מכריזים בזאת: גלגוליה של מגילת העצמאות

בתוך הסערה סביב הצעת הרפורמה המשפטית של הממשלה החדשה בישראל, אותה רבים הגדירו כ"משבר חוקתי", דבריו של היועמ"ש לשעבר אביחי מנדלבליט בלטו במיוחד. "מה נשאר ממגילת העצמאות?", הוא תהה באזהרה מפני השלכות הרפורמה, "זה הופך להיות נייר שאפשר לזרוק לפח".

הדוגמה בה בחר מנדלבליט להשתמש שלחה אותי למגילה עצמה, בחיפוש אחר תשובות. כפי שזכרתי מילדותי בבית ציוני, שכללה האזנה תכופה לדוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל ב-15 במאי 1948, לישראל אין למעשה חוקה, למרות שהמגילה מבטיחה לכונן כזו בעתיד. ספר חדש ומרתק מאת ניל רוגצ'בסקי ודב זיגלר מגולל את סיפור חיבורה של מגילת העצמאות ומציע כמה תובנות לשאלה מדוע, 75 שנים לאחר הקמתה, לישראל עדיין אין חוקה.

כמו בכל סיפור טוב, ישנו גיבור, ובמקרה הזה בן-גוריון. המחברים מציעים לקורא מבט מקרוב על התהליך בו ראש הממשלה הראשון נאבק בשלל טיוטות מוקדמות של המגילה, ממש בשעות לפני שעמד והכריז על הקמת ישראל, וכיצד הצליח לתווך בין רעיונות מתחרים ולהטביע חותם נצחי משלו על הנוסח הסופי.

הספר ממשיך למעשה את מחקרו של פרופ' יורם שחר, שגילה את הטיוטה המוקדמת ביותר של המגילה, שנכתבה באפריל 1948 בידי עורך דין צעיר בשם מרדכי בעהם. רוגצ'בסקי וזיגלר עוקבים בזהירות אחרי התפתחות הטקסט החל מהנוסח הראשון ועד לגרסאות נוספות שחוברו בחיפזון בידי צבי ברנזון, הרש לאוטרפכט ומשה שרת, ולבסוף בידי בן-גוריון בימים הקדחתניים שלפני תום המנדט הבריטי. במבט כולל, שלל הגרסאות לוקחות את הקורא לסיור נרחב בשלל הפילוסופיות שהתחרו במסגרת התנועה הציונית המודרנית.

הטקסט של הכרזת העצמאות שזור בהן, החל מהציונות המדינית של הרצל וחיים וייצמן, דרך עמדות סוציאליסטיות מבית תנועת העבודה וברל כצנלסון, ועד רמזים לרוויזיוניזם נוסח ז'בוטינסקי ובגין. המגילה אף מנסה להכיל את כל הקשת הדתית, החל מחרדים ועד לאתאיסטים.

באופן די בולט, הטיוטה הראשונית של בעהם שאבה השראה הן מהתנ"ך העברי והן מהצהרת העצמאות האמריקנית. היא נפתחת במחווה לברית בין הבתרים ובציטוט ישיר מספר דברים אודות "הארץ אשר נשבע יהוה לאבותיכם, לאברהם, יצחק ויעקב, לתת להם ולזרעם אחריהם". משם, במעין קידה למילותיו של תומאס ג'פרסון, בעהם כותב כי מטרתה העיקרית של המדינה החדשה תהיה "להבטיח וליהנות מן הזכויות המוקנות לחיים, חירות והמרדף אחרי האושר", ומוסיף כי המדינה תשאב את "כוחה הצודק מהסכמת הנמשלים".

