מה לא למדנו מהאנגלים

סוכנויות הידיעות בארץ ובעולם בישרו לפני מספר ימים, בחדווה מסוימת, כי שלושה מאנשי המשמר המלכותי התעלפו במהלך חזרה לטקס ציון יום הולדתו 'הרשמי' של המלך. שניים מהחיילים פונו מהאזור על גבי אלונקה, בעוד השלישי לווה החוצה בידי חבריו.

דובר מטעם הצבא מסר כי הגורם לכך הייתה הטמפרטורה הגבוהה, כ-30 מעלות צלזיוס, ששררה בלונדון באותה עת. אך ההסבר האמיתי נעוץ בעומס שיצר השילוב בין מזג האוויר החם למדים המסורתיים אותם לובשים חיילי המשמר מאז 1815 שנת הניצחון על נפוליאון בווטרלו. הכובע הכבד, הבגדים העבים והנעליים הכבדות כנראה הכריעו את הצועדים.

לאירוע הנוכחי היו כמובן תקדימים, האחרון שבהם התרחש לפני כשש שנים, כאשר המלכה המנוחה אליזבת השנייה ציינה את יום הולדתה ה-91 בטקס חגיגי בארמון בקינגהאם. מאות מברכים באו לחלוק כבוד, אבל את תשומת הלב התקשורתית גנבו גם אז חמישה מאנשי המשמר המלכותי שהתעלפו ופונו מהרחבה בשל אותו לבוש כבד, שההצעות לשנותו נדחו בתירוצים שונים ובראשם טענה כי מסורת, מדים וטקסים לא משנים.

המצעד הרשמי שנערך בסופו של דבר עבר בשלום, והיווה מעין אקט סיום לחגיגות הכתרתם של צ'רלס השלישי וקמילה רעייתו, שנפרסו על פני ארבעה ימים בחודש שעבר. ממשלת הוד מלכותו הקציבה 250 מיליון פאונד (קצת יותר ממיליארד ש"ח) לשם הפקת האירוע. פה ושם נמתחה ביקורת על הסכום המפלצתי, אבל ממשלת הצללים של הלייבור, הציבור האנגלי, התקשורת הממוסדת ואפילו הטוקבקיסטים, קיבלו בהבנה מנומסת בדרך כלל, את ההוצאה המופרזת, למרות מצבה הכלכלי הקשה של הממלכה.

13.5 מיליון אנגלים חיים מתחת לקו העוני, במדינה בה האינפלציה משתוללת ותשתיות התחבורה, המים והאנרגיה, וכן מערכות הבריאות, החינוך והרווחה קורסות. עובדי השירותים הציבוריים שובתים בה חדשות לבקרים ומשתקים את המשק במחאה על שכרם. הלירה שטרלינג משיקה בערכה לאירו והארץ כמרקחה.

אבל באנגליה כמו באנגליה, מסורת מכבדים ועל טקסים כהלכתם לא מוותרים. הלן גרהם, מפיקה ברשת BBC, ציינה בראיון כי מדובר באירוע היסטורי גדול הראוי ליחס מיוחד למרות הכל, ובכך שיקפה כנראה את דעת הרוב. היו גם אחרים שחשבו אחרת, כמה מאות מהם הפגינו מול בניין הפרלמנט, אך רשתות התקשורת מיהרו לתייג אותם בתור מתנגדי המונרכיה, וחזרו לטפל בעיקר – טקס הכתרה אנכרוניסטי ונטול חשיבות מעשית.

Once Britain ruled one third of the world with its army, today their soldiers collapse in 30 degree Celsius.#Britain pic.twitter.com/rurqebQa7X

— New Global Times (@newglobaltimes) June 13, 2023

אנגליה אינה רק מולדת הדמוקרטיה אלא גם מולדת העיתונות הצהובה. לא חולף כמעט יום מבלי שתתפרסם שערורייה חדשה, הקשורה במישרין או בעקיפין לבית המלוכה, הפרלמנט או הממשלה. השנתיים האחרונות, במהלכן התחלפו שלושה ראשי ממשלה והתפרסם הריאיון השערורייתי של הארי ומייגן, סיפקו לא מעט הזדמנויות כאלה. ואולם לרגל אירוע ההכתרה המרגש, לבשו גם הללו חג. הסאן, הסטאר, הדיילי מייל ויתר הטבלואידים המובילים חשו גם הם צורך להתענג על הרגע, ומילאו את דפיהם בתמונות מחמיאות של המלך והמלכה.

