האקטיביזם השיפוטי בישראל מעולם לא הגן על רופאים. ההפך הוא הנכון
יאיר לפיד סיפר אתמול ברדיו על פגישתו עם הרופאים המוחים במסגרת 'החלוקים הלבנים', בה הסבירו לו כי ביטול עילת הסבירות תפגע בהם היות והיא "מגנה על הביטוח שלהם. מגנה עליהם מפני תביעות. מגנה על האפשרות שלהם לרפא חולים". זו טענה מופרכת מכמה כיוונים. היא אינה נכונה ביחס לרפורמה ואינה נכונה ביחס לרשלנות הרפואית.
בעולם הנזיקין והרשלנות הרפואית קיים מושג משפטי בשם "הרופא הסביר", הנוגע להערכת הפעולות אותן נקט רופא אשר גרם נזק. באופן כללי, אם הוא פעל על פי המצופה מרופא סביר, יש לו הגנה בחוק; אם הוא חרג והתרשל באופן בלתי סביר, עליו לשאת באחריות לנזקיו. הרפורמה לא עוסקת במבחני סבירות מהסוג הזה, ולפיכך טענת המוחים מופרכת מיסודה. אבל היות והנושא עלה, חשוב להבהיר כמה דברים.
🚨 לפיד: ״ישבתי עם החלוקים הלבנים. הם אומרים: אנשים לא מבינים שעילת הסבירות מגנה על רופאים, מגנה על הביטוחים שלהם. מגנה עליהם מפני תביעות. מגנה על האפשרות שלהם לרפא חולים״.
🔍 בדקנו: אין בדל של קשר בין צמצום עילת הסבירות לביטוחי הרופאים, להגנה מתביעות, או לאפשרות לרפא חולים ✅ pic.twitter.com/sBHu0dVVZ3
— הבודקים (@habodkim) July 17, 2023
במקביל לשאר המהלכים שפותחו בעידן אהרן ברק גם דוקטרינת הרופא הסביר עברה שינוי, במהלך שהוגדר באחד הכנסים הרפואיים בשנים האחרונות כמעבר מ"רופא סביר" ל"רופא נדיר". העיקר מצוי בפסק דין של העליון בשם פס"ד רביד (דנ"א 7794/98), בו ניתן לראות את הפער בין הדור הישן בבית המשפט (אנגלרד, לוין) מול הדור החדש דאז (אור, ברק, ביניש, שטרסברג-כהן).
המקרה נוגע לנזק שנגרם למטופלת בת חמש אצל רופא שיניים שהזריק חומר הרדמה ללסת התחתונה, ובצירוף נסיבות נדיר ביותר גרם לשיתוק אצל הילדה. הרופא הוא מומחה מחו"ל שהתנדב במסגרת שיקום שכונות באשקלון והשתמש בציוד שהיה מצוי באותה עת במרפאה שהוקצתה לו. הוא זכה לתגמול על התנדבותו הציונית בפסק דין תקדימי נגדו של בית המשפט האקטיביסטי שלנו.
לא ניכנס לפרטים טכניים, אבל באותה עת היה בנמצא ציוד מתקדם יותר וידעו על שיטות טיפול זהירות יותר שהיו יכולות למנוע את הנזק. אלא שהן לא היו בשימוש נפוץ בין היתר בגלל שהנזקים שהן מנעו היו בדרך כלל מזעריים (סחרחורות קלות, מיחוש וכו'). המקרה של הנזק שנגרם לילדה נחשב חריג ונדיר, כזה שלא הצדיק רביזיה מלאה של הציוד ונהלי הטיפול. המחלוקת בין השופטים עסקה בשאלה עקרונית: כיצד לבחון התנהגות "רופא סביר"? האם מול הפרקטיקה המקובלת בקרב הרופאים, או מול הידע הרפואי הקיים והפרקטיקה האופטימלית והזהירה יותר?
