העליון שוב פוסל חקיקה של הכנסת, בלי נימוקים רציניים ובלי טיעונים מבוססים. הבנאליות של האקטיביזם
מכיוון שלא כל יום בית המשפט העליון של מדינת ישראל מבטל חקיקה ראשית של הכנסת, פסק הדין האחרון של נשיאת העליון חיות מחייב מבט מעמיק ורציני. מעבר לדיון על הנושא עצמו – מדיניות ההגירה של ישראל והמאבק העיקש של בתי המשפט לכרסם למעשה בגדר הגבול החוקית של ישראל – שאלת המכניזם של פסילת החוקים ראויה לדיון בפני עצמו.
כפי שמציינים סנגורי האקטיביזם השיפוטי, בית המשפט הישראלי נוהג לבטל חוקים רק במקרים נדירים. לפיכך, עשוי לחשוב אזרח מן השורה, שנקיטה בצעד כזה תיעשה רק במקרים קיצוניים. ובמקרים החריגים האלה, בהם מוצדק שימוש ב"פצצת האטום" החוקתית הזו, נצפה גם למצוא מערכת נימוקים מבוססת, עניינית ומשכנעת לנקיטה בצעדים החריפים הללו.
אלא שעיון בפסק הדין הזה (בג"ץ 6942/19), מותיר את האזרח המודאג נבוך ביותר. בית המשפט דן בזכויות מופשטות ואמורפיות ללא נימוקים משכנעים או ביסוס אמפירי; הוא "מאזן" בין אינטרסים ושיקולים שונים, ללא עיגון יציב או לוגיקה עקבית; ומוסיף, כאילו לא הבנו את זה כבר בעצמנו, שכבה עבה של אג'נדה ואידאולוגיה בפאתוס מוסרני.
שום דבר מהאמור בפסק הדין אינו חף מהשקפת עולם, שיקול דעת אנושי "רגיל" או אפילו שכל ישר. קשה לראות מה יתרונם של שופטים בתרגילי חשיבה מהסוג הזה, מלבד היכולת שלהם לסבך דברים פשוטים בשפת קודים פנימיים ולשתול הפניות שאיש לא פותח (ראו עניין שהמצאתי סעיף ד' אות קטנה 14 ושם בחוות דעתו של מישהו שאת שמו שכחתי), שהורסות את רצף ה"הנמקה".
קצת רקע מחייב כדי להבין את הנושא: כדי לייצר תמריץ שיחייב עובדים זרים לעזוב את הארץ, הוחלט שכספי הפנסיה והפרשות אחרות שמגיעים להם יופרשו לקרן ייעודית, ובמידה והם לא עוזבים את הארץ בזמן שנקצב – המדינה מנכה חלק מהכספים, כאשר במצבים מסוימים הניכוי יכול להיות מלא. ההסדר הזה נחקק ב-2005, והיה אחד הגורמים שהובילו לעלייה במספר העובדים הזרים היוצאים מהארץ מאז.
העתירה שהגישו "קו לעובד" ו"האגודה לזכויות האזרח", שני ארגונים במימון זר, עוסקת בעניינים של שני עובדים זרים שנפגעו מהחוק, והיא תוקפת את החוק עצמו בטענה שהוא לא חוקתי וצריך להתבטל.
כדי לבטל חוק צריך לעבור מספר שלבים:
א. להניח שהחוק פוגע ב"זכות" יסוד חוקתית. במקרה שלנו, הזכות לקניין.
ב. לקבוע שהפגיעה בזכות החוקתית אינה מוצדקת.
ג. אם היא מוצדקת, לקבוע שלא ניתן לממש את המטרה המוצדקת של החוק הזה באמצעים אחרים. או שהאמצעי הנבחר הוא "מוגזם" ופוגע בזכויות בצורה מופרזת ("לא מידתי" במשפטנית).
לא קשה להבין שכל השלבים הללו, בוודאי בישראל נטולת החוקה, נתונים לפרשנות, השקפת עולם, שיקול דעת והלכי רוח אופנתיים. והעובדה היא שבפסק הדין הזה הם הפכו לוויכוח ישיר בין הנשיאה חיות לשופט סולברג. תיכף נצלול לציטוטים, אבל העיקר שצריך לשים לב אליו הוא שבכל המלל הרב בפסק הדין אין כמעט דיון משפטי "קלאסי" בפרשנות של סעיפי חוק, ההבנה של כוונת המחוקק או ההקשרים של החקיקה וכדומה. חיות וסולברג מתווכחים אם הפרשות מעסיק הם "קניין" או לא; אם ניכוי הוא פגיעה בזכות הזו; אם ניכוי כתוצאה מעבירה אקטיבית של העובד הזר מוצדקת או לא, ועוד, ועוד. מדובר בוויכוח שהיה אפשר גם לנהל בצורה לא פחות אינטליגנטית בפרלמנט של יום שישי בפיצוציה הקרובה לביתכם. בלי בג"צ ובלי בצלם.
המחלוקת
השאלה הבסיסית ביסוד פסק הדין היא האם הכספים שהפריש המעסיק לטובת הפנסיה הם "זכות קניין" חוקתית מוחלטת של העובדים הזרים, וממילא אם בניכויים יש פגיעה בזכות כזו. לדעת חיות הדבר אין שום ספק שפנסיה היא זכות קניין יסודית: "אכן, משעה שהופקדו בחשבון הפיקדון מדי חודש כספים בגין עבודתו של העובד הזר, מדובר בכספים שהם קניינו, וניכויָם – אף אם הוא מוצדק… מהווה פגיעה בזכות הקניין שלו שהינה זכות חוקתית".
כך חיות. אבל סולברג חושב אחרת. הקניין הוא זכות מותנית במקרה הזה. מכיוון שהעובד הזר יודע למה הוא נכנס, ומבין שאם יפר את תנאי שהותו כספי הפנסיה ישללו, הרי שזכות הקניין שלו מוגבלת מיסודה, והשלילה שלה במקרה של הפרה כלולה בזכות עצמה: "האם זכות חוקתית היא בלתי-מוגבלת? האם תחולתה זהה בכל מקרה ומקרה, ללא קשר לנסיבותיו? לטעמי… יש להשיב לשאלה זו בשלילה".
סולברג מוסיף ומפרט:
ידוע ידע האדם הזר, כבר מלכתחילה, כי כניסתו לארץ נתונה תחת משטר מסוים של זכויות וחובות. על דעת זאת הורשה להיכנס לישראל, ואף קיבל היתר לשהייה ועבודה בתחומיה… בכך, החיל על עצמו, באופן רצוני, את תנאֵי העבודה שסוכמו עמו מראש "כולל" מצב שבו האדם הזר מפר את תנאֵי הרישיון… שאז מופעל הסדר הניכוי"
לכן, אומר סולברג, אין כאן פגיעה בקניין, כי הוא היה מותנה מלכתחילה:
קשה עד מאוד לקבל את הנטען בעתירה, כי הסדר הניכוי פוגע בזכות הקניין של האדם הזר, לאחר שזה הפר ביודעין את ההסכם שנערך עמו, ובחר בדרך עקלתון שסופה ניכוי, לאחר ששקל את האפשרויות העומדות לפניו אם לעזוב את הארץ במועד ולקבל את כספי הפיקדון במלואם; או להישאר בה שלא כדין, בניגוד להתחייבותו, ובכך להחיל על עצמו את הסדר הניכוי"
התשובה של חיות לטענות הללו, שנשמעות בהחלט הגיוניות, היא: "לא". למה? ככה:
אני סבורה כי העובדה שעובדים זרים הבאים לישראל קיבלו על עצמם עם בואם תנאים מסוימים הנוגעים להעסקתם ולמשך שהייתם, אין בה כדי לשלול מידם, מראש, את זכות הקניין על כספים שצברו במהלך תקופת העסקתם וכן את האפשרות להלין על הפגיעה באותה זכות"
אין נימוק, אין הסבר, או ביסוס. ככה היא חושבת.