מדהימה לא פחות הייתה התלהבות קובעי דעת הקהל אצלנו בישראל, בכללם אנשי התקשורת, שנשלחו ללוות את האירוע המלכותי בלונדון הרבה לפני שהחל וטרטרו את השכל במהלכו בשעות שידור מייגעות שלא פסחו על שום פרט: החל מפרוטוקול הטקס, דרך פרטי הלבוש ועד שמות הסוסים הרתומים לכרכרה. ההתפעמות הפרובינציאלית מאירוע חסר חשיבות המתרחש באי רחוק, שהיה פעם בירה של אימפריה, עומדת בסתירה מוחלטת לסכין הקצבים אותה מובילי הדעה המקומיים מניפים במקביל על כל מה שקדוש ויקר אצלנו.

אין הכרח להתפעל מהדבקות האנגלית במסורות והטקסים דלעיל אבל אפשר ללמוד מהם דבר או שניים, כמו גם מאלו של עמים בני תרבות אחרים המבינים את משמעות המושג Manners וכיצד להתנהג בכבוד עצמי ולהעניק תוכן לחיים המשותפים. להתעלות מעל הקונפליקטים המאפיינים מריבות פוליטיות ועימותים חברתיים, ולהתנהל בהתאם לקודים מוסכמים, מלאכותיים וצבועים ככל שיהיו, המקרבים אותם לאידאל התרבות.

מה שאין כן אצלנו. כאן המגמה הפוכה לחלוטין. שונים, מגוונים, וצודקים ככל שיהיו המניעים והאינטרסים של מנהיגי המחאה 'נגד המהפכה המשפטית' והנוהים אחריהם, התנהלותם הופכת אותם לקריקטורה ומגחיכה את האידאלים בשמם הם יוצאים לרחובות.

מדהים במיוחד לראות את אלו המייצגים שמנא וסלתה לכאורה של החברה שלנו, ביניהם 'לשעברים' כמו ראשי ממשלה, שופטים עליונים, שרי ביטחון ורמטכ"לים, ולצדם חתני פרס ישראל, נשיאי אוניברסיטאות או בכירי כלכלה ותקשורת, מבטאים כזו מידה של חוסר ריסון, הגובל לעתים בנטיות אנרכיסטיות וקריאות למלחמת אזרחים, במטרה להכניע יריבים פוליטיים. על הדרך הם מבזים ומגחיכים את מה שנבנה כאן בשבעים וחמש השנים האחרונות, וגורמים לכל מי שהמדינה הזו באמת יקרה לו לחוש כאילו הוא חי בגן חיות ולא במדינה תרבותית.

לא יהיה זה מוגזם להעיר כי בהשוואה לחשיבותם ההיסטורית והאקטואלית של יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות שלנו, מדינה שקמה מן האפר, יצרה שפה ותרבות, כלכלה וצבא יש מאין והגשימה חלום בן אלפי שנים, הכתרתו של המלך צ'רלס השלישי יכולה להיחשב לכל היותר כנוסטלגיה לשמה.

ועדיין, ארבעת ימי חגיגות ההכתרה נדמו כסיפור מן האגדות ולא כאירוע המתרחש במדינה מערבית באלף השלישי, בשונה מן האירועים הממלכתיים אצלנו שעוררו לא מעט דפיקות לב קודם שנסתיימו עם פחות הפרעות מן המצופה. זה קרה למרות האהדה התקשורתית למובילי המחאה שאיימו להשבית את ימי המועד, והיעדר גינויי מפורש וחד-משמעי.

האיומים לפוצץ את טקסי הזיכרון בבתי העלמין שפתחו את כל מהדורות החדשות לא התממשו ברובם, למרות נוכחות מרשימה של צוותי טלוויזיה אשר ארבו בציפייה לאתר כל פרובוקציה ולהביאה מיד לידיעת הציבור. הצעת השרה רגב להרחיב את יוזמתו של ח"כ חילי טרופר ולהשאיר מחוץ למחלוקת את כל הטקסים הלאומיים, נתקלה בתגובה מצד ראש האופוזיציה לפיד, שהכריז כי אינו מתכוון להעמיד פנים "שאנחנו חוגגים יחד ושהכל בסדר".

