תומאס פרידמן לא מייצג את אמריקה

אם ישראל אכן תאבד ביום מן הימים את תמיכת הזרם האמריקני המרכזי, הדבר יהווה מכה קשה למדינה ויציב את התבונה הפוליטית של מנהיגיה בספק גדול. אך הבעיה עבור השמאל הישראלי ותומכיו בארה"ב היא שהם אולי חושבים כי נתניהו וממשלתו ראויים לאבד את התמיכה הזו, אך כרגע אין כל ראיה לכך שהדבר יתרחש.

למעשה, כל הסימנים מצביעים על כך שאין שום סיבה להאמין כי האמריקנים רואים את ישראל בעין רעה, או רואים במדיניות שלה כאחראית לכישלון תהליך השלום.

כל זה לא עצר את הרב אריק יופה, לשעבר ראש התנועה הרפורמית בארה"ב, לכתוב ב'הארץ' כי "ישראל מפסידה בקרב על דעת הקהל באמריקה". וכיצד יופה, ליברל אדוק כמו גם תומך ידוע בציונות ובישראל, מבסס את הטענה הנועזת הזו? תאמינו או לא, הוא סבור כי טור נבזי וטיפוסי של תומאס פרידמן על ישראל בניו-יורק טיימס (שמטרתו בכלל הייתה לתקוף את מיט רומני ולחזק את התמיכה באובמה) מהווה סיבה לחשבון נפש ישראלי.

אפילו יופה מודה בכך ש"טבעה הארסי של הפוליטיקה הפלסטינית מבהיר כי הכישלון להשיג שלום אינו יכול להיות מונח אך ורק לפתח דלתה של ישראל". אם זהו המצב, מדוע ישראל צריכה להתאמץ ולהציע ויתורים נוספים כדי לפייס את הפלסטינים, שמצדם לא הפגינו שום עניין בשלום, ושום רצון לשנות את התרבות הפוליטית שלהם כדי להפוך את השלום לאפשרי?

אין ספק כי יופה ומבקרים אחרים של ממשלת נתניהו אינם מרוצים מהמצב הנוכחי. רוב הישראלים, אפילו חלקם הגדול שתמך בעבר בהתלהבות בתהליך השלום, איבדו עניין במרדף אחר הפלסטינים ובתחנונים בפניהם לקבל את פתרון שתי המדינות. לאחר שסירבה לשלוש הצעות למדינה עצמאית בשנים 2000, 2001 ו-2008, ולאחר שסירבה אפילו לפתוח מאז במשא ומתן, הרשות הפלסטינית הוכיחה כי אינה מוכנה לקבל את קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ללא קשר היכן משורטטים גבולותיה. הסטטוס-קוו אינו אידיאלי עבור אף אחד מן הצדדים, אך כאשר משווים אותו לסכנה שבנסיגה מיהודה ושומרון שעשויה להוביל לשכפול של מדינת הטרור בעזה, מובן מדוע הדעה הרווחת בישראל מעדיפה קיפאון על פני אסון.

וכך, בעוד מרבית הישראלים היו מקבלים בשמחה את פתרון שתי המדינות הכולל ויתורים טריטוריאליים בתמורה לסיום הסכסוך, הם גם מבינים שהסיכוי שהדבר יתרחש בקרוב הוא נמוך מאוד. תפיסה זו רווחת גם בקרב רוב האמריקנים ומנהיגיהם; הסקרים מראים כי התמיכה האמריקנית בישראל עדיין חזקה, ומאמצי שתי המפלגות בתחרות על הקולות הפרו-ישראלים מוכיחים זאת.

כל זה גורם למבקרי ישראל ותיקים כמו פרידמן לחרוק בשיניהם מול מציאות אותה לא הוא ולא המקורות העלומים שלו הצליחו לחזות. פרידמן זעם כל כך על התמיכה האמריקנית חוצת המפלגות בנתניהו, עד לרמה שהוא החל להשתעשע בסטראוטיפים אנטישמיים בטוריו כדי לטעון למשל את הטענה הכוזבת לפי איפא"ק "קנתה" את מחיאות הכפיים להן זכה נתניהו בקונגרס.

המחשבה כי פרידמן מייצג את דעת הקהל האמריקנית היא מגוחכת, אם כי לא קומית ממש כמו תיאורו של יופה את פרידמן כ"כותב הטורים החשוב בעולם בסוגיות מדיניות חוץ". לא ניתן גם לטעון כי עמדתו של פרידמן מייצגת שינוי כלשהו יחסית לעבר, משום שהוא מאשים את ישראל בכך שאין שלום במזרח התיכון עוד הרבה לפני שהחל תהליך אוסלו.

יופה חושש כי אלמלא ישראל "תיתפס כמי שחותרת בנחישות לשלום בכל עת", האסון מתקרב. זו עמדה שניתן לייחס ערך מסוים. הוא מודה ובצדק באפשרות כי התפיסה לפיה ישראל אינה מעוניינת בשלום אינה הוגנת. אך בהתחשב בסירוב המתמיד של אבו מאזן לכל הזמנה לשיחות, האשמת ישראל בכך שאינה מעוניינת עוד לבזבז זמן במרדף אחריו אינה טיעון רציני.

עד שיגיע היום בו הפלסטינים יחליטו שהם מעוניינים בשלום, ישראל לא יכולה לעשות יותר מדי. עשורים של "תהליך שלום" הוכיחו כי מחוות כמו הקפאת בנייה או ויתורים על שטח לא יקנו לישראל את השלום שהיא רוצה. לנזוף או להעניש אותה על כך שאינה מעוניינת לחזור על טעויות העבר, או לחזק את התפיסה הכוזבת לפיה סירוב כזה פוגע בתמיכה האמריקנית בה, לא יקדם שום דבר.

הטור התפרסם לראשונה באתר 'קומנטרי'