מבלי להיכנס לשאלה מי צודק בוויכוח הזה (סולברג), מה שחשוב הוא לראות שסוג הטיעונים בדיון על גורלו של חוק שחוקקה הכנסת ברוב גדול, הוא מביך ואפילו מעליב. גם לחברי הכנסת יש דעה בנושא הפילוסופיה האפיסטמית של ההפרשות הפנסיוניות, והם כנראה נמנים על האסכולה שרואה בהן זכות קניין מותנית ולא מוחלטת. אם לחיות יש ויכוח על זה היא יכולה לכתוב מאמר לעיתון או להעלות סרטון לטיקטוק.
השלב הבא בטיעון של חיות הוא לבסס טענה שהפגיעה בזכות הזו אינה מידתית. כדי לעשות זאת היא מביאה נתונים שסיפקה הממשלה, שמצביעים על עלייה בעזיבת עובדים זרים בעקבות חקיקת החוק, אבל זה לא מספק אותה. הנתונים לטענתה "מעוררים שאלות לא מבוטלות באשר ליעילותו" של החוק. לדבריה "לא ניתן לשלול את המסקנה שהפעלתו אכן תרמה לעלייה כללית בשיעור העובדים הזרים בענף שעוזבים את ישראל במועד החוקי", אך "ייתכן כי משתנים שונים ובהם פעילות אכיפה, תרמו לכך אף הם". מכיוון שבחלק מהענפים יש נתונים אחרים היא מסיקה כי "קשה לקבל לגביו את טענות משיבי הממשלה בדבר התועלת המובהקת של מנגנון הניכוי".
במילים אחרות: יש לחיות השערות על הסיבות לעלייה בעזיבתם של עובדים זרים, והנתונים לא מספיק מובהקים לדעתה. מהאפיסטמולוגיה של הפנסיה עברנו לשיטות במחקר כמותני. עוד תחום שבו להכשרה של שופטי העליון אין שום יתרון יחסי.
גם פה סולברג מעיר ובצדק כי אין "די בהטלת ספק, או בהצגת סימני שאלה, ביחס למידת התועלת הצומחת מן ההסדר, כדי להביא לבטלותו. כדי להוציא את החוק מחזקתו, דרושים סימני קריאה ברורים. ואולם, כזאת לא נעשה". מי שצריך לדעתו להוכיח שהחוק לא מידתי ולא מביא תועלת הם העותרים, והם לא סיפקו נתונים או טיעונים אמפיריים אחרים שמבססים טענה כזו. העובדה שלנשיאה חיות בשיבתה כמתרגלת בקורס בשיטות מחקר יש שאלות, פשוט לא מספיקה.
היות ולפי חיות התועלת בחוק נתונה בסימן שאלה לא מנומק, הקרקע בשלה לשלב הבא בטיעון. הפגיעה של החוק בזכות היסוד היא כה גדולה עד שהיא גוברת על התועלת שהוא מביא וממילא יש לבטלו. אם עד עכשיו חיפשתם טיעון מבוסס כלשהו שאפשר לדון בו ברצינות, בשלב הזה כבר עברנו לדרשנות מוסרנית גרידא:
מציאות החיים הקשה עמה מתמודדים עובדים זרים בישראל, המתבטאת לא אחת בתנאי עבודה קשים ובשכר נמוך, מלמדת כי הפגיעה שלה הם חשופים כתוצאה מהפעלת מנגנון הניכוי עשויה להיות קשה ביותר"
נזכיר שמדובר באנשים שבחרו מיוזמתם להישאר בארץ באופן לא חוקי. חיות ממשיכה: לא רק שמנגנון הניכוי מופעל ביחס לאוכלוסייה פגיעה ביותר, אלא שמדובר בכספים המשקפים את רשת ההגנה המינימלית שעמה אמור העובד הזר לעזוב את ישראל לאחר תקופת עבודתו בה. על כן, הסכום שנצבר בפיקדון עשוי להיות בעל משמעות רבה עבור מי ששב למדינתו ועלול להיתקל בקשיים לשוב ולהשתלב שם במעגל העבודה, בין אם מפאת גילו המבוגר או מפאת פגיעה בכושר עבודתו". בשל כך, היא מסכמת, "אין מנוס מן המסקנה כי מנגנון הניכוי אינו עומד במבחן המידתיות במובן הצר, ומשכך הוא אינו חוקתי".
וכמובן אי אפשר בלי ציטוט מהפסוק המככב בעתירות כאלה "וְגֵר לֹא – תוֹנֶה וְלֹא תִלְחָצֶנּוּ, כִי – גֵרִים הֱיִיתֶם, בְאֶרֶץ מִצְרָיִם" (לצד פירוש רש"י על המקום וכמה הפניות לפסקי דין אחרים שציטטו את הפסוק הכה מקורי הזה).
הדברים נוגעים ללב, ומן הסתם ישנם רבים שתנאי חייהם קשים. לצד זאת, ישנם רבים אחרים שההכנסות בישראל מייצרים עבורם רמת חיים גבוהה בארצות מוצאם. אבל כל זה לא משנה. ממתי אלו שיקולים במדיניות ההגירה של מדינה? וקל וחומר בהפעלת הכוח האבסולוטי של בית המשפט לבטל חוק של הכנסת? ייתכן שבמקרים הספציפיים של העותרים גם היה מקום להתערבות, אולי ועדות החריגים שם פעלו שלא כהלכה, וייתכן שמגיע להם סעד אישי מבית המשפט. אבל מה לכל זה ולביטול חקיקה ראשית? איפה הסבירות והמידתיות בהתנהלות של בית המשפט כאן?
