תפיסה מעוותת של "כבוד"

רצח "על רקע כבוד המשפחה" הוא תופעה מתועבת שאסור להרשותה בשום חברה, אסלאמית או אחרת

דוברות המשטרה

כל אחד מכם הורשע בתכנון הרצח המכוון של ארבע מבנות משפחתכם. הסיבה הגלויה מאחורי הרציחות הבזויות האלו, שנעשו בדם קר, הייתה שאותן ארבע קורבנות חפות מפשע לחלוטין פגעו בתפיסה המעוותת של כבוד בה אתם מחזיקים, תפיסה המבוססת על שליטה בנשים, תפיסה חולה של כבוד שאין לה שום מקום בחברה מתורבתת".
השופט רוברט מרנג'ר בפסק הדין בפרשת רצח משפחת שאפיה

ב-29 בינואר 2012 בית המשפט העליון של מדינת אונטריו גזר מאסרי עולם ללא אפשרות לשחרור מוקדם על מוחמד שאפיה (58), אשתו השנייה טובה יחיא (42) ובנם חאמד שאפיה (21). משפחת שאפיה הגיעה לקנדה מאפגניסטן. היא זכתה להגנה משפטית חזקה מאוד, וחבר המושבעים דן בפסק הדין במשך 15 שעות לפני שהגיע להחלטה פה אחד. השלושה נמצאו אשמים בארבעה סעיפים של רצח מדרגה ראשונה. קנדה אינה מטילה עונש מוות ואינה מגרשת אנשים למדינות אחרות בהן נהוג עונש מוות.

סיפור הפשע הזה התחיל בשנת 2009. שלוש אחיות – זיינאב (19), סהר (17) וגיטי (13), יחד עם רונה אמיר (52), אשתו הראשונה של מוחמד שאפיה, נמצאו חסרות חיים ברכב ניסן שחור בתחתית תעלת השיט רידו סמוך לעיר קינגסטון. בי המשפט קבע כי הן הוטבעו, ולאחר מכן גופותיהן הושמו ברכב שדורדר לתוך התעלה.

פרשת שאפיה עוררה מה שנראתה בעיני כתגובה לא ראויה (ולא אסלאמית) בקרב המוסלמים בקנדה. הוויכוח התמקד בשאלה האם יש להגדיר את הפשע כ"רצח על רקע כבוד המשפחה" לכאורה, במקום שיתמקד בסבל הבלתי-נתפס שעברו הנרצחות.

חלק מהמוסלמים ביקשו להתרחק מסוגיית ה"כבוד", במטרה להציג את הרצח של ארבע קורבנות תמימות כקשור ל"בעיות נעורים" או פשוט עוד דוגמה של "אלימות במשפחה". למען הסר ספק, אלימות במשפחה היא תופעה מגונה ומתועבת, אך מה שנקרא "רצח על רקע כבוד המשפחה" הוא הצורה המתועבת ביותר שלה. אסור להרשות אף אחת מן התופעות האלו בשום חברה, אסלאמית או לא.

במהלך המשפט המתוקשר, נשמעו מעט מאוד קולות מוסלמיים שביקשו לדון באמצעים להגנה על נשים מוסלמיות מגורל דומה. הנאשם הראשי, ה"הפטריארך" של המשפחה, חזר שוב ושוב על מושג "הכבוד" כסוג של אובססיה, אותה הוא חולק עם מוסלמים רבים באפגניסטן, פקיסטן, סעודיה ומדינות אחרות.

עבור חלק מן המשתתפים בדיון הציבורי והצופים בו, היה נדמה כי "הכבוד" של הרוצח חשוב יותר מאשר מניעת הכבוד מקורבנותיו, אשר מארבעתן נמנעה כל זכות או כל כבוד לחיים שלווים. במקום שמי שרצח אותן יבוזה, שלוש הבנות והרעיה הראשונה בוזו בעצם רציחתן. כך אמור לראות את העניין כל אדם מוסלמי נורמלי ושפוי בדעתו.

