סעודיה וישראל: לאן ממשיכים מכאן

סעודיה אינה מניחה לחידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן להאפיל על מציאות המזרח התיכון ההפכפך. היא אינה מקילה ראש בהתנהלות השיטתית של משטר האייתוללות, המחנך את עמו לשנאת והדברת "כופרים" מערביים ו"משומדים" סונים; מפגין חתרנות, טרור, והפצת נשק לפורעי-חוק במזרח התיכון וברחבי העולם; מתסיס מלחמות אזרחים; מקדם חזון שיעי, פנאטי, מגלומני וחסר-פשרות; מייצא את המהפכה השיעית ברחבי העולם ושואף להפיל כל משטר סוני. בניגוד לתפיסת העולם המערבית, סעודיה מכירה בעובדה שמשטר האייתוללות אינו מוכן להקריב את חזונו האלים על מזבח מחוות דיפלומטיות ומענקים פיננסים חסרי-תקדים.

זה אינו המקרה הראשון של חידוש יחסים בין שתי המדינות. ב-1988 ו-2016 נותקו היחסים הדיפלומטים בין השתיים בעקבות חתרנות איראנית בסעודיה ותגובה חריפה של ריאד.

חידוש הקשרים במרץ 2023 התקיים בתיווך סין, הממנפת את התסכול הסעודי מכרסום האמינות האסטרטגית של ארה"ב, המחייב את סעודיה להתקרב למעצמה אחרת המסוגלת – אולי – להרתיע את משטר האייתוללות. חידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאיראן מהווה הישג גיאו-אסטרטגי משמעותי לסין ופגיעה קשה ומתמשכת בתדמית ההרתעה של ארה"ב באזור שהיה עד לאחרונה "מגרש בייתי" של ארה"ב.

תדמית ההרתעה של ארה"ב ספגה סידרת מהלומות – כפי שרואות זאת סעודיה וכל המדינות הערביות, הסוניות והפרו-אמריקניות – עם החתימה על הסכם הגרעין ב-2015; הפינוי/בריחה מאפגניסטן ב-2021; החיזור השיטתי אחרי משטר האייתוללות, "האחים המוסלמים" והטרור החות'י בתימן, המהווים איום קטלני, ברור ומיידי על סעודיה וכל המדינות הסוניות-ערביות. כל זאת במקביל ללחץ שיטתי של הנשיא ביידן ומזכיר המדינה בלינקן על סעודיה, איחוד האמירויות ומצרים, כולל השעיית אספקת מערכות לחימה מתקדמות.

מדיניות ארה"ב דוחפת את סעודיה, וגם את איחוד האמירויות ומצרים, לזרועות סין ורוסיה מבחינה ביטחונית וכלכלית, כולל מו"מ סעודי-סיני על הקמת כור גרעיני למטרות אזרחיות, שיקדם את "חזון 2030" של יורש העצר הסעודי.

חזון 2030

שיתוף פעולה יעיל בין סעודיה וישראל מותנה בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של שתי המדינות. שיתופי פעולה ביטחוניים וכלכליים כאלו, ותפקידה המרכזי של סעודיה בהחלטת איחוד האמירויות ,בחריין, מרוקו וסודן לחתום הסכמי שלום עם ישראל, מבוססים על הערכה סעודית לפיה לישראל ערך מוסף ייחודי בקידום האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה.

יורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמן, מעריך כי ישראל חיונית לקידום "חזון 2030", שנועד להזניק את סעודיה למעמד של מעצמה אזורית ובינלאומית להשקעות ומסחר, תוך מינוף מיקומה בין המזרח הרחוק לבין אירופה ונוכחות בנתיבי ים קריטיים במפרץ הפרסי, האוקיינוס ההודי, הים הערבי וים סוף.

"חזון 2030" פועל למודרניזציה דרמטית בתחומי דת ותרבות, חברה וכלכלה, טכנולוגיה, דיפלומטיה וביטחון לאומי, ורואה ביכולותיה של ישראל תרומה משמעותית לקידומו.