בשורה התחתונה בית המשפט העליון של ישראל פסל היום חוק בגלל תיאוריה מופשטת על מהותו של הקניין, וכמה סימני שאלה כלליים על נתוני הממשלה – מהסוג שאפשר להעלות על כל נתון במדעי החברה. צורת החשיבה שעולה מפסק הדין היא שטחית ומאכזבת מאוד. המניע האידאולוגי והמוסרני שמרחף מעל כל הטקסט של חיות בולט ומטריד, ללא איזונים וללא ראייה רחבה של הקשרים אחרים: כיצד ישפיעו התמריצים מעכשיו על עובדים זרים אחרים, מה יגרום פסק דין כזה למעמדה של הכנסת, לאמון הציבור, למעמדו של שלטון החוק בישראל, ולהקשרים הרחבים יותר של היחסים בין הרשויות.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
את ההפגנות של הימין צריך לעשות מול הבית של חיות ולא לתת לה לצאת מן הבית
התמיכה התקשורתית האדירה לה זכה ביהמ"ש העליון, ובעיקר נמיכות קומתם של נבחרי הציבור בשני העשורים האחרונים, העניקו לשופטינו אשליית ריבונות, שדינה, באיחור של 22 שנים, להתפוגג •
במידה ו'יש עתיד' ו'התנועה' ינטרלו את יוזמת החקיקה המחודשת של חוק המסתננים, על הימין לגבות מהם מחיר פוליטי כבד ולהפוך את הסוגיה לנושא המרכזי על סדר היום
מבלי להיגרר להגזמות מיותרות, הדיון שנערך הבוקר בוועדת-הפנים של הכנסת הוא רגע היסטורי.
לראשונה מאז ביצע אהרון ברק את ההפיכה השלטונית המכונה המהפכה השיפוטית, נראה שכנסת ישראל והממשלה זוקפות קומה ומתחילות לתבוע חזרה את ריבונותן המחוללת.
"אסור לקבל את החלטת בג"ץ כסוף פסוק, החברה הישראלית לא יכולה לספוג את המסתננים", אמר שר הפנים גדעון סער, והודיע שיביא לאישור הכנסת חוק מחודש עד סוף החודש. בכל מדינה דמוקרטית בעלת סדרי שלטון תקינים היו דברי סער מובנים מאליהם. כפי שהודה נשיא בית-המשפט העליון עצמו, השופט אשר גרוניס, החלטת בית-המשפט לפסול את חוק המסתננים בעייתית ביותר, וממשיכה את המגמה שבה השופט שם עצמו למחוקק.
השופט פוגלמן יכול לדון כאוות נפשו בתחביבי שעות הפנאי של המסתננים ובאפשרויותיהם למצוא זיווגים ושידוכים במתקני השהייה – לא הוא הנושא באחריות. לא בו בחרו אזרחי ישראל על-מנת לאזן בין הצרכים והשיקולים השונים, לא הוא אמור לספק פתרונות לתושבי השכונות, ולא הוא שייתן את הדין במידה ובעקבות התערבות בית-המשפט יסתננו לישראל עוד מאה אלף אפריקנים.
במדינה דמוקרטית העם, באמצעות נציגיו, הוא הריבון. הסיבה לכך שהשופט פוגלמן מתבלבל ומאמין שהוא הריבון פשוטה: מזה למעלה מעשרים שנים מקבלות הממשלה והכנסת את תכתיבי אהרון ברק, דורית בייניש וחבריהם, כאילו מדובר בגזירת גורל שאין לעמוד בפניה.
אלא שכפי שניתן לראות עם חקיקת חוק המסתננים לאחר פסיקת העליון לפני כשנה, וכפי שניתן יהיה לראות בעוד שבועות ספורים, ביהמ"ש העליון פועל אך ורק מתוקף הסכמתה (או רפיסותה) של הכנסת.
בדמוקרטיה הפרלמנט הוא שקובע מהו העונש על כניסה בלתי-חוקית לתחומי המדינה, והממשלה קובעת מהי מדיניות ההגירה הרצויה.
אנשי מחלקת ההגירה, הסוהרים במתקן השהייה, ופקידי משרד הפנים ורישום האוכלוסין, כפופים כולם לשר הפנים, לא לעוזי פוגלמן. משכורתו של פוגלמן, כמו גם סמכויותיו, משך כהונתו והגדרות תפקידו, נקבעים כולם בכנסת. כך גם הרכב הוועדה למינוי שופטים.
בניגוד לרשויות המחוקקת והמבצעת, שכוחן נמסר להן מידי הציבור – ויש להן כוח זה רק בזכות העובדה שביכולתנו להחליפן במידה והן פועלות באופן לא אחראי – כוחה של הרשות השופטת נשען על הכבוד שרוחשות לה הממשלה והכנסת. משום כך, ברגע שבית-המשפט הופך עצמו לשחקן פוליטי, רומס את הפרדת הרשויות ונוטל סמכויות של ריבון, הוא מנסר את הענף עליו הוא יושב ומוביל לצמצום סמכויותיו.
המאבק על הריבונות
התמיכה התקשורתית האדירה לה זכה ביהמ"ש העליון, ובעיקר נמיכות קומתם של נבחרי הציבור בשני העשורים האחרונים, העניקו לשופטינו אשליית ריבונות, שדינה, באיחור של 22 שנים, להתפוגג. השאלה היחידה היא יחסי הכוחות בכנסת.
המאבק בכנסת על ריבונות דמוקרטית מול אוליגרכיה-משפטית ברור: בצד אחד עומדים ח"כים דוגמת גדעון סער, איילת שקד, יריב לוין ומירי רגב (שהבריקה היום ביחסה לשופט פוגלמן). מולם ניצבים שלוחי העליון, ובעיקר שרת המשפטים לבני, שהפכה לאגרוף הפוליטי של ביהמ"ש, וכנראה גם השר פירון, שהתבטאויותיו בעבר מלמדות שגם הוא רואה עצמו מחויב לשופטי העליון יותר מאשר לציבור הרחב.
במידה ו'יש עתיד' ו'התנועה' ינטרלו את יוזמת החקיקה המחודשת של חוק המסתננים, על הימין לגבות מהם מחיר פוליטי כבד ולהפוך את הסוגיה לנושא המרכזי על סדר היום.
יידעו אזרחי ישראל שהצבעה ללפיד או לבני משמעה אור ירוק ל-100 אלף מסתננים, וידעו לפיד ולבני שסיסמת הבחירות של 'הליכוד' ו'הבית היהודי' צפויה להיות 'הצבעת לפיד, קיבלת פוגלמן', ו'הצבעת לבני, קיבלת סודן'. גם יורשו של גדעון סער בתפקיד שר הפנים צריך להבין כי אם ייכנע לעליון הוא עתיד למצוא את עצמו מחוץ לרשימת הליכוד בבחירות הבאות.
בשנים האחרונות הבשיל רוב עצום בציבור שמצפה מנבחריו להעמיד את ביהמ"ש העליון במקומו ולהחזיר את האיזון שבין הרשויות. היומרנות והקיצוניות של בית המשפט ביחס לסוגיית המסתננים הפכו לקש ששבר את גב הגמל. פוגלמן וחבריו באו לקלל ויצאו מברכים.
http://mida.org.il/2014/10/06/%d7%91%d7%90%d7%95-%d7%9c%d7%a7%d7%9c%d7%9c-%d7%95%d7%99%d7%a6%d7%90%d7%95-%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%9b%d7%99%d7%9d/
תגוביות:
1.כל מילה במקום!!! מי שמחליט זה העם שבוחר את נציגי לפרלמנט ולא חבורת שמאלנים שבוחרים את עצמם.
2.מילים כדורבנות! מאמר מדוייק!
3.ממשלת ישראל כבר ביטלה החלטות של בג”צ כשהן הרגיזו אותה (נתניהו בתור שר אוצר בזמנו על החלטה כלכלית), כך שמתי לב שכשזה חשוב לעומדים בראש, הם יודעים יפה מאוד להראות מי הבוס.
