אין מוצא: הטרגדיה של נשים מוסלמיות במערב

אייאן חירסי עלי היא סופרת ופעילה פמיניסטית ממוצא סומלי, בין השנים 2003 ל-2006 כיהנה כחברת פרלמנט בהולנד. אלו הם חלק מדבריה שנאמרו במסגרת סמינר מקוון בנושא חופש הביטוי והובאו לראשונה באתר מכון גייטסטון.

***

בעיה נוספת שמטרידה אותי היא זו של נשים מוסלמיות. המסגרת המוסרית ששולטת ביחסים בין גברים ונשים בעולם המוסלמי לא מבוססת רק על חוקי האסלאם, אלא גם על מערכת של יחסים שבטיים ותפיסת "הכבוד", שעלול להיות מוכתם בידי חוסר צניעות לכאורה של האישה.

תפיסה זו מבצעת הבחנה בין נשים טובות לנשים רעות, בין נשים צנועות לנשים לא צנועות ובין נשים בעלות מידות לנשים חסרות מידה. תפיסה זו מתבססת בעיקר על מוניטין ושמועות ולא על התנהגות אמיתית. אישה יכולה להיות טובה ובעלת מידות, אך שמועה אחת בלתי-מבוססת שצוברת תאוצה עלולה להיות בעלת משמעות כבדה לכבוד השבט או המשפחה. זה מציב נשים בעמדה קשה מאוד.

הנשים אשר נחשבות בעלות מידות טובות הן אלו המצייתות לכללים, נשארות לרוב בבית, מכסות את גופן ובאופן כללי כנועות לגבר האחראי – אבא, אח, בעל וכן הלאה. אלו הן הכללים תחתם את אמורה לפעול. ישנן נשים שלא רק מצייתות להם אלא עוזרות לאכוף אותם.

מנגד, ישנן נשים רבות שאינן מעוניינות להסתבך בצרות, ובסך הכל מבקשות להשתחרר מהמלכוד המטורף הזה. הן רוצות ללכת לבית הספר, הן רוצות לעבוד. הן רוצות לחיות כמו כל אישה ממוצעת באירופה או באמריקה – לעבוד עבור עצמן ולשלוט בגורלן. אך בחלקים מהעולם המוסלמי דווקא אלו הן הנשים שנתפסות כלא נורמליות בעיני הסובבים אותם. לעתים קרובות הן נחשבות כלא צנועות, מלוכלכות או מיניות. הן נתפסות כטרף מכיוון שהן חסרות הגנה לאחר שהסירו את עצמן מהמסגרת השולטת.

כאשר גברים מחלקים אלה של העולם מגיעים לאירופה והם מסתכלים על נשים אירופאיות, הם רואים נשים חסרות הגנה שאינן שייכות לגבר אחראי. אתם כבר מבינים את ההיגיון שבחוסר ההבנה הזה. אנחנו יכולים לעזור להן בכך שנעצים את אותן נשים שרוצות לשחרר את עצמן.

אם לפני עשור או שניים עסקנו בשאלה כיצד ניתן לסייע לנשים בחלקים שונים של העולם, היום באירופה ואמריקה אנחנו שקועים בבעיות אידיאולוגיות משלנו. רבות מהן מנופחות וסובלות מהתמקדות עצמית מוגזמת אבל חלקן באמת פתולוגיות, כמו למשל רעיונות ה-woke שאוסרים על האדם הלבן לומר כל דבר, חיובי או שלילי, על אנשים ממוצא אחר.

כאשר את שואלת כיצד ניתן לסייע לנשים ערביות, מוסלמיות, או נשים במדינות העולם המתפתח, מהר מאוד יגיע מישהו ויאמר לך שלא להתערב, ומי את בכלל שתכפי את הערכים שלך על אחרות? זהו העולם שאנו חיים בו כיום. אנחנו יכולים להתחיל ולשנות את המצב בכך שנמשיך להתבסס על האנושיות המשותפת המשתקפת בחוקה האמריקנית ובחוקות של מדינות אירופיות רבות, כאלו השמות דגש על האדם כאינדיבידואל, ולשאוף למשותף הזה ללא קשר לצבע עור, מגדר או כל דבר אחר.