יורש העצר הסעודי, כמו שליטי איחוד האמירויות ובחריין, פועל לגיוון התשתית הכלכלית הנשענת כיום באופן סוחף על נפט וגז טבעי המועדים לתזזיתיות מחירים, ומאוימים על ידי מקורות אנרגיה זולה ונקיה יותר. שליטים אלו רואים ביכולות הטכנולוגיות של ישראל אמצעי ייחודי לשדרוג הכלכלה, להקטנה משמעותית של התלות בנפט וגז טבעי, להרחבת מקורות ההכנסה ולשדרוג הביטחון הלאומי.

עתיד "חזון 2030" המנוגד לערכים הפוריטנים של הדת והתרבות בסעודיה, וגם עתיד היחסים עם ישראל, תלויים ביציבות הפנימית ומעמדו של מוחמד בן סלמן. יורש העצר נחוש בדעתו להתגבר ולכרסם בסמכותיות הדתית של הממסד הוואהאבי הפוריטני, שנהנה עד לעידן מוחמד בן סלמן מיוקרה בתחומי הדת וכבעל-ברית קריטי של משפחת המלוכה.

יורש העצר ימשיך לקדם את שיתופי הפעולה עם ישראל כל עוד אלו יתרמו ל"חזון 2030", וכל עוד יצליח לנטרל את השפעת הוואהאבים.

ערך מוסף אזורי

קידום היעדים השאפתניים של יורש העצר תלוי גם ברמת הזעזועים האזוריים, צמצום השפעתם של גורמים אלימים כגון משטר האייתוללות; חתרנות השיעים בעידוד איראן באזור רווי הנפט במזרח סעודיה; "האחים המוסלמים"; החות'ים בתימן הנהנים מסיוע איראני; חיזבאללה; חמאס והרשות הפלסטינית (הנתפסת בעיני יורש העצר כפוטנציאל התססה אזורית).

למרות חידוש היחסים הדיפלומטים עם איראן, סעודיה מודעת למציאות המזרח תיכונית הבלתי צפויה. יורש העצר גם אינו מתעלם מהקשר ההדוק בין ארדואן לבין קטאר (המקורבת לאייתולות ותומכת ב"אחים המוסלמים") ו"האחים המוסלמים", גם לא מהיריבות הצבאית עם ארדואן במלחמת האזרחים בלוב, וכמובן לא מהחזון המגלומני של ארדואן לחידוש האימפריה העותמאנית ששלטה בחלק נרחב מסעודיה.

על יציבות השלטון של בית סעוד ומימוש "חזון 2030" מעיב הכרסום המהותי בכוח ההרתעה של ארה"ב, המעניק רוח גבית לאיומים על ריאד. יורש העצר מתוסכל מ-43 שנות אופציה דיפלומטית במדיניות ארה"ב כלפי איראן; החיזור האמריקני אחר "האחים המוסלמים"; והלגיטימציה האמריקאית לחות'ים בתימן. הוא גם מודע לחוסר-היעילות של נאט"ו, לרפיסות האירופית הטרור האסלאמי, ולחולשה השורשית של המשטרים הערביים. כל אלו מקרבים את סעודיה (בלית ברירה) לסין ורוסיה, מבחינה צבאית וכלכלית.

על רקע התסכול הסעודי ממדיניות ארה"ב, ואירופה, בולטת ישראל  כ"סוכן ביטוח חיים" האמין ביותר באזור, למרות חילוקי-דעות חריפים בנושאי דת ומדיניות. הסוגייה הפלסטינית מתגמדת בעיני סעודיה בהשוואה לאיומים ולאתגרים העומדים בראש סדר העדיפויות של ריאד.   ישראל גם נתפסת כבעלת ברית אמינה ובעלת קשרים מיוחדים בשני בתי הקונגרס בפרט (שהם השולטים על "הארנק" ובעלי עוצמה השקולה לנשיא גם בכל הקשור לאספקת מערכות נשק מתקדמות) ובוושינגטון וארה"ב בכלל.