בסורה החמישית בקוראן נכתב בהמשך לצו היהודי המוכר כי אלוהים ציווה על בני ישראל:

איש כי יכה נפש אחת אם לא משילום או על אשר השחית בארץ‏, יחשב לו כאילו המית את כל בני האדם; ואיש כי יחיה נפש אחת כאילו חיה את כל בני האדם"

מנגד, מוחמד שאפיה הכריז:

אלה הם דברי אליכם – בין אם אחיה או אמות, שום דבר בעולם הזה לא נמצא מעל הכבוד… אני אומר לכם ואמרתי בעבר לכל מי שניסה לשחק בכבוד שלי, אין שום ערך בחיים ללא כבוד"

נראה כי תופעת הרציחות "על רקע כבוד המשפחה" לכאורה קדמה בתרבות הסונית לתהליך האסלאמיזציה, אך אנשי דת מוסלמים כשלו בחובתם הדתית כאשר לא מנעו אותה. כל זה מעלה כמה שאלות קשות מאוד לגבי ערך חייה של האישה המוסלמית בסביבה כזו.

מן הסתם, אלימות במשפחה, שלעתים מסתיימת גם היא ברצח "על רקע כבוד", אינה מוגבלת לקהילות מוסלמיות. בארה"ב ובבריטניה למשל, מבצעי פשעים כאלו מגיעים מכל קבוצה אתנית הקיימת בחברה. אלא שבקרב מוסלמים החיים במערב, רציחות "הכבוד" כוללות לרוב "ענישה" של נשים צעירות המסרבות לציית למנהגים וכללים מיושנים ולפיקוח גברי על חייהן. במקרה של פרשת שאפיה, האב אפגני ראה בבנותיו כמי שהפכו ל"מערביות מדי".

מקרים אחרים נוגעים בעצמאות מחשבה ופעולה מצד הקורבנות או קשרים חד-מיניים אסורים, שהובילו לנידוי וחרם מצד המשפחה וההורים, ולעתים לשפיכות דמים. גברים מאפגניסטן וממדינות מוסלמיות אחרות משוכנעים כי תפקידם הוא לשמור על מידות האישה, ולכן הם מחויבים לשלוט בחיי הרעיה, הבת ואפילו האם, במטרה לאכוף את קוד "הכבוד".

בזרם תרבותי אחר שנגוע בפתולוגיה חברתית, חברים צעירים בכנופיות רוצחים את יריביהם ולעתים גם בלתי-מעורבים חפים מפשע, משום שהם חשים כי "פגעו בכבודם". המהלך הפסיכולוגי זהה: הן הרוצח "על רקע כבוד" והם חבר הכנופיה אינם זכאים לשום כבוד מצד שאר החברה הנורמלית, במיוחד לא כבוד מצד אנשי דת.

לעתים קרובות, נשים מוסלמיות הנקלעות לפרדיגמה הפסבדו-מוסרית הזו ראשית מקבלות אזהרה, ולאחר מכן מותקפות באמצעות חומצה או שיטות אחרות להטלת מומים. בהמשך הן מוכות למוות. תפיסת "הכבוד" המעוותת עשויה לגרום לבני משפחה שונים, כמו במקרה שאפיה, לתכנן ביחד את הפשעים האלו, מכיוון ש"כבוד" מוגדר כאחריות קבוצתית ולא כערך אינדיבידואלי. במדינות מסוימות רצח "על רקע כבוד" אינו זוכה לתדמית שלילית, ומבצעיו מוגדרים כגיבורים.

על פי דו"ח האו"ם, בין השנים 1998 ל-2003 נרצחו בפקיסטן כ-4,000 נשים בשם הכבוד. מחקר שבדק מקרי מוות של נשים באלכסנדריה שבמצרים גילה כי 47% מהן נרצחו בידי קרוב משפחה לאחר שהאישה נאנסה. בירדן ובלבנון, 70 עד 75 אחוזים ממבצעי רצח "על רקע כבוד" הם אחי הקורבנות.

יתרה מכך, סעיף 340 לתקנות הפלילים בירדן קובע כי "אדם המגלה כי אשתו או אחת מקרובות משפחתו מבצעת ניאוף, והורג או פוצע אותן, פטור מכל עונש". באופן פרדוקסלי, במשך עשורים רבים ואפילו מאות שנים, התפיסה של "פשע תשוקה", כמו גם התורה המקורית אודות "אי-שפיות זמנית" או "אחריות מופחתת" תפקדו באופן דומה בחוק המערבי במטרה להגן על הרוצחים.