כאשר חושבים על כך באופן הזה, כל אדם אשר סובל, ללא קשר לצבע עורו, מיקומו הגיאוגרפי או השפה אותה הוא דובר, אמור לעורר את האמפתיה שבנו, את מידת הרחמים ואת האהדה. אני מקווה שנוכל להגיע למצב בו אדם אפריקני, ערבי, או אדם מכל חלק אחר של העולם, יחוש למשל אמפתיה לאדם לבן שסובל, ולהפך. זהו המקום בו המסר של אנושיות משותפת מהדהד בחוזקה. זו הדרך היחידה להביס את האידיאולוגיות שמנסות לפלג אותנו.

מן הסתם כל מדינה היא שונה. ישנן מדינות שפשוט לא יכולות להרשות לעצמן להתעלם מעליית האסלאם. הביטו על מה שקורה בצרפת. יש לה בעיות משלה, אבל חלקים מפריז או מארסיי למשל נעולים לחלוטין בעימות הזה מול מה שהם מגדירים כבדלנות אסלאמסיטית, לאחר עשורים בהם העמידו פנים שאינה קיימת כלל.

מלומדים צרפתים שניסו להתריע זכו בתגובה לדמוניזציה, עד שהגענו למצב בו בחלק מהקבוצות האסלאמיסטיות המבוססות בצרפת שולטת תפיסה רעיונות דומה לזו של החמאס. הם דוחים את עצם קיומה של מדינה צרפתית, ולמעשה הקימו מדינה זרה משלהם בלב צרפת, חברה מקבילה. בשנים האחרונות ניסה המחוקק בצרפת להתחיל ולהתמודד עם התופעה ואני מקווה שהוא לא התעורר מאוחר מדי.

חברות מקבילות כאלו מתפתחות כאשר תשתית הדעווה להפצת האסלאם קיימת בתוך מדינה שגם קיבלה לתוכה מספר גדול של מוסלמים. בין אם מדובר בגרמניה, שבדיה או בריטניה, אף אחת מהמדינות האלו לא יכולה פשוט לקוות שהבעיה תיעלם מעצמה או שהיא משפיעה רק על מדינות אחרות. זו תהיה טעות לחשוב כך.

ישנם סוגים שונים של פמיניסטיות. יש כאלו שמטרתן היא קידום נשים לשבור את תקרת הזכויות, להשיג עמדות בכירות בתאגידים וכן הלאה. הפמיניסטיות האלו לא באמת דואגות לנשים ממעמד הביניים אשר מושפעות באופן שלילי מתופעת ההגירה, בעיקר הגירה ממדינות בעלות רוב מוסלמי.

וישנן גם פמיניסטיות שנטשו לגמרי את המאבק למען זכויות נשים ולמען שחרור האישה. המטרה המוצהרת שלהן היא מלחמה ב"גבריות רעילה" מדומיינת. נכון להיום, חסרה לנו תנועה פמיניסטית אמיתית שתצביע על הבעיות הניצבות בפני נשות מעמד הביניים. במקום זאת, אותן פמיניסטיות מעדיפות לתקוף את ישראל או דמוקרטיות מערביות כמו ארה"ב. אגב, הן לא מגיעות בהכרח מן השמאל.

כאשר אנחנו מדברים על הגירה, בעיקר הגירה ממדינות בעלות רוב מוסלמי, אנחנו רואים מצב בו מדינות המערב קולטות אליהן גברים בעלי גישה שונה לנשים מאשר זו הנהוגה בין גברים אירופאים לנשים אירופאיות, או בין גברים אמריקנים לנשים אמריקניות. כאשר הגברים האלה מגיעים במספרים גדולים לאירופה למשל, הם ממשיכים להתנהג כלפי נשים, אירופאיות במקרה הזה, באותו אופן בו נהגו כלפי נשים במדינות המוצא שלהם. נכון להיום אני לא רואה ארגון פמיניסטי שמתייחס לסוגיה הזו באופן משמעותי. ישנן כמה בודדות שמדברות על כך והן עושות זאת תוך סיכון רב.