השילוב אותו רקם בעהם בין זכויות פוליטיות טבעיות לבין הציווי היהודי ההיסטורי לרשת את הארץ ישראל יושמט מן הטיוטות הבאות של מגילת העצמאות, אך ישוב לבסוף בגרסה האחרונה של בן-גוריון. אחד מהאלמנטים הספרותיים של בעהם אשר שרדו את כל גרסאות המגילה היה השימוש בביטוי "צור ישראל" בהתייחס להשגחה עליונה. הפשרה הזו נוצרה כדי להימנע מלקחת צד באחד הנושאים מעוררי המחלוקת ביותר מבחינה פנימית בישראל, עד לאחרונה – התפקיד הראוי, אם בכלל, של דת רשמית בחייה של אומה חילונית.

הטיוטה השנייה שנכתבה בידי צבי ברנזון, משפטן בוגר קיימברידג' ויועץ משפטי להסתדרות, הייתה במודע הצהרה אידיאולגית מבית תנועת העבודה. כפי שמחברי הספר מסבירים, "לטיוטה של בעהם לא היו שורשים בתיאוריות של תחייה יהודית דרך עבודה, התיאוריות ששלחו אלפים לביצות, למדבר ולחיי תלאות בארץ ישראל". במקום זכויות מופשטות ומסורת דתית, הנוסח של ברנזון מבוסס על לגיטימציה של המדינה "מבחינת ההתקדמות החומרית שהיא מספקת לאוכלוסייה". הוא כתב על "העבודה וההקרבה של החלוצים… שהפריחו את שממת הארץ", ורמז לבסיס המדיני של הציונות המודרנית:

להסיר את קללת הגלות מן העם היהודי ואת התלות בזרים כמעט בכל ארץ, לכנס את הנפוצים ולהבטיח להם חיי עבודה ויצירה, חירות ועצמאות, במדינה משלהם"

ההבדל המשמעותי ביותר בין הגרסאות של בעהם וברנזון נמצא באופן בו כל אחד מהם מציג את הטיעון לריבונות, המהווה, אחרי הכל, הצדקה נחוצה לעצמאות.

התמקדותו של בעהם במשפט הטבע הובילה אותו להאמין כי אחריות המדינה נמצאת בהיותה שומרת חירות האזרחים. ברנזון ביקש לכוון את המדינה החדש בנתיב אחר לגמרי, בכך שדיבר על רוח הצדק "בהתאם לעקרונות מגילת האומות המאוחדות". המסמך המכונן של האו"ם אושרר ב-1945 והושפע מאוד מנאום 'ארבע החירויות' של רוזוולט. רוגצ'בסקי וזיגלר מציינים בצדק כי בראיה זו, המדינה אינה קיימת "במטרה להבטיח את הזכויות הטבעיות והמולדות של האזרחים", אלא כדי להעניק לאזרחיה "בחסד המדינה" את הפריבילגיות השונות ואת זכויות האזרח. כפי שהם מציינים, ברנזון לא ביקש לכוון את המדינה "לקראת המטרה של הבטחת זכויות טבעיות", אלא ראה במדינה "מטרה בפני עצמה".

בעוד בעהם וברנזון חיברו את הטיוטות שלהם בארץ ישראל, גרסה נוספת נכתבה לה בניו-יורק באביב 1948 בידי הרשל לאוטרפכט, משפטן נוסף בוגר קיימברידג'. לאוטרפכט, שבהמשך כיהן כשופט בבית הדיון הבינלאומי, חזר על הטענה אודות "זכותו הטבעית" של העם היהודי לקיום לאומי, ובנוסף הדגיש את השואה, שבאותה עת הפכה להצדקה נוספת לעצמאות. הוא מספק מחווה ל"זכות המולדת של העם היהודי להגדרה לאומית עצמית במסגרת מדינתית", ומבהיר כי זכות כזו "אינה תלויה באישור של גורם חיצוני". אך בנקודה האחרונה, לאוטרפכט סוטה מן הכבוד שהעניק לחוק הבינלאומי ומגדיר את המדינה כ"רפובליקה יהודית בתוך הגבולות המאושרים בידי האספה הכללית של האו"ם".

