ההכרעות הגורליות, מטרות המלחמה והבנת הרגע ההיסטורי: ד"ר דן שיפטן בראיון מיוחד על אסטרטגיה לאומית מתש"ח ועד ימינו
כאזרחים במדינת ישראל, כמעט התרגלנו לחיות בזמנים דרמטיים וסוערים. אולם בין כל הרגעים השמחים והקשים, נדמה כי היה רגע אחד משמעותי מכולם, הרגע שהתחיל את הכל ביום ה' באייר תש"ח. עד אותו יום וגם לאחריו, פעלו סביב היישוב היהודי והמדינה הצעירה כוחות שונים שאופן פעולתם השפיע על התפתחות האירועים והשלכותיהם, אך נדמה כי מוקד ההכרעות התרכז כולו כאמור בכמה נקודות מפנה.
ד"ר דן שיפטן הוא ראש התוכנית הבינלאומית לביטחון לאומי באוניברסיטת חיפה ומרצה ללימודי התואר השני בתכניות הביטחון באוניברסיטת תל-אביב, ומחבר של מספר בנושאי היסטוריה מדינית וצבאית של ישראל הצעירה. בשיחה עם 'מידה' הוא מנתח את אירועי התקופה מנקודת מבט היסטורית, 75 שנים לאחר הקמת המדינה.
האם היה במלחמת העצמאות משהו שאפשר להגדיר כמדיניות ביטחון או תפיסת ביטחון?
"הייתה אסטרטגיה רבתי. זה הרבה יותר חשוב מאשר תפיסת ביטחון. היא גובשה על ידי בן-גוריון פחות או יותר לבדו. הוא הביא בחשבון את המגמות ביישוב ובהנהגה, אבל ההחלטות הקריטיות, חלקן מאוד דרמטיות, התקבלו על ידי בן-גוריון אישית.
אחת מהן אפשרה את הקמת המדינה וניצחון היישוב היהודי במלחמה, והשנייה את התמדת קיומה ועוצמת קיומה של מדינת ישראל. בלעדיה ספק אם ישראל הייתה קיימת עד היום. הראשונה נגעה לעובדה שהאיום הגדול ביותר על היישוב היהודי הייתה (ועודנה) אפשרות שכל הפוטנציאל הפוליטי, הכלכלי והצבאי של האזור הערבי ובמידה מסוימת העורף המוסלמי, יופנה נגד היישוב היהודי. לא היינו מסוגלים לעמוד בכך".
מה הניע את בן-גוריון בהחלטות האלו?
"הטראומה שבן-גוריון הבין היטב את עומקה וחשיבותה הופיעה כבר בשנת 1939, כאשר בעקבות הצלחת הפלסטינים לגייס תמיכה ערבית נרחבת וסולידריות מוסלמית מסוימת, שונתה באופן דרמטי המדיניות הבריטית ממדיניות פרו-ציונית כפי שהייתה בשנות העשרים, למדיניות אנטי-ציונית כפי שבאה לידי ביטוי בספר הלבן של 1939. הבריטים שוכנעו שלמרות יכולתם לדכא את המרד של הערבים בפלשתינה, אין הם יכולים להרשות לעצמם, ערב מלחמת עולם העומדת בפתח, להתמודד עם עוינות פעילה של ערבים ומוסלמים באזור ובעולם.
באותם ימים חלק חשוב של הצבא הבריטי היה מורכב מחיילים שהגיעו מהודו, (הכוללת באותם ימים את פקיסטן ובנגלדש של היום), שחלק ניכר מהם מוסלמים. החשש הבריטי היה שסכסוך בארץ ישראל יאלץ לרתק כוחות חשובים לאזור באופן שיגרע אותם מהגנת האימפריה. על רקע זה עברו הבריטים, כאמור, ממדיניות פרו-ציונית לאנטי ציונית. אגב, לו הייתי ראש ממשלת בריטניה, לא הייתי מהסס לבגוד ביהודים. הוא אחראי על שלומה של בריטניה, ותמיכה ביישוב היהודי הייתה בגדר מותרות ערב מלחמת עולם המאיימת על האימפריה".
ומה הבינו מכך ביישוב היהודי?