בשאלה הזו התקיימו שני דיונים בעליון. בדיון הראשון, בהרכב מצומצם של גולדברג לווין וביניש, נדחה הערעור כשביניש כותבת תיזה חדשה כדעת מיעוט. התוצאה לא סיפקה את אהרן ברק והוא כינס דיון נוסף בהרכב מורחב (ברק, שטרסברג-כהן, טירקל, אור, ביניש, לוין, אנגלרד) צעד נדיר יחסית בערעורים, והפעם דעתה של ביניש התקבלה. כך תיאר אנגלרד, את התנהלותו של ברק: "העתירה לדיון נוסף נתקבלה על ידי חברי, הנשיא א' ברק, מבלי שנקבעה בה הבעיה המיוחדת עליה ייסוב הדיון הנוסף". הבעיה המיוחדת ברורה: ברק לא אהב את התוצאה.
השופט אנגלרד שכתב את דעת המיעוט ציטט את דעות שופטי ההרכב הקודם שדחה את התביעה המקורית. למרות שהיה אפשר להשתמש בציוד המתקדם יותר, היות והנזק החמור שנגרם הוא נדיר וקיצוני, "הכלל הוא שרופא סביר לא צריך לעשות מעבר לנהוג והמקובל בכדי למנוע אי נוחות זמנית הצפויה למטופל על ידו". גם אם נניח שהיה צריך להשתמש בציוד המתקדם, זו אינה עילה לרשלנות – "האם ניתן ורצוי לפסוק, כי היעדר נקיטת אמצעי זה עולה כדי התרשלות? נראה לי כי התשובה לכך היא שלילית".
בנוסף, יש כאן פגיעה בטיפולים רפואיים אחרים:
כשמצד אחד הוכח שהמשיב לא חרג מנורמת טיפול מקובלת ורווחת, ומאידך הנזק הצפוי היה פעוט וחולף – סיווג ההתנהגות כרשלנות היה מביא, לטעמי, לקביעת נורמה מחמירה מדי. משמעותה של נורמה זו היא, כי על כל מטפל, רופא ומוסד בריאותי להימנע משימוש בציוד ובחומרים רפואיים קיימים, במידה וקיימים בשוק מכשירים חדישים יותר, גם אם ההבדל היחידי בין המכשירים בחוסר הנעימות היכולה להיגרם למטופל כתוצאה משימוש במכשיר הפחות חדיש"
במילים אחרות: הרופא פעל על פי הנורמות המקובלות, השתמש בציוד הנפוץ והמקובל והנזק שנגרם הוא חריג, בלתי צפוי וקיצוני, ולפיכך אין להטיל עליו אחריות במסגרת רשלנות רפואית. זו דעת המיעוט של אנגלרד ולוין, והיא משקפת חלופה שפויה לעולם האקטיביסטי שהתפתח בשנות ה-90.
דורית ביניש כתבה את העמדה הנגדית בדיון קודם בתיק, ועמדתה דומיננטית גם כאן. הנימוקים שלה מרחיבים את מושג הרופא הסביר למחוזות רחוקים מאוד. ראשית, היא מסכימה שברמה הבסיסית, ה"פורמלית", הנוהג המקובל הוא המבחן המרכזי לפעולת הרופא הסביר:
"מקובל עלי כי הוכחה על כך שהנתבע בגין רשלנות פעל באופן העולה בקנה אחד עם הנהוג והמקובל בקרב בעלי המקצוע בתחום בו עוסק הנתבע, יש בה בדרך כלל כדי להצביע על כך שהנתבע פעל באופן סביר וללא התרשלות". אבל בכך לא די. לדעת ביניש יש להוסיף רמה נוספת. נקרא לה "מהותנית":
אולם, מבחן זה לקביעת סטנדרט ההתנהגות הראוי אינו המבחן המכריע. השאלה מהי רמת ההתנהגות שעל רופא סביר לנהוג לפיה, היא שאלה נורמטיבית המסורה להכרעתו של בית המשפט. בית המשפט יכריע בשאלה זו על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית המביאה בחשבון בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות הנזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק. שיקולים אלה ואחרים מבוססים כולם על ההנחה שעל המזיק לנקוט באמצעים סבירים בנסיבות העניין, כדי למנוע, או להפחית ככל האפשר את הסיכון הצפוי מפעולתו"
זו פסקה שקשה להפריז בחשיבותה. ביניש קובעת כי בית המשפט יקבע מהו רופא סביר ומהו טיפול סביר, לא לפי הנורמות המקובלות בעולם הרפואה, אלא לפי גחמות אידאולוגיות-חברתיות של שופטים. הם אינם פוסקים במחלוקת כלכלית בין אזרחים, אלא עסוקים ב"מדיניות משפטית", ב"ערך חברתי" של עיצוב התנהגות הרופאים וכדומה. הרופא הנתבע לא נמדד לפי הסטנדרטים המקצועיים (כפי שהעידו בהליך רופאים רבים הוא עמד ברובם), אלא לפי הסטנדרטים האישיים של השופטים והמדיניות החברתית שהם רוצים לקדם.