מדוע בג"ץ התערב בכלל בנושא מתווה הגז?
פרופ' דיסקין: "הם נכנסו לעניין הזה כדי להעצים את כוחם, להראות שהם הגוף שפוסק בכל עניין ודבר. ביהמ"ש בארה"ב לא נכנס לרוב העתירות. הוא נכנס אולי לאחוז אחד מהן, ואז מנמק מדוע. פה הם רוצים להיות הפוסק האחרון, להראות שהם הצדק והאורקל – והם לא".
אהרון ברק, האפיפיור המשפטי הראשון של הכנסיה המשפטית המזרח-אירופית, הרס את מערכת המשפט על מנת להשליט את השופט\ההגמון\הארכיבישוף השיפוטי הקתולי\פראבוסלאבי.
ומאז אין משפט במדינת ישראל ומאז מטורפים הוזי נביאות, גודשים את מערכות המשפט כתחליף לשופטים בעלי יכולת שיפוטית ושכל ישר ומאז התקבעותה של מדינת ישראל כמדינה נוצרית מזרח-אירופית לכל דבר ועניין עברה את נקודת האל-חזור ומאז כמרים סרוגי כיפות משתמשים בידיעותיהם התורניות הדלות כדי להצדיק כל מה שריח נוצרי נודף ממנו ומאז ליהודים כבר אין בית מדיני כי מי רוצה לחזור ולגור במדינת פולין\אוקראינה?
המצב בו ביטויים הדמוקרטי של רוב אזרחי מדינת ישראל מדוכא על ידי המערכת המשפטית והתקשורתית שלה, יכול להוביל את החברה בישראל למקומות רעים מאוד.
הקלטה נוספת של אחד האנשים המושחתים ביותר שידעה מדינת ישראל, מנדלבליט ה״אחוז בגרונו״ והאיש שאחראי מטעם עצמו על ה ״DNA היהודי״, מגלה לנו ש״ניצלנו בחסדי שמיים״, כי ״נתניהו סיכן את הדמקורטיה״. לפניו הייתה זו בייניש שסיפרה כי ״יש קונצנזוס שנתניהו פגע בשלטון החוק״, ולפניה היו רבים נוספים שטענו את אותה הטענה.
כל אותם אנשים שאחזו בתפיסה זו מייצגים את השקפת עולמן של האליטות המשפטיות והתקשורתיות בישראל, קונצנזוס בעיני עצמם, לפיה, רוב הציבור היהודי כיום מהווה סכנה לדמוקרטיה, המהותית כמובן. וזאת עקב ערכיו השמרניים והמסורתיים שלדעת האליטות אינן עולות בקנה אחד עם ערכיהם האוניברסליים, ההומניסטיים, האנטי-לאומיים והרב-תרבותיים.
הדמוקרטיה שהם מייצגים, טוטאלטרית בהווייתה, רואה את התגלמות הדמוקרטיה בשלטון המבוסס על סט הערכים שהוזכר ובפרשנות אותה הם מעניקים לו. באם סט הערכים הזה, ואופן פרשנותו, אינו מנחה את השלטון, הדמוקרטיה חדלה מלהתקיים ומי שמייצג את המחנה ה״אנטי-דמוקרטי״, גם אם הוא רוב לגיטימי, מהווה ״סכנה לדמוקרטיה״, ולכן בהכרח ״מסכן את שלטון החוק״, גם אם לא עשה דבר שיש בו עבירה על החוק הכתוב, שנופל בחשיבותו מהחוק הבלתי-כתוב.
החוק הבלתי כתוב הוא התורה שבעל פה שניצבת בליבה של הדמורטיה ה״מהותית״ ורק מתי מעט אוחזים בידיהם את היכולת לפרש אותו בהתאם לנסיבות המשתנות. החוק הכתוב עם שנקבע על ידי הרשות המחוקקת, הוא טקסט חלול שעובר דקונסטרוקציה מתמדת על ידי כוהני הכנסייה שמתווים את עיקרי האמונה המעודכנים, עבור חברי הכת, על פי הצרכים המשתנים. החוק הוא המשמעות שהם מעניקים לטקסט, ו״סיכון החוק״ הינה הדבקות בטקסט כלשונו במידה והיא סותרת את הפרשנות המעודכנת או גרוע יותר, מערערת על ההגמוניה של פרשני החוק.
נאורי דורות ישראל
בשרשרת הדורות של העם היהודי, הם רואים את עצמם בדומה לתנאים והאמוראים שפירשו את התורה שבכתב ובעל פה, אם כי התורה שהם מעבירים הלאה למקורביהם ולשיבוטיהם האידיאולוגים איננה קשורה בשום אופן למורשתו העתיקה של העם היהודי אלא לתורתו של השמאל הרדיקלי, האנטי-לאומי, אנטי-יהודי, אנטי-ליברלי ואנטי-פלורליסטי.
מדובר במוטציה אידיאולוגית, תערובת רעילה של מרקסיזם, ניאו-מרקסיזם, פוסט-מודרניזם, פוליטיקת הזהויות, פמיניזם רדיקלי, אנרכיזם וסתם כוחנות מזוקקת, המשמרת את קיומה באמצעות רמיסת ערכיה של הדמוקרטיה הליברלית (ליברליזם מסורתי) המערבית כפי שהתפתחה במאה התשע-עשרה מתוך עידן הנאורות.
השמאל הציוני ההיסטורי של מדינת ישראל, החזיק בתפיסת עולם הדוגלת בדמוקרטיה הליברלית המסורתית, אולם ייצוגה הפוליטי והאינטלקטואלי של האידיאולוגיה הזו, שראתה במדינת ישראל היהודית ובציונות את הבסיס המשותף, חלף מן העולם, בין השאר כאחת מתוצאות הלוואי של הסכמי אוסלו, ופינה את מקומו לשמאל הרדיקלי שהשתלט לחלוטין על השמאל הציוני והעלים לו כל זכר פוליטי ואינטלקטואלי.
השמאל הרדיקלי מעולם לא ראה בדמוקרטיה הליברלית המסורתית שיטת שלטון לגיטימית אלא אם בכוחה לשרת אותו ובאופן עקבי גלש תמיד לכיוונן של ״דמוקרטיה עממית״ או ״דמוקרטיה מהותית״, שתיהן בפועל מייצגות שיטת משטר של דמוקרטיה טוטליטרית.
המאבק של הימין כיום הוא מאבק שהשמאל לא יאפשר להכריע אותו בדרך דמוקרטית מסורתית וחובה על כולם להבין את הדברים.
במובן זה מתנהל בישראל מצב מסוכן מאוד שבו שני המחנות הניצים, לא מתווכחים על הנושא המהותי אלא גרוע מכך, לא מסכימים על דרך ההכרעה בנושאים המהותיים העומדים על הפרק.
בעוד הימין ממשיך לתמוך בדמוקרטיה הליברלית המסורתית המבוססת על הפרדת רשויות ברורה והכרעת הרוב, הנהגת השמאל בישראל, איננה מוכנה לקבל את השיטה הדמוקרטית המסורתית משום שזו כבר איננה משרתת אותם.
