשירים, שעל פי רוב "בנים־יחידים" להם ישארו בעורף". הקורא הזהיר כי "דבר זה יביא גם למיעוט הילודה, כי שום אם אינה רוצה לספק בשר־תותחים למען בנים יחידים".[16] קורא אחר של העיתון התייחס לשאלת האיום הקיומי וכתב: "העם היהודי לוחם לקיומו הגופני ממש. אם נפסיד, לא יהיה חס וחלילה המשך לא למשפחות בעלות בנים יחידים ולא למרובות בנים".[17]

מתנגדים לגיוס בנים יחידים

בין המתנגדים לגיוס בנים יחידים לשירות קרבי מלא היה אדון בשם יצחק בן-אהרן (לא פעיל תנועת העבודה בארץ ישראל ומבכירי מפ"ם). במכתב ששלח למערכת 'הארץ' ופורסם בראשית חודש מארס, פנה בן-אהרן אל ראשי כוחות הביטחון והפציר בהם "להקשיב להמיית לבם של ההורים שלהם בנים יחידים בין המגויסים".[18]

בן-אהרן אמנם מודה כי דבריו עשויים להיות למורת רוחם של "בנינו היחידים ממלאים את חובתם באהבה והתלהבות של קדושה ככל שאר חבריהם", אך מוסיף כי "אם חס וחלילה יפלו במערכה לא רק הם יהיו הנופלים, אלא גם הוריהם, והמשפחה כולה תהרס!". אל מול טיעוני הצורך הלאומי בגיוס כללי, הוא מוסיף ותוהה:

האם אין אנו מעוניינים כאומה לשמור על שלום כל בית ומשפחה בישוב? האם אין דרכים ואפשרויות אחרות לקיים את חובת השרות בלי להסתכן? האם לא נוכל להטיל על הבנים האלה תפקידים ושרותים שהסיכון בהם יהיה מינימלי בלבד?"

בן-אהרן מסכם וכותב כי "אין אנו מבקשים כל זכויות לבנינו היקרים האלה, אלא אנו רואים בדאגה רבה את התוצאות הנוראיות לקיומן של משפחות רבות במקרה אסון". לדבריו, הוא מביע תחושות אלה "בשם הרבה הורים החרדים לגורל בניהם וגורלם הם".

טיעון אחר נגד הצבת בנים יחידים בקו החזית היה זה הדורש פשוט לשמור על החוק בעניין. במכתב למערכת 'מעריב' מחודש אוגוסט, מתאר הורה לבן יחיד את התלאות שעבר בדרך לשחרור בנו מן היחידה הלוחמת בה הוצב והשתתפה בקרבות ירושלים. למרות פסק דין של בית המשפט שהורה על שחרור הבן, הקצינים בשטח סרבו לשחררו והוא אף נפצע באחד הקרבות. לאחר שהחלים ושב ליחידתו נאמר לאב כי הבן יוצב כטבח, "אבל בהגיעו למקום נשלח שוב לחזית ושוב נפצע קשה ועדיין מתרפא".[19]

האב מסיים את מכתבו בתלונה על כך שהצבא מסרב במשך חודשים למלא את הוראות החוק ואת פסיקת בית המשפט, ושואל:

היש חוק במדינת ישראל? או אין? או אולי גם לשם מילוי החוק דרושה פרוטקציה?"

כמו שאלות רבות אחרות שעלו בתקופת מלחמת העצמאות, גם סוגיית גיוס הבנים היחידים עוררה ויכוח ציבורי ער ועסקה במנעד רחב של נושאים לאומיים, כלכליים וחברתיים שהתעצבו בעוד המדינה הצעירה נלחמת בכל החזיתות וחלקים גדולים בציבור מגויסים למאמץ ונדרשים לשאת בנטל ברמות שונות. השוללים את הצבת הבנים היחידים בחזית המערכה הציגו טיעונים הנוגעים לשלמות האומה והמשפחה, ולדבריהם דווקא שמירה עליהן דרשה את שליחת הבנים לתפקידים מסוכנים פחות. טיעונים אחרים שנשמעו נגד שירות קרבי פעיל של בנים יחידים עסקו בצורך למלא את החוק שאוסר על כך, חוק שיישומו בשטח נתקל בקשיים רבים ומגוונים.

באופן כללי נראה כי קולות התומכים בגיוס בנים יחידים לשירות קרבי הם אלה שגברו בפולמוס הזה בסופו של דבר. רוב מחייבי הגיוס התייחסו בדבריהם לצרכי הצבא שפשוט אינם מאפשרים שחרור מספר רב של חיילים משדה הקרב, ואחרים העלו טענות בדבר אפליה וחשיבות הילודה, הן ברמה הלאומית והן ברמה המוסרית. לכל אלה כמובן התווספו המציאות המלחמתית המתפתחת שדרשה מיצוי מרבי של כוח האדם בשעת חירום לאומית בה ראו רבים סכנה קיומית ומאמצי ביסוס מדינה, אשר לצד הקושי ביישום החוק בפועל היוו כנראה את השיקול המכריע בסוגיה.

***

[1] בני מוריס, 1948: תולדות המלחמה הישראלית-ערבית הראשונה, רעננה: עם עובד, 2010, עמ' 223.

[2] שם, עמ' 119.

[3] שם, עמ' 224.

[4] שם, עמ 225.

[5] שם, עמ' 379.

[6] רחל מונדשיין, "בנים יחידים ונצר אחרון בקרבות תש"ח", מכלול 74, ירושלים: מכללה ירושלים, 2014, עמ' 46.

[7] "בנים יחידים יועברו מיחידות לוחמות לשירותי-עזר", הבקר, 15.3.1948.

[8] הבקר, 7.4.48.

[9] "קשה לבצע את הפקודה על הוצאת בנים יחידים מפעולת קרב", הצופה, 9.6.48.

[10] "שחרור בנים יחידים", על המשמר, 9.6.48.

[11] גרשום שוקן, "האם יעילה שיטת גיוסנו?", הארץ, 6.2.48.

[12] הארץ, 10.2.48.

[13] הארץ, 11.2.48.

[14] "היינתן להם פרס?", המשקיף, 18.2.48.

[15] "סכנת הייחוס של בן-יחיד", מעריב, 28.3.48.

[16] הארץ, 4.4.48.

[17] הארץ, 23.3.48.

[18] הארץ, 3.2.48.

[19] "הבן יקיר לי", מעריב, 10.8.48