"הטראומה הזו העמיקה את השכנוע של בן-גוריון בחיוניות פיצולן של מדינות ערב ושל שותפות אסטרטגית עם אחת מהן. לו הערבים היו ממשים תכנית פשוטה ויעילה של הגנרל צפוות העיראקי, ניתן היה בתיאום כל צבאות ערב ליצור מצב שהיהודים לא היו יכולים להגן על עצמם.
בשלב הזה היה בן-גוריון כבר משוכנע בצורך הציוני להשלים עם חלוקת ארץ ישראל המערבית. חשוב להדגיש: מטעמים ציוניים ולא מטעמים של הצדקת התביעה הערבית או מחמת לחץ חיצוני. כאשר התבררו ממדי השואה הוא ידע שמי שנועד להגיע לארץ ישראל וליצור בה רוב יהודי הם בדיוק היהודים שהושמדו במזרח אירופה. המיליונים האלה היו המאגר העיקרי של הציונות ומשמעות השמדתם היא חורבן הסיכוי להבטיח רוב יהודי מהים התיכון עד נהר הירדן. מכאן שחלוקת הארץ, הופכת לדידו לציווי ציוני".
בהקשר הזה מציין שיפטן כי "עוד לפני מלחמת העולם כבר הגיעו החיים היהודיים במזרח אירופה למבוי סתום, ובארה"ב לא רצו לקבל אותם. חלק גדול מהם היה מגיע לכאן לולא הושמדו. בן-גוריון הבין את גודלו של האסון ההיסטורי הזה לעם היהודי ולמפעל הציוני, והסיק את המסקנות העגומות והמצערות שהיו בלתי נמנעות באותה עת".
כיצד הוא פועל לאור ההבנה הזו?
"כבר ב-1946 הגישה הסוכנות היהודית תכנית שממנה מוחרגים שטחי יהודה והשומרון ואפילו הקשר היהודי לירושלים אמור להתקיים דרך ים המלח., למרות שבן-גוריון היה איש ארץ השלמה מבחינת תפיסתו את הזכויות היהודיות, הבין שצריך לחלק את הארץ כדי להבטיח המדינה היהודי לא תקום עם רוב ערבי. אלא שבן גוריון גם הבין שעם התנועה הלאומית הפלסטינית לא ניתן להגיע לפשרה היסטורית בבחינת "ויחולקו" בין שניים הטוענים "כולה שלי". הוא ידע כבר באותם ימים שיש פגם בשורשיה הפוליטיים של התנועה הפלסטינית, שאגב, לא השתנה במאה השנים האחרונות. אפילו משה שרת, שהיה המתון והאמפתי ביותר לערבים, הבין זאת כבר בסוף שנות ה-40. בן-גוריון חותר להסכם עם המלך עבדאללה כדי לחלק את הארץ באופן שהריכוז הטריטוריאלי הגדול של האוכלוסייה הערבית בארץ ישראל המערבית לא יהיה במדינת ישראל לכשתקום".
מה היה האינטרס הירדני?
"המלך עבדאללה רצה במה שכונה אחרי 1950 בשם "הגדה המערבית" על אוכלוסייתה. בן גוריון לא רצה בהם. הוא שבנתוני המאה ה-20 תישאר האוכלוסייה בשטח גם אם יצורף למדינת ישראל. 200 שנה קודם אולי הפרספקטיבה הייתה שונה. עבדאללה רצה גם את ירושלים הערבית ואת הר הבית, לאחר שמשפחתו גורשה ממכה וממדינה בשנות העשרים. השותפות הזו עם המלך עבדאללה מנעה מלחמה מתואמת של העולם הערבי נגד ישראל שזה עתה נולדה. המלך עבדאללה עמד בראש הפלישה ודאג שמטרת העל שלה תיכשל.
המלך שלח את צבאו לארץ ישראל לא כדי לכבוש את כולה אלא כדי לממש את ההבנה בינו לבין בן-גוריון על חלוקת הארץ. לא הייתה להבנה הזו גבולות מוגדרים ספציפיים בשטח אבל היה ברור באלו גושים מדובר. המלחמה הוכרעה לטובת ישראל באופן כה מובהק משום שלא התנהלה למעשה בין ישראל מצד אחד לבין כלל צבאות ערב מצד שני. היא התנהלה בין ישראל וירדן מצד אחד, שניסו לממש מטרות אסטרטגיות מסוג אחד, לבין מצרים והפלסטינים שחתרו ליעדים אחרים. משקלם של הסורים והלבנונים היה משני, העיראקים פעלו תחת פיקוד ירדני והסעודים והתימנים ממילא לא השתתפו למעשה במלחמה. למעט מרכיב אחד, פעלו ישראל וירדן בעצה אחת".