מכאן ההכשר שסיפקו למעשה הנוכלות הבלתי נסלח של בנט ולגניבת הבחירות בפועל, שהתבססה על הולכת שולל מסוכנת של מאות אלפי בוחרים.
מאותו מקור אידיאולוגי נובעת תפירת תיקי נתניהו שאיננה נחשבת כפשע בעיניהם אלא ההיפך, מעשה נאצל שב״חסדי שמים״ הציל את הדמוקרטיה המהותית (טוטאליטרית) ואת ״שלטון החוק״ משלטונו של הרוב שאינו לגיטימי בעיניהם.
מבחינתם, אף עדות שתוכיח את חפותו של נתניהו לא תשנה את אשמתו, מאחר ואשמתו של נתניהו איננה נובעת ממעשיו, אלא היא תולדה של דעותיו והמחנה אותו בחר לייצג ולהוביל, ולכן היא נקבעה אפריורי והתיקים נועדו לתת את הקישוט המשפטי, בדיוק כפי שהבחירות באיראן או סוריה, נועדו לתת את החזות הלגיטימית לדיקטטור השליט. בשני המקרים מדובר בהליכים שנועדו להשליט ״סדר״ על הרוב אבל בו בזמן לאפשר לרוב ליהנות ממראית עין סימלית שממילא חסרה משמעות פרקטית.
קודם הרשעה, אחר כך נראה
המשתמע מהנאמר הוא כי בהינתן ההליך המשפטי הנוכחי שעד כה הפריך לחלוטין את כתב האישום והוכיח את אשמתה של קבוצת פרקליטים בפרקליטות, ביחד עם מנדלבליט, בביצוע הפיכה דה-פקטו – שעבור פלח אוכלוסייה מסוים במדינת ישראל, לא תהיה שום דרך להוכיח את חפותו של נתניהו באמצעים משפטיים לגיטימיים.
בכך גלשה מדינת ישראל אל אזור דמדומים מסוכן ונפיץ מאוד שבו שני המחנות האידיאולוגיים העיקריים בישראל אינם מסכימים על שיטת השלטון במדינת ישראל ובפועל צד אחד, השמאל הרדיקלי, הכריז מלחמה על מחנה הרוב מתוך כוונה ברורה למנוע ממנו לממש את כוחו הפוליטי.
המערכה נפתחה כאשר נציגיו של מחנה השמאל הרדיקלי במערכת המשפט, ואלה שאחוזים בגרונם מסיבות כאלה ואחרות ומשמשים כפרוקסי של השמאל הרדיקלי, הפעילו את מה שכינה ד״ר אבישי בן-חיים, ״אלימות לגאלית״ כלפי מחנה הימין על מנת להוריד אותו מהשלטון ולעקר את היותו רוב, ממשמעות אלקטורלית. המהלך שפתחו בו לפני שנים בניגוד לחוק, היה רצוף כולו בהפרות חוק וככל שהולך ומתברר בהליך המשפטי המתנהל בבית המשפט, תיקי נתניהו הם הפיכה פר-אקסלנס.
אלא שגם הצלחה זו לא הביאה את נציגי השמאל המקוריים, או בכובעם ה״ימני״, לידי רגיעה או הפסקת רמיסת רוב הציבור היהודי בישראל.
השלב הבא הוא פסילת מועמדותו של נתניהו תוך לישת החוק לצרכיו האידיאולוגיים של השמאל, ודיכוי חופש הביטוי ברשתות החברתיות כדי למנוע את אובדן הדומיננטיות המוחלטת של השמאל בתקשורת המשודרת והכתובה.
במהלך סימלי נוסף שנוצר כאקט של השפלה ומתוך רצון טהור לנקמה, העבירו נציגי השמאל, דרך שלוחיהם במפלגתו של הנוכל בנט, את ההחלטה להסיר את האבטחה מנתניהו ומשפחתו על אף היותם מאוימים בפגיעה פיזית וברצח, באופן פומבי.
לאור האווירה האלימה שהשרו מפגיני בלפור, אפשר להניח בסבירות גבוהה מאוד, שפגיעה פיזית בנתניהו או באחד מבני משפחתו תגרום לרגשות סיפוק בקרבם ובקרב אלה שתמכו בהם כספית ופוליטית.
מיקוד המאמץ בנתניהו נועד לכתוש את מחנה הימין ולפורר אותו כדי להסיר את האיום הפוליטי על שלטון השמאל בשותפות עם האחים המוסלמים, שלטון שהושג בדרכי רמייה.
נתניהו נתפס על ידם כאבן הראשה של מחנה הימין שמתכוון לבצע רוויזיה כוללת במערכת המשפטית, לבסס מחדש את הפרדת הרשויות ואת יכולת המשילות של הרשות המבצעת. פגיעה בנתניהו, פוליטית, משפטית וגם פיזית, תחליש את הימין ותוריד את הסיכון שניצב לפיתחם.
מאחר ומחנה הימין נמצא בנחיתות במערכת המשפטית ובתקשורת, מאזן הכוחות כרגע נוטה לכיוון השמאל הרדיקלי.
לטובת מדינת ישראל ועתידה, הדבר היחיד שיכול להוציא אותה מהפינה המסוכנת מאוד שאליה נכנסה בעקבות סדרת מהלכים חסרי אחריות של המערכת המשפטית, בעזרת התקשורת ומשטרת ישראל, הינה הסכמה מחודשת על קבלת השיטה הדמוקרטית המסורתית.
המצב בו ביטויים הדמוקרטי של רוב אזרחי מדינת ישראל מדוכא על ידי המערכת המשפטית והתקשורתית שלה, יכול להוביל את החברה בישראל למקומות שקשה לדמיין אותם כרגע.
https://mida.org.il/2021/12/12/%d7%94%d7%92%d7%99%d7%a2-%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%9f-%d7%9c%d7%94%d7%9b%d7%99%d7%a8-%d7%91%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%92%d7%99%d7%90%d7%94-%d7%a9%d7%9c-%d7%a0%d7%aa%d7%a0%d7%99%d7%94%d7%95/
תגוביות:
1.מאמר מעולה. דברים נכוחים. בחדרי חדריו של השמאל הרדיקלי, במאורות החשוכות החביבות על מנדלבליט, הולכת ומופנמת, כפי הנראה, ההבנה, שרק פגיעה בנתניהו תוכל להציל את הקושרים הארורים מדין הבוחר.
2.לנצח את האויב השמאלני ולא לשלוח את ילדינו לצבא!
מלחמת אזרחים/"אחים" היא הדרך היחידה להחזיר את המדינה לעם.
הנקודה המרכזית היא השימוש במונח 'מבחן המידתיות' למה שבדרך כלל היה מבחן הסבירות.
בג"ץ למעשה הכין מסלול עוקף לחוק החדש שיאפשר לו להרחיב את המונח מידתיות לחסום כל מה שבעבר נחסם באמצעות סבירות.
המסקנה חייבת להיות תיקון דחוף של הצעת החוק כך שיתייחס לשני המבחנים!
ומהצד השני, סולברג כדרכו לא מראה יכולת לחשוב קדימה באופן אסטרטגי אלא רק התמקדות בפסק שלפניו.