תדמית ההרתעה של ישראל היא הגורם המרכזי להעמקת הקשר סעודיה-ישראל. היא מתייחסת ליכולות צבאיות, מודיעין וטכנולוגיה, וגם לנכונות ישראל להתעמת עם משטר האייתוללות בלבנון, סוריה, עיראק ואיראן, וכך גם מול הטרור הפלסטיני והאסלאמי. תדמית ההרתעה משודרגת על ידי נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקני, כפי שהיה בהפצצת הכורים הגרעיניים בעיראק וסוריה (שחסכו מסעודיה עימות מול עיראק גרעינית ומלחמת אזרחים גרעינית בסוריה), הכלת החוק הישראלי ברמת הגולן ובירושלים המאוחדת, והתנגדות פומבית של ישראל למדיניות ארה"ב כלפי איראן, כולל פעילות אינטנסיבית בקונגרס.

ביום סגריר, יורש העצר מעדיף ישראל מרתיעה והודפת לחצים. לעומת זאת, ישראל נרתעת מאבדת מחיוניותה בעיני סעודיה (כמו גם בעיני ארה"ב).

אינטרסים והסוגייה הפלסטינית

כפי שמתועד לעיל, האינטרסים הביטחוניים והכלכליים של סעודיה חשובים יותר ונפרדים מן הסוגייה הפלסטינית.

העמקת שיתוף הפעולה ישראל-סעודיה, ותפקידה המרכזי של סעודיה בגיבוש "הסכמי אברהם", מנוגדים לתפיסת העולם המערבית הגורסת שהסוגייה הפלסטינית מרכזית בסדר היום הערבי, והקמת מדינה פלסטינית הוא תנאי מוקדם לקידום שלום ישראלי-ערבי. בניגוד לגישה המערבית, יורש העצר הסעודי משוכנע שהסוגייה הפלסטינית איננה שורש הסכסוך הערבי-ישראלי, לא בבת-עין ערבית, ולא גורם מוביל של התפרצויות גועשות ברחוב הערבי.

בניגוד למלל הסעודי והערבי הפרו-פלסטיני, ההתנהלות הסעודית והערבית כלפי הפלסטינים היא אדישה-שלילית. הכלל המזרח תיכוני: "על מילים אין משלמים מכס" ידוע לסעודיה ולערבים. לכן סעודיה והערבים לא פועלים צבאית, פיננסית ומדינית לפי אינטרסים פלסטיניים, אלא לפי אינטרסים ביטחוניים וכלכליים שלהם.

בעוד המערב ממעיט במשקל התנהלות העבר של הפלסטינים, יורש העצר הסעודי קובע את יחסו לאופציית המדינה הפלסטינית, במיוחד, לפי ההתנהלות הפלסטינית במישור הבין-ערבי, המאופיינת על ידי חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות-טובה. סעודיה אינה שוכחת ואינה סולחת על הסיוע הפלסטיני לפלישת סדאם חוסיין לכווית, שהייתה המארחת הנדיבה ביותר של הפלסטינים; שיתוף הפעולה המבצעי של הפלסטינים עם ארגוני טרור מהמזרח התיכון, אסיה, אפריקה, אירופה ואמריקה הלטינית; והקשרים ההדוקים של ההנהגה הפלסטינית עם משטר האייתוללות, "האחים המוסלמים", צפון קוריאה, ונצואלה, קובה, ובעבר עם גרמניה הנאצית והגוש הסובייטי. סעודיה סבורה שהתנהלות העבר מלמדת על ההתנהלות הצפויה של המדינה פלסטינית.

סעודיה ו"הסכמי אברהם"

סעודיה אינה רואה בסוגייה הפלסטינית גורם מרכזי בעיצוב אינטרסים ביטחוניים וכלכליים, לעומת "הסכמי אברהם" המהווים גורם כבד-משקל בקידום אינטרסים אלה. לכן היא פעלה להרחבת שיתופי פעולה ביטחוניים ואזרחיים עם ישראל, ולקידום הסכמי השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן.