למרות ההבנות בין הצדדים, ד"ר שיפטן מסביר כי "במקום אחד הייתה התנגשות בין האינטרסים של המלך עבדאללה, שרצה שהיישוב היהודי בירושלים יהיה בתוך ממלכתו ללא קשר פיזי לישראל, לבין בן-גוריון שרצה בפרוזדור ירושלים וכפה את זה בכוח על המלך". לדבריו, "לגבי ירושלים עצמה הייתה ביניהם הסכמה – אף אחד מהצדדים לא ניסה ברצינות לכבוש את כל העיר, משום שאם כולה הייתה בידי אחד הצדדים, היא הייתה עוברת לרשות בינלאומית, ואין דבר יותר גרוע מהבִּנְאוּם הזה".
כלומר בן-גוריון מוותר במודע על חלקים מעיר הבירה
"בן-גוריון הבין שבאותו שלב צריך לחלק את ירושלים כדי שלא תהיה בינלאומית, ולדעתי הניח שאם חלקה האחר יהיה בידי הערבים, אפשר יהיה לקחת אותו מידיהם בעתיד, אם וכאשר תשתנינה הנסיבות. זה מה שקרה בפועל ב-1967. בן-גוריון היה אז בעד שירושלים המזרחית תשמר בידינו, לא בהכרח בגבולות המוניציפליים הנוכחיים".
על פי שיפטן, ההחלטה המכרעת מתקבלת במארס 1949. היא מעניינת במיוחד "כיוון שהחלטה עקרונית בזמן שדבר איננו מצוי בפועל בידך היא פחות קשה מאשר מצב שבו מה שאתה רוצה כבר נמצא בידיך ואתה מוכן לוותר עליו". הוא מסביר כי "אחרי הסכם שביתת הנשק עם מצרים בעקבות תבוסת מצרים והוצאתה בכוח מן הסולידריות הערבית, כל צה"ל הענק, החמוש היטב והפנוי מן החזית העיקרית היה מסוגל בתוך כמה ימי לחימה לכבוש את מה שנקרא אחר כך ,'הגדה המערבית', או במונחי אותם ימים לשחרר את כל ארץ ישראל המערבית". הוא מסביר כי באותה עת "הייתה לנו עדיפות מכרעת והירדנים לא היו מסוגלים לעצור בעדנו. בן-גוריון מחליט לא לממש את האופציה הזו למרות שמבחינה אסטרטגית ירדן הייתה ממש נתונה לחסדינו. בן-גוריון משקר לציבור הישראלי, לנבחריו ולבכיריו ואני מברך על שקריו הנחוצים ועל התרגילים מניפולטיביים כשהוא בולם ומונע את מה שצה"ל כבר התחיל לעשות כדי לשחרר את כל ארץ ישראל המערבית".
שיפטן מסביר את תמונת המצב האסטרטגית באותה עת: "מצרים מחוץ למשחק וצה"ל היה צבא ענק של 110 אלף איש מתוך אוכלוסייה של 650 אלף איש. לפי היחס הזה צה"ל היה היום בן יותר ממיליון חיילים. הוא למד תוך כדי המלחמה להפעיל באופן מקצועי מערכות קשר וחיל אוויר ושריון. מולו ניצב צבא ירדני חלש מאוד". אך עדיין, בן-גוריון לדבריו "נאחז בתירוץ שהבריטים יתערבו, למרות שהיה בידיו שדר מיורט שהוכיח שבריטניה לא תתערב".