סולברג היה יכול לטעון ש:
ההגדרה הנוכחית של ׳מידתיות׳ משמעה שישנו רף מינימום שהמדינה ׳חייבת׳ לאזרח הקטן וממנו היא לא יכולה לרדת. אלא שרף זה מוגדר באופן בו אפשר בהחלט לחיות איתו וכל דבר שהמדינה כן יכולה לקחת הינו בגדר מוצרות בלבד. משכך, פרשנות כזו של מושג המידתיות יוצר מצב אבסורדי בו הרתעה הינה בלתי אפשרית. לכן ברור שהמחוקק שהגדיר את מושג ה׳מידתיות׳ מעולם לא התכוון להגדרה זו אלא למהלך שאפשר היה להשיג גם באמצעים פחות דורסניים. משכך, ברגע שאוכלוסייה הוכיחה שההרתעה הקיימת איננה מספיקה אכן מידתי להענישם במקום כואב אף יותר.
וכך להשיג נצחון אסטרטגי לימין אפילו אם הוא יהיה בדעת מיעוט(אני רוצה לראות את התשובה של חיות). אבל אל תצפו מימני מחמד ליותר מדי.
*מותרות
לצורך העניין, כל קנס או אפילו מס יכולים להחשב כפגיעה בחופש הקניין ומכיוון שאי אפשר לבטל חוקים נגד קנסות צריך לנסח מחדש את החוק כך שיוטל קנס מינימלי גבוה שיגדל ככל שתקופת הפרת הויזה גדלה והוא יגבה מכספי הפנסיה וההפרשות האחרות. לא רק שהשוהה החוקי ישלם, אלא התשלום יגדל ככל שעובר הזמן. הגיע הזמן שהשמאלנים יבינו שעל כל חוק שהם מבטלים יחוקק חוק מחמיר יותר.
הדמוקטטורה המשפטית במופע אימים "מעל המקפצה".
לא הם אלא אנחנו לוחמי החירות האמיתיים. אנשי הדמוקרטיה, שלטון העם.
בלי נדר לעולם לא נכנע.
עלה נעלה כי יכול נוכל.
נחזיר עטרה למקומה ונחזיר שופטי אמת לירושלים, במקום הדיקטטורים הפרוגרסיביים, אנשי הכת החשוכים.
כל הרעות החולות במדינה הן תוצאה של שלטון המשפטפטנים. של ההפיכה המשפטפטנית האלימה, שהפכה ב-30 השנים האחרונות את ישראל לבג"ציסטאן, מדינת כל משפטפטניה, כל שופטיה וכל רועציה המשפטפטיים. ישראל הפכה מדמוקרטיה למשפטפטוקרטיה – שלטון המשפטפטנים, ע"י המשפטפטנים, למען המשפטפטנים. המשפטפטוקרטיה הראשונה והיחידה בעולם. בראש פירמידת הטירוף וההפקרות עומדת כנופיית בג"ץ, שהיא המקבילה המקומית (לא רוצה לומר "הישראלית", כי הכנופיה הזו אינה ישראלית בכלל) למועצת האייאתוללות של איראן – והנה ההסבר, לטובת האהבלים, הפתיים-תמימים והשקרנים (מחקו את המיותר) שעדיין תומכים באייאתוללות האלה – בג"ץ הוא התופעה הכי איראנית בישראל: קבוצת אנשים שלא נבחרים ע"י הציבור, שלא נושאים באחריות לשום דבר ובפני אף אחד ושלא ניתן להעבירם מתפקידיהם במקרה של פאשלות, ושהפכו את עצמם לפוסקים האחרונים והעליונים בכל סוגיה ציבורית, פוליטית וערכית. בדיוק – אבל בדיוק! – כמו מועצת האייאתוללות של איראן. ועוד לא אמרתי כלום על הגלימות השחורות, שמשותפות לאייאתוללות שלנו ולאייאתוללות של איראן. אולי בכל זאת יש הבדל אחד, דווקא לטובת האייאתוללות האיראניים: האייאתוללות של איראן לפחות דואגים לאיראן – מה שממש לא ניתן לומר על האייאתוללות שלנו, שהם סייעני אויב ותומכי טרור. מי הרשה לחולרות האלה להעניק "זכויות" לפולשים זרים, על חשבון בעלי הבית?
למה עובדים זרים מקבלים פנסיה?
נקודה טובה-נתינת פנסיה למסתננים היא בעצם אימוץ ההנחה שהם עוד יהיו כאן כשיגיעו לגיל הפנסייה במקום להכיר בהיותם זמניים בלבד.
לדעתי, זה מ-2 סיבות:
1. מצד העובד: כדי לדאוג לעתידו גם אם הוא בארץ אחרת (בדיוק כמו אזרחים רגילים.)
2. מצד המעביד: ככה אין העדפה לעובד זר כי הוא "חוסך" למעסיק את ההפרשות לפנסיה…
אני סבור כי העובדה שאזרח שקיבל רישיון נהיגה קיבל על עצמו עם קבלת הרישיון את חוקי התעבורה, אין בה כדי לשלול מידו, מראש, את זכות הנסיעה ב150 קמ"ש , עקיפה בפס לבן , נהיגה בשכרות ועוד הגבלות מוזרות על חופש העיסוק , והאמונה וכן את האפשרות להלין על הפגיעה באותה זכות.
ובכל זאת זה לא מעניין את אף אחד , אלו החוקים במדינה ואת החוקים קובעים בבית המחוקקים ולא בבית המשפט ולא בסברות שלי שהן לא פחות חשובות מהסברות של החיות
אבל מה לעשות כיום השלטון במדינת ישראל בנוי משני חלקים עיקריים:
1. הזכות למנות שופטים
2. הזכות של אותם שופטים לקבוע את החוק (סבירות וכו)
אם אחד משני הדברים האלו מועבר לגורם אחר אז חצי מהשלטון עבר אליו ורק לבקש דבר כזה פירושו מרד וכשיש מרד אז נלחמים בכל הכלים , זוכרים מה פרעה אמר "תִּכְבַּ֧ד הָעֲבֹדָ֛ה עַל־הָאֲנָשִׁ֖ים וְיַעֲשׂוּ־בָ֑הּ וְאַל־יִשְׁע֖וּ בְּדִבְרֵי־שָֽׁקֶר" תרגום לשפת ימינו , אם יש לנתינים זמן לדבר על "רפורמות" המצב מסוכן מאד , חייבים להעסיק אותם ולעשות להם צרות כי זו התחלה של מרד .
בקיצור המשחק מכור
איך דבר סובייקטיבי יכול להיות שפיט? איך???
לדוגמא *הפוכה*, סעיף 383 לחוק העונשין, מגדיר "גניבה מהי" כך: "נוטל ונושא דבר הניתן להיגנב, בלי הסכמת הבעל, במרמה ובלי תביעת זכות בתום לב, כשהוא מתכוון בשעת הנטילה לשלול את הדבר מבעלו שלילת קבע" (יש עוד הגדרה בחוק אבל למטרתנו, מספיק אחד הסעיפים).