קידום "הסכמי אברהם" מותנה בהפקת לקחים מהכישלון הסידרתי של עשרות הצעות מערביות ובינלאומיות לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, אשר התרסקו על צוקי המזרח התיכון, מכיוון שהתמקדו באינטרסים פלסטיניים. "הסכמי אברהם" נחתמו מכיוון שעקפו את הסוגייה הפלסטינית, התמקדו באינטרסים ערביים, ובכך שללו מהפלסטינים את כוח הווטו. לכן, תוחלת החיים של "הסכמי אברהם" תלויה באינטרסים ערביים ולא פלסטיניים.

היא תלויה במיוחד ביציבות וזהות השלטון בסעודיה ובשאר המדינות הערביות החתומות על הסכמי השלום. יציבות המשטרים הערביים מאוימת על ידי מאפייני הזירה הבין-ערבית הגועשת כגון: זהות/נאמנות מקומית עליונה על זהות/נאמנות לאומית; פיצול אלים פנימי ואזורי, שבטי, דתי, רעיוני ופוליטי; חוסר סובלנות ואלימות פנימית ואזורית, דתית, שבטית, רעיונית וגיאוגרפית; היעדר דו-קיום בשלום פנימי ואזורי; משטר מיעוט עריץ העולה לשלטון בכוח הזרוע ומהווה מטרה לניסיונות הפיכה; היעדר דמוקרטיה, בחירות חופשיות וזכויות אדם; הפכפכות וזמניות של משטרים, מדיניותם והסכמיהם.

רשימה חלקית של דוגמאות כוללת בין היתר את הצונאמי המשתולל ברחוב הערבי מ-2010, בנוסף לחילופי שלטון אלימים במצרים (2013, 2012, 1952), איראן (1979, 1953), עיראק (2003, 1968, פעמיים ב-1963, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים מאז שנות ה-90', 1990, 1962), לבנון (אין ספור תהפוכות אלימות ומלחמות אזרחים מהקמת "לבנון המרונית-דרוזית" בתחילת המאה ה-18, דרך  "לבנון הגדולה" שהוקמה ב-1920, לבנון העצמאית מ-1943, ועד השתלטות חיזבאללה על לבנון), ועוד.

ההתנהלות הבין-ערבית של הפלסטינים, מאפייני הזירה המזרח תיכונית, והאיומים הקטלניים על המשטר הסעודי מבהירים כי "הסכמי אברהם", יציבות המזרח התיכון ואינטרסים אמריקניים יפגעו אם תקום מדינה פלסטינית מערבית לנהר הירדן. היא  עלולה להביא להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקני ולהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת שתהיה זירה לטרור אסלאמי, אשר ינוצל על ידי איראן כדי להדק את חגורת החנק סביב סעודיה ולהחריף את האיום על ישראל.

המהפך הירדני עלול להביא לתגובת שרשרת שלילית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על יציבות המשטרים במדינות הנפט הסוניות ובמיוחד סעודיה; תפגע ביצוא הנפט והגז הטבעי מהמפרץ הפרסי; תזניק את מחירי האנרגיה; תשבש את הסחר הבינלאומי; תפגע בכלכלה המערבית; ותעניק רוח-גבית למשטר האייתוללות, לטרור האסלאמי, לסין ורוסיה, ורוח נגדית לארה"ב ובעלות בריתה הערביות ובראשן סעודיה.

האם סעודיה ומדינות ערב החתומות על הסכמי שלום עם ישראל רואות בהקמת מדינה פלסטינית תנאי להמשך הקשר הפורה עם ישראל? העובדה שמאז 1948 מדינות אלו לא פעלו – צבאית, פיננסית ומדינית – להקמת מדינה פלסטינית מהווה תשובה.