בדעה זו תמכו השופט אור (שכתב את דעת הרוב), ברק, שטרסברג כהן וטירקל, והיא התקבלה כפסק הדין. זהו אקטיביזם שיפוטי מן המדרגה הראשונה, ומי שהיו הקרבן הראשון שלו היו הרופאים.
כנס של המכון הלאומי לחקר שרותי הבריאות ומדיניות הבריאות לפני מספר שנים הוקדש לנושא הזה. תחת הכותרת "אחריות מקצועית – עת לרפורמה?", מושב מרכזי בו עסק בשאלה "האם עברנו מרופא סביר לרופא נדיר?".
נתוני חברות הביטוח הצביעו על גידול של כ-30% בתיקי רשלנות רפואית שהגיעו לבתי המשפט בין השנים 2006 ל-2017, כאשר סכום הפיצוי הממוצע עלה פי 2.5 כמעט מגובהו ב-2006. סכום הפיצויים ששולמו בגין תביעות כאלו זינק תוך עשור מכ-138 מיליון ש"ח לכ-262 מיליון. כמעט פי שניים. אלו נתונים מעט ישנים והמגמה רק מחריפה.
המציגים בכנס ריכזו תגובות של רופאים: "התחושה בקרב רבים מאנשי הצוותים הרפואיים היא שבתי המשפט מחפשים כיצד להטיל אחריות על הרופא, מתוך רצון להיטיב עם התובע הניזוק", כתבו. "הרופאים הפכו להיות שק חבטות של הריבון" הייתה תגובה אחת, ומנהל מחלקה לרפואה דחופה ציין כי "ברפואה דחופה מתפקדים כמו באירוע רב נפגעים אך נשפטים שלא כמו באירוע רב נפגעים". רופאים מתחומים אחרים אמרו :"אני רופא מקצועי ואני מוצג כאדם רשלן, מזניח ופוגע" ו"התנהגתי כרופא סביר ודרשו שאהיה רופא מושלם".
בתי המשפט יצרו נזקים נוספים שלא נאריך בהם כאן. הם פגעו במוסד התחקירים הרפואיים ("ועדות תמותה") שהיו חסויים במשך שנים. בית המשפט חייב לחשוף אותם וקיבל את הנאמר בהם כראיות בתביעות רשלנות, מה שגרם לפגיעה בתהליכי הלמידה בתוך בתי החולים, ובעקיפין לפגיעה בחולים נוספים; בתי המשפט גם התייחסו להתנצלויות ודברים בעל פה שאמרו רופאים לבני משפחה כראייה לרשלנות, מה שפוגע ביחסים האנושיים בין הרופא לחולה ובני משפחתו ועוד.
אנגלרד, בסיום דעת המיעוט שלו, חזה את הכל: "אין זה רצוי שבית המשפט, תוך מאמץ עליון להושיע את קרבן התאונה, ימצא שמץ של רשלנות אצל הרופא, ממצא העשוי לפגוע קשות בשמו הטוב של הרופא המטפל". אנגלרד ידע על הבעיות בתחום אבל בחוכמתו הבין כי בית המשפט אינו הכתובת. לכן הוא קרא אז לכנסת לפעול לרפורמה בנושא הפיצויים ("הסדר מעין זה…דורשים את התערבותו של המחוקק").