לגבי תהליך קבלת החלטות באותם ימים, שיפטן מביא עדות אישית על היחס לבן-גוריון שאפשר את מנהיגותו הייחודית. "בשנת 1982 התחלתי לכתוב ספר על יחסי ישראל-ירדן. התמקדתי בפן היחסים בין המדינות, ולצורך פרספקטיבה יותר רחבה הפניתי אותם בכל צומת היסטורי לחומר קריאה אמין המתאר את המציאות באותם ימים. כאשר הגעתי לשנים 48-47 התברר לי שלא נכתב סיכום אסטרטגי טוב על מלחמת העצמאות. כתבתי בהרחבה את מה שנראה לי נכון ופניתי לישראל גלילי, שהיה ראש המפקדה הארצית של ההגנה ובראשית המלחמה תפקד כשר ביטחון בפועל. בן-גוריון כבר לא היה איתנו, וביקשתי מגלילי לדעת האם הבנתי נכון את המציאות. גלילי הכיר בצדקת עמדתו של בן גוריון והוסיף: "איך הוא היה יכול לעשות את כל זה לבד? אני לא הייתי מעז. הייתי חייב להתייעץ עם חברים". לא אגיד שבן-גוריון לא שיתף איש במהלכיו, אך קיבל לבדו את האחריות ההיסטורית על ההכרעות הגדולות והיה מנהיג גדול על פי כל מבחן".
האם הוא החליט כך מטעמים פוליטיים?
"לבן-גוריון לא הייתה בעיה אידאולוגית עם הרעיון של ארץ ישראל השלמה. הייתה לו זיקה עמוקה אל ארץ התנ"ך, לרבות שכם, חברון ובוודאי ירושלים. הוא הבין שגורלו של העם היהודי תלוי במדינת ישראל להתמדת קיומו של העם היהודי. מה שמכריע הוא העם במולדתו כשהוא אדון לגורלו, ולא הגולה. מכאן שאסור להקים מדינה יהודית עם רוב ערבי ואסור להקשיב לאנשי ארץ ישראל השלמה מימין או משמאל. בגין טען, מימין, שממשלת ישראל הפקירה "בידי מלך-עבד שטח עצום של החלק המערבי של המולדת". יצחק בן אהרן תהה, משמאל, אם היה הכרח לבטל תכניות ומבצעים "אשר יכלו להזיז את גבולנו למקומו המתאים ולהביא, יחד עם זאת, שחרור להמוני ערבים מעול שעבודם". בן-גוריון הבטיח תמיכה של רוב הנהגה הציונית, אף שלחבריה לא היו התובנות העמוקות שהיו לו עצמו. זה אקט של מנהיגות שאין שני לו".
בנובמבר 1947 יש לבן-גוריון מטרות לקראת המלחמה שמגיעה? הן משתנות בהמשך?
"הוא מבין שאי אפשר בלי ירושלים ומתמקד בפתיחת הדרך אליה בניגוד לגורמים המקצועיים. על חיבור ירושלים היהודית בפרוזדור איתן לשפלה לא חלה ההבנה שלו עם המלך עבדאללה. כאשר צריך להתעמת למרות שיתוף הפעולה אין הוא מהסס. בלטרון למשל היו קשיים צבאיים ניכרים ובשלבים מסוימים אפילו תבוסות מקומיות. הוא גם הבין את החשיבות של הנגב והבסת מצרים והכרעתה, ובהקשר הזה חשוב להבין שהשלב השני של מלחמת העצמאות אחרי ההפוגה השנייה הייתה מלחמת ברירה".
מה הייתה המטרה של המשך המלחמה?
"לכאורה אפשר היה להגיד – רוב הארץ המיושבת בידינו, אין הצדקה להמשיך בתנאים כל כך קשים ביישוב, שספג אז אחוז שלם של הרוגים במלחמה. בפרופורציה של היום, כאשר אנחנו גדולים פי עשרה מהאוכלוסייה של אז, זה כאילו שהיו לנו היום 60 אלף הרוגים. בן-גוריון ממשיך למרות כל אלה כיוון הוא מבין שהעניין הקריטי הוא מה יקרה אחרי המלחמה. הניצחון במלחמה היה תנאי הכרחי, אבל קליטת העלייה היא היעד. כדי לקלוט את העלייה נדרשות שנים של רגיעה יחסית ולשם כך חיוני להביס בצורה מכרעת את הצבא הערבי הגדול ביותר, הצבא המצרי, ולשבור את הציר העיקרי של הסולידריות הערבית.
האסטרטגיה של ריכוז כל כוחו של צה"ל בדרום להכרעת המצרים מגיעה מבן-גוריון. קציני הצבא עוסקים ברמה האופרטיבית והוא עצמו מתמקד ברמה האסטרטגית. הוא הניח שהדבר אפשרי כיוון שהירדנים והעיראקים לא יתקפו ואילו הסורים והלבנונים חלשים מכדי לסכל את המהלך הגדול. אני לא יודע מה היה גורלו של העם היהודי לולי בן-גוריון בסוף שנות ה-40. מנהיגותו קבעה באותם ימים את גורלו של העם היהודי. לא פחות".