כדי להתמודד עם הכתם הזה על דתנו, מוסלמים צריכים למצוא דרכים חיוביות להתמודד עמו. הקהילות צריכות לחנך גברים לגבי כיבוד זכויות נשים במסגרת הדת, כמו גם לציות לחוק המדינה. מהגרים צריכים ללמוד אודות הדרישות החוקיות מאורחים חדשים במדינה בכל הנוגע להגנה על נשים וילדים. באופן מסורתי, הנביא מוחמד עצמו הזהיר מהגרים מוסלמים למדינה שאינה מוסלמית כי עליהם לכבד את חוקי המקום, או לשוב לארץ מולדתם.

אך לפני הכל נשים מוסלמיות צריכות לקחת יוזמה ולהגן על זכותם לביטחון אישי. החוק במדינות רבות בעולם מספק את האמצעים לעשות זאת. במקומות אחרים, המאבק להגנה בחוק ולנאורות חברתית רק החל. עלינו לקוות כי גזר הדין במשפט שאיפה יתרום להבנה טובה יותר אודות טבעם של מה שאנחנו מגדירים כ"רציחות על רקע כבוד המשפחה".


רהיל רזא היא סופרת ופעילה למען זכויות נשים המתגוררת בטורונטו. הטור התפרסם לראשונה באתר מכון גייטסטון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

5 תגובות למאמר

  1. אכן, כבוד לעולם לא יכול להיות חשוב מחיי אדם. וחשוב לדאוג להעביר את המסר בכל העולם דרך כל כלי אפשרי: ממערכות החינוך, דרך התקשורת ועד לפסקי דין.
    רק הערה אחת:
    החוק הירדני המובא במאמר אינו רלוונטי. רצח מתו סערת חושים בעקבות מעשה פוגעני הוא אכן ראוי ליחס הסולחני שהוא מקבל כיום. אך זה מותנה בכך שהייתה פגיעה המצדיקה אובדן שליטה, פגיעה בכבוד אינה כזו.
    המקרה של ניאוף הוא לא רק עניין של כבוד. מדובר על תקיפת התא המשפחתי, שבירת האמון, ניצול(בן הזוג שימש כנראה כמקור הכנסה נוח או משהו דומה, אחרת למה לא לבחור בגירושים?) וזלזול מוחלט באחר(כמה חסר התחשבות זה לשקר ולא לתת לאחר הזדמנות אפילו להגיב ולנסות לתקן את הקשר או להכין עצמו לסיומו?).
    אינני מצדיק אלימות חס וחלילה. רק מכיר בנסיבות מקלות(שעדיין צורכים עונש, גם אם לא בשיא החומרה).
    כמובן, החוק הזה כן צריך תיקון אחד: שיוויון מגדרי.

  2. מטורפים .
    הם ומי שמתיר להם להמשיך באין מפריע להוציא נשים להורג בצורה זועתית וללא שום צורך בהוכחה , משפט , עילה .
    אבל להם מותר, בעצם לעבור על כל חוק, מוסרי, דתי משפטי .
    החל בהתפרעויות וידוי אבנים , יריות "שמחה" (למי מותר לירות בשטח בנוי).
    למי יש אישור מבג"ץ לבצע גנבות בעלי חיים?
    היתר מהמשטרה לגנוב רכב?
    לבצע לינץ' ואחר כך הקורבן נאשם בתקיפה (הוא אשם ! למה הוא יצא חי??)
    בקיצור המשחק מכור

    1. עברות בניה , העלמת מס, השתלטות על קרקעות

    2. לא רק שמעלימים עין מכל זה, גם נותנים להם יותר מלמגזרים שדווקא כן מכבדים את החוק והמוסר:
      שיוויון בנטל, שיריונים, הגנה מפני הסתה ושנאה…

  3. חינוך לערכים לא יכול לקרות על קבוצה גדולה של אנשים רק בפרטנות וזה כבר נכתב בצורה שגנב שאבד דרכו והחליט לגנוב כי אין לו פתרון למצבו אזי נמכר לעבד עברי כמובן ובמשך שש שנים עובד מקבל תנאים טובים וראה שאפשר גם אחרת חינוך מתחיל בבית בפרטנות לא בכללות אפילו הקיבוצים נכשלו