ז"א כי אם נאסוף את כלל אזרחי ישראל/קבוצה מספיק גדולה מתוכם ונבקש מהם להמציא מקרים העונים להגדרה זו – בשלב כלשהו, אחת הגרסאות שתעלה, תהיה זהה למקרה כלשהו, בו אנו נניח עוסקים. דהיינו – אדם אשר איננו חושב על מקרה מסוים X אלא חושב על כל מגוון המקרים העונים להגדרה, יסכים בעצם ש-X הוא גניבה (או עבירה אחרת לצורך העניין), עפ"י העובדה הפשוטה, שמבין כל התסריטים שיעלה – יהיה תסריט זהה למקרה שלפנינו (כלומר, האדם הגיע למסקנה זו באופן עצמאי, ללא דווקא שאלה בכיוון ההפוך, האם מעשה X הוא עבירה Y).
במילים אחרות, זוהי הגדרה אובייקטיבית – מעשה X הוא עבירה Y (כי במשפטים עסקינן, ביום-יום הגדרת האובייקטיביות היא בעצם הרחבה של הגדרה זו) ובית המשפט בעצם רק אוכף עובדה אובייקטיבית זו. אתם ודאי מכירים דרכים נוספות, אשר ההחלטות המתקבלות בהן הינן אובייקטיביות.
מדוע כתבה הנשיאה "סבורה אני"???
בדיוק כי אין ולא יתכנו נימוקים כלשהם, ל-מה שמלכתחילה הנו דעה סובייקטיבית (!!!) בנושא מסוים! היא לא "לא כתבה נימוקים לעמדתה" אלא אין ולא יתכנו נימוקים לוגיים לדעה סובייקטיבית, בדיוק כיוון שזו דעה סובייקטיבית – מכאן בעצם מגיעה גם הפתיחה כי "סבורה אני"!
דהיינו, זו דעתי (כלומר דעתה, כי אני מדבר על מה שכתבה חיות) בדיוק כי זו דעתה! לא יותר!
האם יש נוסחא מתמטית, המחשבת כי משהו X טעים יותר ממשהו Y??? האם יש מערכת משוואות המניבה כי שכרו של שחקן כדורגל מבוקש, חייב להיות גבוהה יותר משכרו של רופא בקופ"ח? האם משפט האי-שלמות השני של גדל, יכול להוכיח פרדיקט לפיו *רק* דעתה של ראש החונטה המשפטית, מקיימת את האקסיומות של תורת הקבוצות האקסיומטית (ה-ZF) ושל פשוטי העם, לא?
לא! אלה דיעות! נהפוך הוא, זאת האמונה האבסורדית, זהו השקר – כאילו ניתן לצמצם כל החלטה למערכת משוואות מתמטית – אשר הינן אבסורדיות ושקריות! המקצועיות המשפטית חלה על ידיעת מרכיבי עבירה XYZ (נניח במשפט הפלילי) וזהו, פה היא מסתיימת!
דבר סובייקטיבי מעצם הגדרתו, לא יכול להיות שפיט! זהו בעצם התנאי הבסיסי ביותר בשיטה דמוקרטית, המרכיב היסודי ביותר שלה, הסיבה לקיומה של שיטת המשטר הדמוקרטית בכלל – העובדה כי החלטותיו הסובייקטיביות של שליט בלתי נבחר כזה או אחר, מנותקות מהמציאות ואינן יכולות להיות יסוד לשליטה על העם במדינה. זו בדיוק הסיבה, מדוע במשטר דמוקרטי, הזכות להכריע בשאלות סובייקטביות – נתונה בידי הרשות הנבחרת בלבד!
הנשיאה כתבה "אני סבורה" ולא ציטטה שום חוק – בדיוק כיוון שאין ולא יכול להיות חוק האומר "אסתר חיות היא שמש העמים. דעתה הסובייקטיבית נכונה תמיד". זו הסיבה מדוע כתבתי פה בעבר, שבחוקת ארה"ב, להבדיל מהקודקס שחוללו לנו רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, אין – לא כתובה – שום רשימת ערכים פתוחה, שהמחוקק העביר לבית המשפט את הזכות להכריע ביניהם. נהפוך הוא – זוהי לב ליבה של המהפיכה המשטרית שהוביל אהרון ברק וחבר משת"פיו, להפיכת הרשות ה"שופטת" לדיקטטור – עם חקיקת כמה חוקי "יסוד", העבירו רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו את הבסיס שהיה דרוש לדיקטטור ברק, לבסס את דעתו הסובייקטיבית על המילה "חוק".
מדוע עשו זאת? (או מדוע זה אסור במשטר דמוקרטי, לא במשטר עריצות בג"צ?) כי להבדיל מהחלטותיה של הרשות הנבחרת, החלטותיו של העליון הן לרוב חלוטות (דיון בהרכב מורחב הנו האיום של ערס – חכה חכה, אני אביא עליך את כל החברים שלי – ולא זכות ערעור) החלטותיה של הרשות הנבחרת, נהפכות בכל כנסת – וזה טוב! הרשות הנבחרת *אמורה* להגיב לנסיבות המשתנות ולהתאים את החקיקה לזמן בו היא נמצאת. החלטותיו של בית המשפט נועדו להיות חלוטות (בשלב כלשהו), בדיוק כיוון שנועדו להקנות וודאות בהכרעת סיכסוכים בין יישויות משפטיות ו*לא* לניהול מדינה!
נוכלים כמו סורוס, פשוט זיהו חולשה זו במשטר דמוקרטי ומסיבה זו דחפו להעברת יותר ויותר החלטות לידי בתי המשפט + חקיקת היסודות אשר באמצעותם יוכל השופט לומר, שדעתו הסובייקטיבית מבוססת על איזשהו חוק. רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, גם כאן לא המציא שום דבר חדש. פשוט גנבו כמו תמיד, מחבריהם הנוכלים מארה"ב.
דבר סובייקטיבי אינו שפיט! כי אם הופכים אותו לשפיט, הופכים את השופט לדיקטטור ומבטלים את הבחירות (גם אם הן ממשיכות להתקיים למראית עין). עכשיו. אתם יכולים לדעת, היכן נמצא "אני סבורה כי" על סקאלה "משפטית" זו.
החטא הקדמון שעדיין ניתן וצריך לתקן הוא הרכנת הראש של הממשלה והכנסת מול השתוללות הדיקטטורה של בג"צ. כל מה שנדרש הוא לא פסקת התגברות ולא "רפורמה משפטית". מה שנדרש הוא שהממשלה תכריז בקול גדול וצלול שהיות ובג"צ מעולם לא הוסמך בחוק לבטל חוקים, כל הסמכויות שפיברק לעצמו בטלות ומבוטלות. הממשלה לא מכירה בסמכותו לבטל את חוקי הכנסת, וממילא הם שרירים וקיימים והממשלה תאכוף אותם ככל חוק אחר.
אה, ועוד משהו – אזהרה חריפה לבג"ציונרים שאם עוד פעם יעלה להם נוזל צהוב למקום שבו אצל בני תמותה רגילים שוכן מוח, ייעצרו ויועמדו לדין. (כמובן, לשם כך צריך להעיף לכל הרוחות את הרועצת המפוצצת).
בקיצור, כל מה שצריך הוא סל תוצרת הלול לכל שר.
בית משפט חייב לפסוק על פי דין כתוב. לא שום דבר אחר.