התמקדותו של לאוטרפכט באו"ם הייתה קשורה לנסיבות סביב הקמת מדינת ישראל. בנובמבר 1947 האו"ם העניק למעשה לגיטימציה לרעיון של ישראל בכך שאימץ את החלטה 181 שהמליצה על חלוקת ארץ ישראל למדינה ערבית ומדינה יהודית. בזמן ניסוח המגילה, החלטת החלוקה כבר הייתה אות מתה לאחר שנדחתה בידי מנהיגי ערב וממשלותיהם. אך הגישה הרווחת בקרב ראשי היישוב והמדינה שבדרך גרסה כי הכרה בינלאומית הייתה דרושה כדי להדגים שהם עדיין תומכים בהחלטת החלוקה ובאו"ם בכלל.

לאוטפרכט כתב:

ההתחייבויות שבמגילת האו"ם וכל אמנת זכויות בינלאומית אחרת הנגזרת ממנה יהוו חלק מן החוק האורגני של הרפובליקה"

הבעיה בגישה הזו, כפי שרוגצ'בסקי וזיגלר מציינים, טמונה במתח המובנה בין כוונות החוק הבינלאומי לבין מטרת הציונות. "הציונות חיפשה ביטחון ושלום ליהודים דרך מדינה המוגנת בנשק וכוח", הם כותבים, "בעוד תפיסת החוק הבינלאומי של לאוטפרכט שאפה לרסן את סוג המדינה אותה ראו בחזונם הן אנשי תנועת העבודה והן הרוויזיוניסטים".

כאן נכנס לתמונה משה שרת. כאשר נותרו רק ארבעה ימים לעזיבה המתוכננת של הבריטים במאי 1948, שרת שב לארץ ישראל ממסע מדיני סוער בארה"ב. הוא עדכן את ראשי היישוב במחלוקת משמעותית המתלקחת בוושינגטון: מחלקת המדינה מתנגדת בתוקף להכרה במדינה יהודית, אמר שרתוק, "ותעשה הכל כדי למנוע אותה". שני נושאים עיקריים נדונו בישיבת הנהגת היישוב. הראשון עסק בשאלה האם המדינה החדשה צריכה לשרטט את גבולותיה כבר מהקמתה. השני עסק בשאלה עד כמה הכרזת העצמאות צריכה להיות מנוסחת לפי תוכנית האו"ם כפי שהוגדרה בהחלטת החלוקה. בסיכום הפגישה הוחלט למנות ועדה בת חמישה חברים שתפקידה יהיה לגבש גרסה סופית למגילה, ושרת נבחר למשימת הניסוח.

הטיוטה של שרת כללה רבות מנקודות המפתח שהדגיש ברנזון. המדינה תהיה פתוחה להגירה יהודית; היא תחיה בשלום עם שכניה הערביים; ותבטיח שוויון זכויות לכל אזרחיה, "ברוח הנביאים". אך שרת גם הושפע מאוד מגישת הריאל-פוליטיק. הוא הבין כי המלחמה הקרה המתפתחת תהיה מרכיב עיקרי במדיניות החוץ האמריקנית, ולכן יהיה קשה לשכנע את ארה"ב לתמוך בישראל.

מזכיר המדינה ג'ורג' מרשל הפגין עוינות גלויה לרעיון וחשש מאוד מצעד שירגיז את הערבים ויסכן את זרימת הנפט מהמזרח התיכון. הנטיות הסוציאליסטיות החזקות ביישוב, והעובדה כי ברה"מ הביעה תמיכה גדולה יותר במדינה יהודית מאשר בריטניה למשל, העלו במחלקת המדינה חשש כי "היהודים עשויים לכרות ברית עם הסובייטים".