רבות מן הקורבנות, רבות מהנשים המושפעות מן ההשלכות הבלתי-מכוונות של ההגירה, הן נשים ממעמד הביניים החיות בשכונות של מעמד הביניים. הן חולקות תנאים מסוימים עם נשים מוסלמיות מהגרות. אולי בשלה העת לכך שנשים מהגרות ונשים ממעמד הביניים של אירופה, במדינות אשר קלטו מספר גדול של גברים מוסלמים, לפעול יחד וליצור תנועה או קואליציה שתוכל להגדיר את הבעיה ולהתייחס אליה בהתאם.

מה שקורה עכשיו לנשים באירופה זה מה שקרה לנו במשך עשורים. כולם פשוט התעלמו או הסתכלו לכיוון אחר. זו טרגדיה. ישנן מספר נשים מוסלמיות שהצליחו לברוח מהמשפחה שלהן. ישנן כאלו שהצליחו למצוא דרך לקדם את עצמן, ללכת ללמוד ולמצוא עבודה, וחשוב מכל – להשיג אוטונומיה מינית במקום נישואים כפויים. אך מצבן של מרבית הנשים המוסלמיות שחיות באירופה כיום גרוע עוד יותר, מכיוון שהשכונות שהן גרות בהן הפכו לגטאות.

באופן טרגי למדי, המצב עבור אותן נשים מהגרות רק הולך ונהיה גרוע, מכיוון שבאותם גטאות חלים חוקי השליטה החברתית שחלו במדינות מהן הגיעו. נשים רבות בצרפת, שבדיה או גרמניה מספרות שהמצב בשכונה שלהן לא שונה בהרבה מהמצב אותו עזבו במדינת המוצא.

לעתים אנחנו רוצים לחשוב שרציחות ואלימות "על רקע כבוד המשפחה", יחד עם סוגים אחרים של אלימות מסורתית, הם דברים שמתרחשים במקומות אחרים ולא כאן באמריקה. זה חלק ממה שאנחנו מנסים לחשוף. ערכנו הכשרות לכוחות משטרה, עובדים סוציאליים, בתי ספר ואחרים, במטרה לזהות את הבעיות האלו ולנסות לסייע לאלו המושפעים מהן ולהציב אותם בנתיב לחיים טובים יותר.

הסוגיה של "כבוד המשפחה" היא מאתגרת. היה אדון אחד שדרס את בתו. המשפחה כולה – האחים, האמא – כולם שיתפו פעולה עם הפשע אך רק האב נכלא באשמת רצח בתו ופציעה של חברתה. קשה מאוד להסביר על כך לאמריקנים מכיוון שקשה להם להבין כיצד הורה רוצח את ילדיו, או כיצד משפחה שלמה משתפת פעולה ברצח כזה, בגלל התנהגות שבאמריקה נחשבת לנורמלית – איפור, זוגיות או להתלבש כפי שבא לך.

אחת הדרכים בהן אנחנו מנסים להסביר את התופעה היא לומר שלפני שהמצב מגיע לרצח על רקע "כבוד", ישנו נתיב ארוך של אלימות בו האישה שכביכול ממיטה בושה על משפחתו מותקפת בשלל דרכים. הן מוכות, נכלאות בביתן בעל כורחן, הבגדים נלקחים מהן וגם מכשירי הטלפון.

כאשר לאורך זמן הן ממשיכות בהתנהגות האסורה כביכול – ממשיכות להתראות עם בן זוג או להתלבש בדרך מסוימת, אז המשפחה מתכנסת ומחליטה לחסל אותה כדרך היחידה להציל את כבודה. לעתים קרובות המשפחה כולה משתתפת ומודעת. חשוב מאוד שיבינו את זה מכיוון שככל שמעורבים ברצח יותר אנשים, וככל שיותר אנשים ידעו עליו, יש להעניש גם אותם על שיתוף הפעולה או על שתיקתם. אולי זה מה שירתיע חלק מהם ויגרום להם לפנות לרשויות החוק במטרה לעצור את הרצח הבא.