ניסיתי לשמוע מלפיד קריאה שלא להפריע בטקסים הממלכתיים המתקרבים.
"לא לנהוג באלימות נגד המפגינים".

ובטקסים הממלכתיים?
"נראה אם תישאר מדינה"

אז לא נשמע קריאה לא להפריע?
"לא לנהוג באלימות נגד המפגינים". pic.twitter.com/eBiQ3nchal

— יהודה שלזינגר (@judash0) March 20, 2023

משכשלו המאמצים לבזות את הטקסים החשובים בישראל, דילגה המחאה לטקסים וסמלים אחרים מעבר לאוקיינוס. מצעד התמיכה המסורתי והגדול בישראל מתקיים מאז שנת 1965 בשדרה החמישית בניו-יורק בהשתתפות עשרות אלפים ובשיתוף מאות ארגונים יהודים ושאינם יהודים, פוליטיקאים מימין ומשמאל, חברי קונגרס, ראשי ערים ונכבדים נוספים.

לצורך זה המריאה לחו"ל משלחת מלאכי רעים שמנתה כמה עשרות מפגינים רעשנים ונושאי שלטים 'בעד הדמוקרטיה', כדי להעביר לחוגגים את מסרי מחאת קפלן בגרסה אמריקנית. רוי גורדון שהשתתף בה הסביר בראיון רדיופוני כי המחאה מהווה מבחינתו "תגובה לבעיות הבינלאומיות שממשלת ישראל מייצרת". עוד קודם לכן שיבשו חבריו אירועים רישמיים ברחבי העולם, וביזו שרים וחברי כנסת שהוזמנו לנאום בהם, בשיעור ועוצמה שלא נודעו כמותם בתולדות מדינת ישראל. לאלה אפשר להוסיף מעשים חסרי טעם אחרים, כמו גניבת טנק מאתר ההנצחה בתל סאקי שברמת הגולן, השחתת אבן דרך במחלף לציון שמו של בנציון נתניהו ועוד.

הפילוסוף היהודי-גרמני ארנסט קסירר טען בספרו 'מסה על האדם' כי מותר האדם על הבהמה מתבטא ביכולתו ליצור סמלים המעצבים את עולמו הפנימי והחיצוני. בן אנוש לדבריו הוא Homo Symbolicus – בעל חיים היוצר סמלים אותם הוא קובע במרחב באמצעות מבנים, אנדרטאות, פסלים וכדומה, או בזמן באמצעות טקסים, ימי מועד וזיכרון, אירועים אמנותיים ועוד. אלו גם אלו מאפשרים לו לייצר שותפות מחשבה, הרגשה ופעולה, המעצבת את חיי הנפש החברה והמדינה שלו. בלעדיהם אין האדם יכול למצוא את עצמו, להכיר את ייחודו, להזדהות ולהתבדל מאחרים.

סוציולוגים נוטים להדגיש במיוחד את חשיבות הטקסים, ימי הזיכרון והחגים המכוננים את מה שגאורג זימל כינה בשם חברתיות חגיגית, המורגשת בחיי היום–יום של האזרח, יוצרת קישור בין המרחב הפרטי לבין המרחב הציבורי והחברה הכללית. כאשר החברה הישראלית מגבילה את ההתנהגות ברשות הרבים בערב יום השואה ויום הזיכרון, עומדת דום בזמן הצפירה, צופה בטקס הדלקת המשואות או שובתת מעבודה ביום העצמאות, היא מבדילה את הזמן שלה מהזמן של אחרים, ומגבשת פרקטיקות תרבותיות משותפות וזהות היוצרת דבק מלכד.

מדינות בעלות מורשת תרבותית מפותחת מודעות לחשיבותם של סמלים, טקסים, ימי חג ומועד שנועדו ליצירת הביחד הזה, ומטפחות אותם, גם ואפילו בעיקר בעידן הפוסטמודרני הנוכחי שזנח את רעיונות האידאולוגיה הלאומית ואת ההתלהבות מרעיון מדינת הלאום הנתונה לסכנת התפרקות. מדינת ישראל אינה יוצאת דופן מבחינה זו בהשוואה למדינות מערביות אחרות.