איך בן-גוריון רואה את המצב בקיץ 1949 ולאחר הסכמי שביתת הנשק?
"בן-גוריון תמיד שאל מה האלטרנטיבה. האתגר האמיתי היה הפיכת "אבק אדם" לעם. זה ביטוי רדיקלי, אני מעדיף "קונגלומרט" שצריך להפוך לעם. בן-גוריון הבין שהמבחן העליון הוא בניין העם. לא מובן מאליו שאפשר לתפקד כעם ריבוני אחרי אלפיים שנות גלות. מי שלא הטיל ספק אינו מכיר את תנאיה של אותה תקופה. אני עצמי חרדתי, במיוחד בראשית שנות ה-80 כאשר היו סממנים מאוד מדאיגים של פיצול עדתי עמוק בין מזרחיים ואשכנזים. נרגעתי רק בשנות ה-90, או אפילו בראשית האלף הנוכחי, לנוכח היקף הנישואים הבין-עדתיים. אינני מתרגש עכשיו מדוד אמסלם ומאבישי בן-חיים. לשמחתי העסק הזה מת".
אפשר להצביע על צמתים חשובים נוספים בהתפתחויות המדיניות הישראלית?
"הצומת החשוב ביותר בענייני פנים הוא הסרת החשש משסע עדתי. המגמה ההיסטורית הזו לדעתי מוסדה סופית. בענייניי מדיניות חוץ ומדיניות אזורית, המפנה הדרמטי היה ב-1979 בחוזה השלום עם מצרים. אחרי שלוש מלחמות, שהיו במובן האסטרטגי שלושה שלבים של מלחמה אחת, כפינו על מצרים מאה אחוזים של הצורך האסטרטגי של ישראל. מדובר בהוצאת אבן הראשה מתוך היכולת של מדינות ערב לפעול נגדנו תחת הנהגה משותפת שמגייסת למאבק את כל משאבי האזור. לאחר הוצאת את אבן הראשה השער כולו אינו יכול לעמוד. חשובה ומשמחת גם הרחבת המעגל בהסכמי אברהם. ישראל הפכה למעצמה אזורית במלוא מובן המילה. המפתח למגמה חיובית זו הושג כבר ב-1979.
ההישג האזורי גם משפיע על בצומת הבינלאומי. אם ישראל היא מעצמה באזור מאוד חשוב, מעמדה הבינלאומי משתדרג בהתאם. לא מאוד חשוב מעמדנו באו"ם כיוון שרוב מדינות העולם חסרות משמעות מבחינת ישראל וגם רבות מהן מקיימות יחסים בילטרליים טובים מאוד למרות הצבעותיהן הבלתי-ידידותיות ואף העוינות. מי שקובע, מבין את החשיבות ואת העוצמה של ישראל ונוהג בהתאם. מבחינת הפרספקטיבה ההיסטורית אני רגוע".
מה ישראל עשתה נכון בניגוד לשכניה?
"היישוב היהודי ומדינת ישראל הצליחו בתהליך מתמשך, מאז ראשית היישוב, למקד את עיקר משאביהם במרכיב הקונסטרוקטיבי – לבנות חברה, כלכלה חינוך, דמוקרטיה. קל, יחסית, לבנות דמוקרטיה בשווייץ. קשה ליצור כמעט יש מאין דמוקרטיה ולקיים אותה במצב מתמיד של מלחמה. ישראל היא החברה היחידה בתולדות המין האנושי שמצד אחד היא פתוחה ופלורליסטית ומצד שני נתונה במלחמה דור אחרי דור, כאשר ברור לדור הנוכחי שגם הדור הבא יחיה במלחמה. יש מעט מאוד דוגמאות, אם בכלל. המפעל הציוני הוא הצלחה מסחררת גם אם יהודים רבים, במיוחד בחודשים האחרונים, נוטים להיסטריה המקשה על הערכת היקפו ועומקו של ההישג הזה".