השורה התחתונה ברורה: המחשבה כי האקטיביזם השיפוטי הנוהג כעת בבתי המשפט "שומר" על הרופאים ו"מגונן" עליהם מפני תביעות משפטיות, היא חסרת בסיס לחלוטין. הרופאים מודעים לכך היטב, ואלו העושים שימוש פוליטי במקצוע שלהם חוטאים לא רק לחובתם הרפואית והאתית, אלא גם לאמת העובדתית הפשוטה. רופאים בלתי סבירים באופן קיצוני.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
הרופאים מטומטמים וישלמו על מעשיהם
הבעיה היא שלא רק הם ישלמו.
בישראל יש כבר כיום בעיה של בריחת רופאים. אם התנאים שלהם ימשיכו להדרדר זה רק יגרום למחסור גדול יותר של רופאים.
ונחש מי נפגע כשאין רופא שיגש לטפל מהר וכשסוף סוף מגיע רופא, זה רופא מותש אחרי משמרת כפולה? נכון, כל החולים.
כבר נקבע שאין שום קשר בין השכלה לאינטילגנציה והרופאים מוכיחים את זה. אגב, עבדתי מקרוב גם עם אוכלוסיית הרופאים וגם עם אוכלוסיית עורכי הדין ושני המגזרים הללו בטוחים שהם אור לגויים וליהודים.
כנ"ל הטייסים. שהמוח מסתדר להם בערך בגיל 45.
יתרה מאוד מכך,
הלכת קליפורד קבעת בפועל, כי שופט ללא כל רקע רפואי – הוא זה שיקבע האם פעולתו של הרופא היית תקינה (סבירה, אבל רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו כבר ממש אנסו מילה זו והיא איבדה כל משמעות).
כמצוטט מפס"ד: " … בית המשפט יכריע בשאלה זו על יסוד שיקולים של מדיניות משפטית המביאה בחשבון בין היתר את מידת הסיכון, את ההסתברות להתרחשות הנזק, את עלות האמצעים הדרושים למניעתו, את הערך החברתי של שלילת ההתנהגות שגרמה לנזק ואת היכולת היחסית למנוע את הנזק."
מה מסמיך פקיד שלמד כמה שנים סה"כ לצטט פסקי דין, להכריע בשאלות נוירולוגיות???
יתרה מכך (עוד יותר), המקרה המצער מאוד של רביד היה הפעם הראשונה (!!!) שדבר כזה אירע. זו בדיוק דעת המיעוט בדיון הנוסף, אותה כתב השופט אנגלרד: " … גרימת נזק בלתי צפוי לחלוטין אינה בבחינת אשמה מוסרית במובן הקאנטיאני,ואין היא בבחינת"אשמה כלכלית"בחישוב עלות/תועלת,משום שבעת המעשה ההסתברות להתרחשות נזק מעין זה היא אפס."
אז ראשית, פקידינו המשפטיים משחקים אותה חכמים בדיעבד וקובעים בפועל (פס"ד של מחוזי באר שבע אליו החזיר העליון את התיק לצורך קביעת חלוקת האחריות וגובה הפיצוי, קבע כי המשיבים ישלמו לרביד פיצוי בסך כ-6.1 מיליון שקל וכמיליון שקל הוצאות משפט – סכומים כאלה בוודאי דמי כיס למי שמממן את ההמון המוסת בחלוקים לבנים אבל בוודאות לא לפושעים המפקירים חולים, עצמם) "אשמה" נזיקית על אירוע שטרם התרחשותו, סבירותו נחשבה 0%!
ושנית, כיוון שאין (כיוון שלא יתכן) הליך רפואי נטול כל סיכון, אזי פועל יוצא של הפסיקה (החלת הלכת הגולגולת הדקה בתביעות נזיקיות) היא דווקא אשמתו של כל רופא, בכל מצב, ללא שום צורך במבחן הצפיות – רק ע"ב העובדה שנגרם נזק.