שרת ניסה לכוון את הטיוטה שלו לקהל הבינלאומי, ובמיוחד למדינאים האמריקנים. לשם כך הוא אף הדגיש את היות היישוב חלק מן הברית המערבית שהביסה את מעצמות הציר במלחמת העולם השנייה. כפי שמחבר הספר מציינים, כפי שמנסחי הטיוטות הקודמות הציגו ראיה מוגבלת שלא התייחסה לפן הדיפלומטי, גם שרת היה מוגבל מכיוון שלא הצליח לראות מעבר לדיפלומטיה.

במציאות, כפי שבן-גוריון הבין ומהר מאוד גם הבהיר, עצמאות ישראל תהיה חייבת להיות עצמאות מלאה. היא לא תוכל להסתמך על הסכמים כלכליים או על גבולות בערבות בינלאומית. וכפי שהמחברים מציינים, המדינה הייתה צריכה להיות "מושגת לבסוף במלחמה ולא במסדרונות האו"ם".

בסופו של דבר, בן-גוריון, ורק הוא, החזיק בחזון המדיני אך גם בתבונה מעשית כדי לעצב את הטקסט הסופי של המגילה. ביום ה-13 במאי הוא החל לעבוד עליו. הנוסח שלו נפתח עם התייחסות לישראל במולדת העם היהודי והמקום בו "עוצבה דמותו המדינית…והוריש לעולם כולו את ספר הספרים". ההיסטוריה חשובה מאוד, אך לשונו של בן-גוריון מאפשרת לקורא להחליט האם היא צריכה להיות מפורשת כהיסטוריה דתית או חילונית. הוא ממשיך ומכיר בגלות היהודית מן הארץ ובכמיהה בת מאות השנים של העם "לשוב ולחדש את חירותו המדינית".

לאחר שהתייחס לבסיס ההיסטורי של הריבונות היהודית, בן-גוריון עובר לסוגיית "זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". הוא מתייחס במפורש להרצל – למעשה זו הפעם הראשונה בה שמו של הרצל מופיע בנוסח כלשהו של המגילה – ובכך משייך את חזון המדינה היהודית למחנה הציונות המדינית.

כפי שאחרים עשו בגרסאות קודמות, בן-גוריון מתייחס גם הוא להחלטת החלוקה. אך ביודעו כי חלקים רבים מתוכניות האו"ם לא התרחשו ולעולם יתרחשו, הוא גם מבהיר את הגבול לפיו "הכרה זו של האומות המאוחדות בזכות העם היהודי להקים את מדינתו אינה ניתנת להפקעה".

לבסוף, ובדומה לטיוטות קודמות, בן-גוריון מבטיח כי מדינת ישראל תהיה

פתוחה לעליה יהודית…תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות…ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות"

אך בפסקה האחרונה, בן-גוריון מבצע שינוי קל מגרסת שרת, ומאמץ, כפי שבעהם עשה, את סוגיית הזכויות הטבעיות. במקום שהמדינה "תעניק" זכויות, בן-גוריון כותב כי היא "תבטיח" אותן. בן גורה סוטה מגרסת שרת בעניין עיקרי נוסף. שרת השקיע מאמץ רב בניסיון להגדיר את המדינה "על בסיס החלטת העצרת הכללית של האו"ם". הניסוח הזה העלה את השאלה של גבולות המדינה, ובנושא הזה פרץ ויכוח סוער ביישוב.

המדינאים, כמו שרת, ביקשו להרגיע את הקהילה הבינלאומית בכך שהבטיחו שהמדינה תפעל לפי חזון החלטת החלוקה. אבל מנחם בגין לא היה מעוניין בהגבלות כאלה. בתור מנהיג האופוזיציה ומבקר קולני (ולעיתים מיליטנטי) של בן-גוריון, בגין נשא נאום רדיופוני ב-14 במאי ובו קרא להבהיר מעל לכל ספק לתומכיו באצ"ל כי אסור עליהם לקבל את סמכות הממשלה החדשה. יחד עם זאת הוא הדגיש כי מטרת המדינה תהיה "להחזיר את ארץ ישראל כולה לעמה בעליה".