שאלתי יותר בכיוון אתגרים חיצוניים ואתה בחרת להתמקד באתגרים פנימיים
"האתגרים הם מכלול אחד שאי אפשר להפריד אותו. כל ניסיון לעשות את זה מביא למסקנות לא פוריות".
כאשר בונים מדיניות ביטחון לאומי, כמה מתוכה מורכב מאתגרים פנימיים וכמה מאיומים חיצוניים?
"בלי מסד פנימי איתן לא יעזור שום הישג בהקשר החיצוני. הישגים כאלה משולים לבניין מפואר ללא יסודות איתנים. הוא יתמוטט. הגמישות הפנימית של חברה פתוחה מאפשרת חוסן וכושר עמידה מתמשכים. כאן הדימוי המתאים הוא ההבדל בין בונקר מבטון מזויין, הקורס אחרי הפגזה מאסיבית, מול שכפ"צ המבוסס על סלעים המוחזקים ברשתות ברזל, שניתן לשקמו במהירות ובקלות גם לאחר פגיעות רבות.
מי שמאבד את הפרופורציה ונכנס להיסטריה חסרת הצדקה מגיע גם להחלטות והצהרות מטופשות, לרבות איומים לעזוב את הארץ. מציע להתעלם. או שיירגעו, או שההפסד אינו גדול. בישראל החיים הטובים בעולם. אפילו אם לא הייתי יהודי וציוני הייתי בא לחיות במדינה "פדוקרטית", במקום היחיד שבנוי סביב ילדיו, יותר מפי שניים ילדים למשפחה מאשר באירופה בלי החרדים. זה המבחן האולטימטיבי לאושר ולאופטימיות. מי שרוצה לייבב וליילל זה בסדר. לכל אחד יש צרכים. למה לי לעצור בנאדם שרוצה לסבול?".
להדגמת טיעוניו מציג שיפטן תסריטים לאומיים לגבי מדינות אחרות. "כשהתשתית הפנימית שלך רעועה, לשום דבר אחר אין משמעות. תאר לך שלבנון הייתה מצליחה לקבל את כל שדות הגז של ישראל", הוא אומר ומסביר: "זה הישג חוץ, אבל מה הוא יעזור למדינה מתפוררת?. על רוסיה חשבו שיש לה צבא גדול ומתקדם, אבל התברר שהיא רקובה עד היסוד בביתה פנימה, ולכן, בין היתר, היא מתקשה כל כך להכריע את אוקראינה".
ובכל זאת, אם בעבר היה נדמה שלמרות המחלוקות יש לפחות קונצנזוס אחד שנוגע לביטחון המדינה, אולי היום גם זה קצת מתערער
"אינני חושב כי מסד ההסכמה לאומית בתחום הביטחוני התערער. יש הסכמה רחבה מאוד בנושא האיראני וגם בנושא המלחמה בטרור. בעניין היחס לצה"ל אפשר להצביע על שגיאה קשה, אך אני מניח שנתאושש מתוצאותיה. בעיני במה עשו המוחים מקרב אנשי המילואים יש מרכיב מוטעה ושלילי. לגיטימי, ובמקרים קיצוניים אפילו רצוי, שיאמרו כיחידים שבתנאים מסוימים הם אינם מוכנים להתנדב. אלא שחלק חשוב מהם נהג כך במסגרת היחידות הצבאיות שבהן הם משרתים. זו טעות קשה שגרמה נזק חמור. אני בטוח שגם הם אינם רוצים צבא שבו הטייסים ואנשי המודיעין הם מהאופוזיציה ואילו המכונאים והשריונאים מהקואליציה. דומני שגם הם רוצים שכאשר ממשלה נבחרת מורידה, בתמיכת רוב בכנסת, פקודה חוקית לפינוי ישובים, לא יתארגנו קציני מילואים מן השומרון לתגובה במסגרת יחידותיהם הצבאיות.
אינני מציע למצות מולם את הדין על הטעות הגדולה שעשו. אני מתייחס לכך בסלחנות, כיוון שאינם מבינים עד תם את המשמעות המזיקה של התנהגותם. רבים מהם אנשים מרשימים, עם יכולות אופרטיביות מופלאות ותרומה חשובה לחברה ולמדינה, אך מבחינת הבנה חברתית ופוליטית מדובר באנשים לא בשלים; הם לא מבינים שהצעד שלהם בשם הדמוקרטיה מזיק לדמוקרטיה. אני מכיר רבים מהם אישית ויודע שהם, כמובן, לא חברי חונטה שמנסה להשתלט על המדינה. עכשיו חשוב שיתרמו לתיקון הטעות בהתנהגות, בלי לוותר על היעד הלגיטימי של מחאה".