אין לו תשובה, שיבקש מהמחוקקים.
לא יקח את הדין לידיו. שתמיד מזוהמות בשנאת ישראל.
משפחת פשע, מנהלת רשת פשע, שפוגעת בכל רובדי החיים של היהודים בארץ ישראל.
ועל זה הם צריכים לעמוד לדין.
מאז מלחמת העולם השנייה, אפילו צבאות ערב לא הצליחו לגרום לנו לכאלה אבידות כמו האינקוויזיה מירושלים.
שום רפורמה לא תעזור, השופטים לא מצייתים לחוק וגם לא לתקדימים של עצמם. הם ימצאו מליון דרכים להכשיר את החלטתם. הדרך היחידה היא לשנות את הרכב השופטים, לבחור שופטים שדעתם תהיה כדעת רוב העם, רק ככה יהיה סוף לדיקטטורה של השופטים והיועצים המשפטיים.
כל מילה בסלע! ביטול החוק השבוע הוא ההוכחה הניצחת לכך שמערכת המשפט מזמן ירדה מהפסים. זו מערכת מאובנת שכושלת בכל פררמטר אפשרי: לא מובילה לצדק, נותנת שירות גרוע לאזרחים, מפלה ופוגעת באזרחי המדינה ביחס לנתינים או אזרחים זרים ופועלת ללא הרף כנגד האינטרס הלאומי. כמו ברוממה – מה שבאמת אנחנו נזקקים כאן הוא לסגור את המערכת הזו, להרוס אותה מהיסוד ולבנות חדשה במקומה. חד וחלק.
יש לחסל את בג"צ במתכונתו הנוכחית בה השופטים בוחרים את עצמם בעצמם באמצעות ועדה חשאית המתנהלת בלא נהלים כתובים, לפי קריטריונים לא ברורים, באמצעות מסלולים עוקפי ועדה סטטוטורית. יש לבטל את כל השיטה הזו.
את השופטים תבחרנה, כמו בכל העולם הדמוקרטי, אך ורק ממשלות ישראל המתחלפות ורק לאחר שימוע עומק בכנסת, במהלכו תובררנה עמדות המועמדים ויחסם לעם היהודי ולזכותו על ארצו, הקודמת לכל זכות אחרת.
מי שיש לו בעיה עם ההמנון או הדגל לא ישמש שופט במדינה היהודית.
יש לקבוע בחוק שהיועץ המשפטי לממשלה ייבחר אך ורק על ידי הממשלה, כראות עיניה ובהתאמה עם האידיאולוגיה הפוליטית שלה ולא יונחת כפי שקורה היום, כאחד מרשימה שבג"צ קובע.
יש לקבוע בחוק שהיועץ הינו אך ורק יועץ ואינו קובע דבר לגבי מדיניות הממשלה או מינוייה לתפקידים שונים – שכן כך מתבצעת אידיאולוגיה הלכה למעשה.
אהרון ברק הוא שקבע בפסיקה הזויה שעצות היועץ יחייבו את הממשלות ומאז שולט היועץ מטעם בג"צ על המדינה. יש לבטל את הפסיקה – שאינה מעוגנת בחקיקה כלשהי.
אשר לטענה שהפקדת סמכות המינויים במערכת המשפט בידי הכנסת תביא לפוליטיזציה פסולה של ההליך, התשובה היא פשוטה:
אם הכנסת כשירה לשרת כנציגת העם לצורך חקיקת חוקים שבכוחם אף לחייב כנסת עתידית, יהיה זה מופרך ואף מגוחך לטעון שהיא איננה כשירה לאשר את המינויים לאותו גוף אשר יפרש את החוקים שהיא חוקקה.
מנגנון דמוקרטי חדש לבחירת שופטים חיוני לא רק לשימור מעמדו של בית משפט החשוף לביקורת ציבורית גוברת. הוא אף ימלא תפקיד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה הישראלית בכללותה.
בין התופעות המסוכנות ביותר העלולות לאיים על משטר דמוקרטי בולטת התפתחותה של תחושה בקרב העם שדעתו אינה נחשבת, שאין לו כל שליטה על מושליו וכי אין טעם אפוא שייטול חלק בענייני ציבור.
השיטה הנוכחית למינוי השופטים בישראל מעודדת בדיוק את התפשטותה של מחלה זו, שכן המסר שלה הוא שאין להותיר בידי נציגיו הנבחרים של העם את ההחלטות החשובות ביותר ושמשום כך הרכב בתי המשפט חייב להיקבע בידי ועדה סגורה.
ממשלת "ימין" ממנה רדיקלים סמולנים חסרי כישורים לרמטכ"ל, נגיד הבנק, פרקליט המדינה.
ממש לא מדובר באליטה כי אם בכנופיה פיאודלית כמו בירדן, מצרים וסוריה.
אותם ה "עליונים" החרדים מפגיעה "בלתי מידתית" של קנס מנהלי על פורעי חוק השוהים בישראל מעבר לתקופת רשיון עבודתם ולהם נתונה ומתחיבת לגירסת בית המשפט העליון, הגנה על קניינם, הם אלו הרומסים ברגל גסה את זכויות הקניין של אזרחי המדינה. ראו פסק דין "דלי דליה" הפקעה של קרקע בבעלות פרטית ליעוד פארק ציבורי על מקרקין בבעלות פרטית ללא מתן פיצוי לבעליהם החוקים, בניגוד לחוקי יסוד ובניגוד לחוק התכנון והבניה – בעבורם חוק התכמון והקומבינה.
עכשיו אמור במקום שופטי בית המשפט העליון:
להטוטני מלל, מעוותי דין גונבי דעת.
יש לבביא לקריאה שניה ושלישית את חוק הרפורמה המלא ןבכך להביא כת בית המשפט העליון לממדים האמיתיים כפי שהיו בימי השופט לנדוי.יש לבצע הסברה עולמית באופן רציני.
הכל לא בג"יצ פה.
כך הכל מבוטל על ידי הפוליטיקאים עוד לפני שחוקק בכלל.
למה ממשיכים לדבר על 20 חוקים ולא באותה נשימה מדברים ומפרטים את החסימה של החקיקה הימנית על ידי הפוקדים הממשלתיים שמודיעים שזה לא בג"יצ.
נוכלים, גנבי דעת ושלטון ורמאים עליך ישראל!!!
מערכת המשפט בישראל היא מוסד פוליטי ממנו מנהל השמאל את הפוליטיקה שלו.
האמון עליו אמורה מערכת משפטית להישען – אינו קיים!
קולות רבים מבקשים שינוי מהפכני אך נענים באוזנה החרשת של מערכת המשפט המתעלמת מרעש הרקע מחריש האוזניים והיומיומי!
יש ליצור מצב חדש בו מערכת המשפט תחדל להתקיים במתכונת הנוכחית ותשוב לשמש כרשות שופטת בלבד!
נמאס מהיורוקרטיה בישראל
דיקטטורה שיפוטית חיה וקיימת פה בישראל. לא מרגיש שהעם הוא הריבון. למה בכלל חיילים מקריבים עצמם אם זו כבר לא המדינה שלנו או שלהם אלא של פקידים עריצים ובעלי הון?