אז אם זו רמת הבנתם של הפושעים המפקירים חולים, בנושא עליו רתמו אותם כאיד*וטים שימושיים, לשבש חיים לאזרחים שומרי חוק (השימות שדיקטטורי המקרופון מדביקים לפרעות אלה, לא רלוונטיים) – בהחלט ובהחלט מגיעה להם הפסיקה שהם יקבלו.
הם כמו הפורעים באיראן המגינים על האייתולות ופוגעים באלימות בכל מי שמעז לומר ששלטון בו המילה האחרונה, בכל דיון ציבורי *סובייקטיבי* (!!!) נתונה לקבוצת האייתולות בלתי נבחרים הנו רע – בטוחים בצדקנותם אך בט*פשותם מקדמים שלטון שפוגע בהם, בדיוק כיוון שאין להם כל רצון להקשיב למי שחושב אחרת מהם (להקשיב באמת – קרי, עם היתכנות לגלות שהם טועים ובעקבות כך, גם לשנות את עמדתם) – בדיוק הטריק שכל הדיקטטורים והאייתולות מנצלים.
דברים כדורבנות ונכונים מאוד . עילת הסבירות מזיקה לרופאים .ולמרות שזו רק הלכה גוברת על חוקים שהם צריכים לקבוע ומאז שקיימת-מיהו הרופא הסביר נקבע על ידי בתי המשפט במקום על ידי הדיסציפלינות הרפואיות . יש מספיק חוקים כמו חוק זכויות החולה, חוק ביטוח בריאות ממלכתי ועוד ותקנות של ההסתדרות הרפואית וועדת האתיקה שלה
הגיע העת לחשוב לייבא רופאים מהודו
הניתוח הוא פשוט לא נכון ומתעלם מתפקידם של בתי המשפט. עוולת הרשלנות היא עוולה פתוחה, ולא ניתן לכלול בה הכל. בתי המשפט מפתחים את הדין (דרך אגב, לא רק ביחס לרופאים אלא ביחס לכל גורם, כולל עורכי דין), ומקדמים בכך את הרפואה. מעבר לכך: בדברים רבים בתי המשפט מבינים הרבה יותר מרופאים (דברים "טכניים" של שמירת רשומות, או דברים של זכויות אדם כמו הסכמה מדעת ואוטונומיה, ובמקרה של פסק דין קליפורד, ברשלנות תקציבית). בעניינים כאלה סביר ביותר (תסלחו לי על משחק המילים) שהם יפסקו בניגוד לרופא "הסביר". אם רוצים לראות סיכום של עניין זה, ניתן לראות אותו במאמרי על סטנדרט רפואי וסטנדרט משפטי, שפורסם ברפואה ומשפט לפני כ-20 שנים, ונמצא בנבו). צריך גם לזכור שהמחוקק – לפחות בספירה הפרטית להבדיל מהספירה הציבורית – שוקט על שמריו ולא מחוקק. מעבר לכך ולכך שנושא עוולת הרשלנות לא נמצא בדיון היום, צריך לזכור שביטול עילת אי הסבירות או צמצומה, מתייחס בראש ובראשונה לפגיעה במטופלים – שהם הקבוצה המוחלשת – ולא ברופאים (שהם – למרות הבכי והנהי, ממש לא קבוצה מוחלשת). הרופאים היו שמחים מאוד שכל העילות כלפיהם יבוטלו. גם הסתכלות עולמית מראה שפסק דין קליפורד (אני מתייחס לחלק של האחריות להבדיל מהנזק) הוא נכון. אכן, היה פסק דין ידוע bolam, באנגליה שאמר שאם קבוצה מהותית של רופאים פועלת בצורה מסוימת בתום לב, הרי שבית המשפט לא יכול להתערב בכך. עמדה זו נדחתה על ידי כמעט כל העולם של המשפט המקובל, ואפילו באנגליה צומצמה מאוד עד כדי ביטול (מי שמתעניין יכול לראות מאמר ששמו מלמד על עצמו, ואשר פורסך ב-MLR – למי שלא מטיב לכת medical law review, לפני שנים, וששמו bye bye bolam. למעשה הניתוח של הכתיבה מלמד עיוות (הפיכת הרופאים לקבוצה מוחלשת), ולבורות ביחס לפסק הדין קליפורד. אם רוצים לראות עד כמה שהמחוקק ובתי המשפט לא סבירים בהגנה על קבוצה מוחלשת, מוטב לראות את כל הפסיקה על דחיית תביעות הולדה בעוולה בשל התיישנות, כאשר חברות הביטוח גבו פרמיות בהנחה שיתבעו אותם 25 שנים. בכנס להשקת הספר של ישראל גלעד על התיישנות (אני הרציתי, טל חבקין, רם וינוגרד ואליעזר ריבלין), דיברתי על ההתיישנות הזאת, וטל חבקין היה בדעה שצריך לעשות תיקון נקודתי בחקיקה. אבל המחוקק לא סופר את האנשים האלה. ואשר לטענה כאילו יש יותר מידי תביעות, הרי שטענה זו הופרכה במחקרים אמפיריים, אבל את מי מעניינות העובדות?