גם בה, התערערו מאוד מוקדי הכוח השלטוניים ככל שפחתו הסיכונים הקיומיים מצד שכנותיה במרחב; גם בה הובילו ההתמקדות בזכויות הפרט, המיעוט, והעדפת ארגוני החברה האזרחית על פני מנגנוני המדינה, לטשטוש המכנה המשותף והאינטרס הלאומי; גם אצלנו הובילו תהליכי הפרטה כלכלית ותרבותית חסרי רסן לצמיחת קפיטליזם חזירי, וצורך בסיפוק מיידי, אשר שינו את פני החברה והמדינה. את מה שנקרע לגזרים אי אפשר להדביק מחדש, אך ברור כי ערעור נוסף של דפוסי הביחד המגולמים בסמלים, בטקסים ובמועדים באופן אותו אנו חווים בחודשים האחרונים, שומט את הקרקע תחת הסיכוי להמשיך להתקדם בנתיבות החיים האישיים, החברתיים והמדיניים.

מסורת יכולה אכן להשפיל אך בכוחה גם להגן ולרומם. טקס, סמל ויום חג יכולים להראות מגוחכים, כאשר בוחנים אותם מנקודת מבט מדעית או אתנולוגית, אך גם לשמח ולעורר התלהבות אמיתית, באמצעות עולם הדימויים הפורח והרגשות שהם מעוררים. מעגל ימי המועד הלאומיים כרוך בריטואלים בעלי אופי דרמטי שלעיתים קרובות נס ליחם. לצד זה אפשר להבין את כובד הראש המוגזם המוקדש לכך, כאשר מבינים כי הוא נועד להבליט, ולו למראית עין, את הקשר בין מרכיביה השונים של הקורפורציה המדינית, המסוכסכים ביניהם בכל יתר ימות השנה, ואת חשיבות השלטון המקיים את הסדר החברתי. מאבקים פנימיים הם לחם חוקה של כל חברה, והכרח לשכך אותם על מנת שלא תקרע לגזרים. קביעת מתכונת של התנהגות טקסית ברשות הרבים במצבים שונים של שמחה ואבל, מצוקה או צרה, היא אחת הדרכים העיקריות העומדות בפני המדינה לצורך זה.

מלבד כל זה, נועד לריטואל הטקסי גם תפקיד נוסף שאין להקל בו ראש: לקשט את החיים, לזנוח לרגע את השגרה ואת פגימותה של מציאות חד-גונית הנעדרת אשליות, ששולטים בה פחד, אכזבות, צער וחולי, ולהוסיף לה משב רוח מרענן. מבט אל טקסים, כמו טקס ההכתרה של המלך צ'רלס השלישי, יכול לספק לנו דוגמא נאה לאופן בו מדינה בת אלף שנה משכילה לעשות זאת.

יתכן שצודקים אלו הטוענים כי סילקנו את הבריטים קצת מוקדם מדי. אם היו נשארים יותר יתכן והיינו לומדים מהם לא רק מה היא דמוקרטיה, אלא גם כיצד שומרים עליה ומכבדים אותה באמצעות סמלים מלכדים. דבר אחד ודאי לא יכול היה לקרות כאן אילו נשארו, והוא שהאליטות שלנו היו מאבדות כליל את הכיוון והדרך, ובמקום לחשוב באופן ממלכתי, להפעיל שיקול דעת ציבורי רחב, לטפח מידות תרבותיות כמו סובלנות, איפוק ואחריות, ולהגן על חירויות ואינטרסים (שאינם בהכרח שלהם), נרתמו במלוא המרץ לזרוע שנאה ופירוד ולחלל את כל מה שיקר לנו.

מפקד חיל האוויר האגדי האלוף בני פלד טען כי ישנו עיוות חמור בין הישות האמיתית של ישראל לבין התדמית שלה כמדינה. הוא הסביר כי בבחינת התהליכים והנורמות שעל פיהם מתנהלים חיינו הפרטיים והציבוריים, הוא מוצא כי הישות הזו הקרויה מדינת ישראל אינה אלא שטייטל המתקיים עם כל הטריקים והשטיקים של יהודי הגלות וללא שמץ של כבוד עצמי, בתפאורה של מדינה. לנוכח מה שמתרחש כאן בזמן האחרון, יתכן שצדק.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.