אילו לקחים שרלוונטיים למצבנו היום ניתן ללמוד מימי מלחמת העצמאות?
"אני מטיף לניסיון בעקביות לראות את התמונה כולה. אחד הסטודנטים באוניברסיטת תל-אביב תהה לאחרונה על המונח 'חשיבה אסטרטגית' בשעורי. אמרתי שאני מנסה ללמד את מי שמצא ברחוב כובע מלא מטבעות, מדוע איש עם גיטרה רודף אחריו. חשוב לזהות ולבלום באיבם מה שנראה כהישגים במקטע צר ובטווח הקרוב, הגורמים נזק בהקשרים הרחבים בטווח הבינוני והארוך".
לדברי ד"ר שיפטן, "הלקח העיקרי ממה שעשה בן-גוריון הוא הכורח לוותר לפעמים על הישג מפתה היקר לליבך,כדי להבטיח צורך חיוני. כך למשל, כיבוש כל ירושלים ב-1949 היה מביא לבינאומה. הריסון נתן בידנו מאז 1967 את כל ירושלים. גם ב-67 טעינו כאשר צירפנו למתווה המוניציפלי את הכפרים הערביים, המונים היום כ-350 אלף ערבים, במקום לצרף את מעלה אדומים. לפעמים חשוב גם לדעת מה לא לעשות".
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
למה הדגלים בהפגנה שלנו? בשם מי אנחנו מפגינים בשם מדינת ישראל? למען מדינת ישראל? אנחנו מפגינים למען עצמנו.
למען חרותנו. למען החופש. בלי דגלים גם החרדים יבואו. גם הם רוצים להפגין למען חרותם האישית.
לא מפגינים למען היהדות, למען ערכים יהודיים. אלא למען ערכים אוניברסליים אנושיים של חרות וכבוד האדם. לא רוצים לחיות תחת דיקטטורה לא של בית המשפט, לא של היועמ"ש, לא של כלי התקשורת המונופוליסטיים.
לא רוצים שיכפו עלינו לממן את כלי התקשורת, לא רוצים את המוסד הרקוב הזה הנקרא, נשיאות. אם הימין שפן, אנחנו לא שפנים.
רוצים ראשית לכל, חופש. ארץ חופשית. עם חופשי בארצו, חופשי לכבד את המסורת, חופשי שנציגנו נבחרי הציבור יהיו חופשיים מהדיקטטורה של בתי המשפט, להחליט ולחוקק כרצון הציבור. חופשי מהנדסת המוחות הבלתי פוסקת של הבולשביקים. חופשי מהאיפה ואיפה. רוצים ארץ חופשית . ושטאו יפסיק לקשקש. לא מפגינים למען הערכים היהודיים.
זו מדינה חילונית המכבדת את המסורת וכך תשאר. אבל רוצים שזו תהיה מדינה חופשית דמוקרטית. בה הרוב קובע ושולט. בה הרוב מחוקק וממנה . ולא בתי המשפט ולא היועמ"ש.
שיפטן חכה עוד קצת עם מאמרים מהסוג הזה. עדיין חיים בתוכנו אנשים שחוו על בשרם את שלטונו של בן גוריון
הדרך בה בחרתם קשה היא", כתב מנחם בגין לחברי המושב בטקסט המובא באוסף החדש 'דרך בגין', והוסיף:
למפא"י השלטון והכסף. תנועת החרות היא העניה במפלגות בישראל, אף כי אין היא הקטנה בהן. היא השנייה במדינה, אך הראשונה לשנאה- של מפא"י. מפא"י שונאת אותנו בגלל העבר. מאז קרא לנו זאב ז'בוטינסקי אל דגלו, היא ניסתה, הלוך ונסה, לחסלנו… ידידנו החדשים מינון, החלטתם להטיל לרגלי השליטים גט כריתות… עליכם להבין אף היום, כי זוהי קריאת תגר על מפלגה אשר לה השלטון על הכסף, וכסף השלטון. מרובים הם אמצעי השבירה בידיה…"