כיוון שבתוך כל המלל,
לא נמצאת אפילו מילת קישור 1 של סיבה ותוצאה – לדוגמא, "כיוון ש" – אז תודה על הבאת דעתך הפרטית, אבל ע"מ לנמק כי משהו "פשוט לא נכון ומתעלם מתפקידם של בתי המשפט" חובתך היא *לנמק* מדוע זה ככה.
כיוון שלמי שלא מטיב לכת, מה שנחוץ לשכנע אחרים בצדקת עמדתך – אלה הנימוקים מדוע משהו נכון וממש-ממש לא "MLR כתבו שזה נכון, אז אני אומר לכם, שזה נכון".
אז תודה על הבאת דעתך הפרטית (כי זה מה שזה זה וממש לא יותר מכך) על המחוקק, אך ע"מ לשכנע אחרים בצדקת עמדתך – אנא תתחיל לנמק.
אוי, כל חולאי מערכת המשפט בתגובה אחת. כל הכבוד!
שופט אינו יודע יותר או מבין יותר מרופא, חייל או שוטר בכל עניין הקשור לתפקידם, הוא יודע אחרת, משפטית, מתוך הכורסא ולפי כללי משפט רוויים פיקציות, היפותזות ודוגמות. על בסיס אלה השופט/המשפט בונה סטנדרטים הרחוקים מהמציאות אבל תואמים את המגלומניה השיפוטית לעצב את הדין והחברה..
כל פסיקה השמה את השופט בנעלי הרופא, כל פסיקה המשתמשת בפיקציות כרופא סביר, חכמת הבדיעבד ממעמקי הכורסא, חוטאת לא רק לרפואה אלא גם למשפט ככלי רציונלי אובייקטיבי.
תפקיד השופט לבחון חוקיות ותו לא. לא סבירות, לא מידתיות, לא כל קשקוש אחר. היכן שאין לו תשובה בחוק- זיכוי. היכן שאין לו כלי מתאים, צא מהנחה שכך חפץ המחוקק.
רופאים אינם קבוצה מוחלשת, הסבר איך זה רלוונטי? מטרת המשפט אינה לחזק קבוצות אוכלוסייה, תפקידו לשפוט במחלוקת אדברסרית. לשופטים אין כל ידע או יכולת להבין משמעות פסיקה המגדילה את סכום הפיצוי או דורשת סטנדרטים מטורללים, לשם כך יש אנשי מקצוע המייעצים למחוקק. להבדיל מהחובבנות והשרלטנות של שופטי ישראל.
בנוסף לתשובות שקיבלת, אני רוצה להוסיף כמה הערות:
א.אתה טוען שיש נושאים בהם בית המשפט מבין יותר מרופאים. מה שנכון, רק שזה לא מה שטוען בית המשפט עצמו. שופטי בג״ץ האקטיביסטים טוענים כבר שנים ש׳הכל שפיט׳. אגב, חברי הממשלה מעסיקים הרבה יועצים מקצועיים(בטחוניים, כלכליים וכו׳). כמה יועצים כאלה יש לבג״ץ? אפס! מה שמוכיח את דעתם לגבי הבנתם בשלל נושאים.