סעודיה וצרכי הביטחון של ישראל

הידוק הקשרים עם סעודיה חיוני לביטחונה ושגשוגה של ישראל, אך הוא משני בהשוואה לחיוניות השליטה על רכסי יהודה ושומרון, שהם ערש ההיסטוריה, הדת, התרבות והשפה היהודיים, וגם המינימום החיוני לביטחונה הלאומי של ישראל במזרח התיכון ההפכפך והתזזיתי שאין בו דו-קיום בשלום בין-אסלאמי מאז המאה השביעית.

אופיו הבלתי-צפוי, הבלתי-דמוקרטי והאלים של המזרח התיכון  מגדיר מדיניות והסכמים כגורמי ביטחון משתנים, לעומת טופוגרפיה ועומק גיאוגרפי שהם גורמי ביטחון קבועים. שליטה על הגורמים הקבועים מבטיחה את ביטחונה הלאומי של ישראל, ומשדרגת את כוח ההרתעה באופן שהפך אותה – מאז 1967 – למכפלן-עוצמה ומכפלן-דולרי ייחודי עבור ארה"ב.

ויתור על שליטה ברכסי יהודה ושומרון, במסגרת הסכם שלום עם סעודיה, יפגע אנושות בביטחון הלאומי, מכיוון שיהפוך את ישראל ממדינה מרתיעת-מלחמה וטרור ומכפלן-עוצמה עבור ארה"ב למדינה מושכת-מלחמה וטרור ונטל-ביטחוני על ארה"ב.

ביוני ודצמבר 1981 הפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעיראק והחילה את החוק הישראלי ברמת הגולן חרף לחץ ברוטלי של ארה"ב, ולמרות אזהרות מבית ("המוסד", אמ"ן, שרי ביטחון לשעבר) ומחוץ כי מהלכים אלו יביאו לנטישת מצרים את הסכם השלום ולהתפרצות טרור ומלחמה. אבל מצרים פעלה בהתאם לאינטרסים הביטחוניים והכלכליים שלה. היא גינתה את צעדי ישראל, אך המשיכה לדבוק בתהליך השלום מכיוון שהוא משרת את האינטרסים שלה.

*מחלקת המדינה ו"התקשורת העילית" בארה"ב (שהתנגדו להקמת המדינה ב-1948), יחד וגורמים בממסד הביטחוני והפוליטי בישראל,  מזהירים כי התיישבות יהודית מעבר ל"קו הירוק" תמנע הסכמי שלום בין ישראל למדינות ערב ותביא לגל טרור ערבי. אבל למרות עיבוי ההתיישבות, שש מדינות ערביות חתמו על הסכמי שלום כדי לקדם אינטרסים שלהן. לעומת זאת, הטרור הערבי הגיע לממדים חסרי-תקדים  דווקא בעקבות מחוות חסרות-תקדים של ישראל, שהתפרשו על ידי הערבים כחולשה (אוסלו 1993, המנוסה מלבנון 2000 ו"התנתקות" 2005), ולא כתוצאה מאיחוד ירושלים, החלת החוק הישראלי ברמת הגולן, ההתיישבות היהודית מעבר ל"קו הירוק" והעברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

סעודיה וכל מדינות ערב פועלות לפי האינטרסים שלהן. לא לפי תפיסות עולם מערביות המנותקות ממציאות המזרח התיכון, וגם לא לפי סדר היום הפלסטיני. סעודיה ומדינות ערב המתונות יחסית אינן רואות במדינה היהודית גורם רצוי ב"בית האסלאם", אבל הן מעריכות את יכולותיה הביטחוניות והטכנולוגיות, ובמיוחד את כוח ההרתעה שלה, ומכירות בתרומתה הייחודית לאינטרסים שלהן, ומכאן החתימה על הסכמי שלום והרחבה חסרת-תקדים של שיתופי-פעולה.

יורם אטינגר הוא שגריר בדימוס ומומחה ליחסי ישראל-ארה"ב והמזרח התיכון. קראו מטוריו הנוספים באתר 'דו"ח אטינגר'.