בן-גוריון, שוב כנציג ההיגיון והפרגמטיות, החליט להשאיר את שאלת הגבולות מחוץ למגילה. הוא הבין כי גבול הוא עניין דינמי ומתפתח וכי מטרת ההכרזה הייתה להגדיר את מעמד ישראל כמדינה ריבונית, ולא להגביל אותה מיום היווסדה באופן שעלול לפגוע בריבונות. הוא התייחס לקריאות להגדיר את גבולות המדינה בביטול, וציין כי בהכרזת העצמאות האמריקנית למשל, אינה נוגעת כלל ב"הסדרים טריטוריאליים".

לבסוף בן-גוריון ביצע עוד שינוי אחד. הוא חזר לטיוטה של לאוטרפכט, אשר התייחסה לחוקה אותה תאמץ המדינה החדשה, והדגיש ביתר שאת את הנקודה – לא רק הכרזה על כינון החוקה, אלא קביעה שהיא תכונן "לא יאוחר מ-1 באוקטובר 1948". לא ברור מדוע בן-גוריון בחר לכלול זאת במגילה, ובספר המחברים אינם מספקים הקשר מתאים להופעת המשפט הזה. בן-גוריון עצמו מעולם לא נקט בצעדים לקראת הכנת חוקה, וכפי שרוגצ'בסקי וזיגלר מציינים, במהלך חייו הפוליטיים הוא אף התנגד נחרצות לכל יוזמה כזו, כאשר טען כי היא תסיח את הדעת מן המטרות הדחופות יותר של האומה הצעירה.

הכישלון לעמוד בהבטחת המגילה לחוקה רודף את ישראל עד היום. בריטניה, כפי שבן-גוריון אהב לציין, מנהלת היטב מערכת חקיקה ומשפט גם ללא חוקה. לארה"ב, מנגד, יש חוקה שמנסחת בבירור את האחריות ואת המגבלות עבור כל זרוע של הממשלה. חוקה ישראלית הייתה יכולה לקבוע את שיטת בחירת השופטים, אחד מהנושאים הבוערים במהומה הנוכחית, בדיוק כפי שהחוקה האמריקנית עשתה. היא הייתה יכולה גם להתייחס לשאלת הביקורת השיפוטית על חקיקה, סוגיה שאינה מופיעה בחוקת ארה"ב אך התפתחה עם השנים באמצעות התורה של בית המשפט העליון.

אלא שבנקודה הזו לא נראה כי הישראלים, עם כל המחלוקות הפוליטיות והחברתיות שלהם, יצליחו להתאחד סביב חוקה מוסכמת. אך אפילו אם רואי השחורות צודקים וישראל אכן עומדת בפני "משבר חוקתי", אביחי מנדלבליט ודאי טועה בטענתו כי מגילת העצמאות תושלך לפח.

כפי שבן-גוריון ציין בהזדמנות, מטרתה היחידה של המגילה הייתה "להכריז על מדינה יהודית שתהיה, מעצם טבעה, עצמאית וריבונית". בשונה מהצהרת העצמאות האמריקנית למשל, בן-גוריון לא ראה צורך "לשנן את המגילה לילדי בית הספר בעוד מאה שנים". במציאות, המסמך מגלם היטב כל כך את מהות מדינת ישראל, כך שכמעט כל ישראלי מכיר את הכרזתה העיקרית אודות "זכותנו הטבעית וההיסטורית".

קוראיה של מגילת העצמאות, יחד עם קוראי התיאור ההיסטורי של רוגצ'בסקי וזיגלר, בוודאי ילמדו רבות על המאבקים והסתירות האופייניות לציונות, כמו גם בקרב אותם חקלאים, חיילים ומדינאים שראו בחזונם מדינה, נלחמו עבורה והפכו אותה למציאות.

המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.