ב.הטיעון שהמחוקק שוקט על שמריו הואמגוכח. מעבר לעובדה שזה לא תפקיד המחוקק לקבוע מה נחשב רופא סביר אלא תפקיד בית המשפט, ישנה גם אפשרות שהמחוקק יבחר בכוונה להשאיר מרחב החלטה לאזרח הקטן ולא להיות דיקטטור.
ג.מה רלוונטי מה פוסקים בעולם? יתכן שזה בדיוק ההגיון של שאר העולם-בואו נעשה מה שאחרים עושים-וכולם מעתיקיפ מבית משפט סורר אחד. זה שכולם טועים לא אומר שגם אנחנו צריכים לטעות. מישהוא צריך להיות הראשון שמתקן וזו לא בושה להיות מדינה מובילה.
כדאי לציין גילוי נאות שאתה עו"ד שמתפרנס מתביעות רשלנות רפואית. מטבע הדברים יש לך אינטרס לגיטימי להרחבת הרשלנות, ולעמעום הקריטריונים. זה בסדר גמור, אבל ראוי לציין.
>תפקיד השופט לבחון חוקיות ותו לא. לא סבירות, לא מידתיות, לא כל קשקוש אחר. היכן שאין לו תשובה בחוק- זיכוי. היכן שאין לו כלי מתאים, צא מהנחה שכך חפץ המחוקק.
שטויות במיץ. החוק איננו יכול בשום פנים להעלות בדעתו כל אפשרות שיכולה להיווצר. לכן בכלל צריך שופטים שיפרשו את החוק, והסבירות היא כלי מרכזי בזה – ראה דוקטרינת "האדם הסביר." כמובן, בימין שונאים את עילת הסבירות כי מטרתם חוקים בלתי סבירים, כלומר, דיקטטורה.
הכל היה טוב ויפה אלמלא חבורת אייטולות שמאלניות בגלימות לא הייתה מנצלת את הפרצות הללו למטרות פוליטיות וכדי לקדם אינטרסים של מדינות זרות באזור. איך אתה מסביר את הפסיקות שאפשרו מינויים ומסירת שטחים בזמן ממשלת מעבר? יש לכך רק תשובה אחת: מערכת המשפט היא פוליטית, יש לה שיקולים פוליטיים אבל היא לא נושאת בשום אחריות כיאה לכל דיקטטורה עם עיתונות מטעם, שבה מי שנושא באחריות הם לא מקבלי ההחלטות האמיתיים אלא שעירים לעזאזל שהמערכת רוצה לעשות מהם דוגמה.
החוק כולל קריטריונים ברורים בסעיפי ההגדרה.
החוק ממש לא צריך לפרט "כל אפשרות שיכולה להיווצר", כי לא ככה כאמור, כתוב כל חוק. כל חוק כולל הגדרה מדויקת של המאורע עליו הוא מדבר, באמצעות קריטריונים ברורים וממש-ממש-ממש לא רשימה של אפשרויות.
להיפך, זה המשפטנים בסיוע ישיר של השופטים, אשר לוקחים הגדרות אלה והופכים אותם ל"פרשנות". לא כיוון שנוסח החוק מחייב זאת אלא כיוון שניתנה בידיהם ההזדמנות והם רוצים לנצלה לקידום האינטרסים הפוליטיים שלה.
לראיה לכך שאני צודק – בנוסף לדבריו הנכונים של המגיב אשר כבר הגיב לך, דבריך עצמם הם ההוכחה לכך. כיצד? מעבר דעתך הפרטית על נוסח החוק (זו לא יכולה להיות מחלוקת, פשוט לך תקרא) כל מה שיש לך להגיד על מי שחושב אחרת ממך, זה הכללות והכפשות. לו היו לך נימוקים לדעתך – היית בוודאי רושם אותם. אך אין לך ולכן, כל מה שנותר לך זה הכללות והכפשות ילדותיים.
הרופאים לא מודעים ולא חושבים. הרופאים דוהרים עם העדר