פרוצדורה היא מהות הדמוקרטיה

בדמוקרטיה משנים כללים באמצעות שיח ושכנוע; בעריצות עושים זאת בכוח ובאלימות. מיעוט אלים יכול למשול ברוב לא אלים, כל עוד הרוב לא אלים ומסכין לכך.

מיעוט אלים מספיק או רוב גדול מספיק יכולים להדיח ולהחליף עריץ באמצעות אלימות. זהו תהליך רווי דם, יזע ודמעות, ולכן אפילו מי שכורע תחת שלטון עריצות ימנע ממנו וידחה אותו ככל האפשר. לפעמים אפילו יותר מדי. יש לנו ניסיון רב עם משטרי עריצות ואנחנו יודעים שהם לא שורדים בטווח הארוך. לא ברור עדיין מה תוחלת החיים של דמוקרטיה. הניסיון איתה קצר מדי. מעט המידע שיש – לא מעודד.

הרוב יכול להיות עריץ ולהשתמש בכוח ובאלימות כדי לכפות על אחרים את רצונו. זה נכון עם דמוקרטיה וגם בלי. פשוט כי הוא הרוב וכשהוא מוכן להשתמש בכוח – הרוב קובע. דמוקרטיה לא נועדה לאפשר לרוב לעשות זאת יותר בקלות. השיטה הדמוקרטית מבטלת את אפשרות הכפייה של מיעוט על הרוב ורק מגבילה את יכולת הכפייה של הרוב על המיעוט. זהו מנעד האפשרויות. אין מנגנון ישים המנטרל אפשרות לפיה מיעוט לא יקבל מה שהוא רוצה רק כי הוא מיעוט.

דמוקרטיה לא מבטיחה או אפילו שואפת להבטיח את זה. דמוקרטיה היא אסימפטוטית בשאיפתה לאפשר מירב החירות. היא לא יכולה להיות מוחלטת כי כל קבוצת אנשים גדולה מ-1 דורשת פשרות כדי להתקיים.

כל משטר מנכס לעצמו שימוש לגיטימי בכוח ושולל את הלגיטימיות הזו מכל שחקן אחר. דמוקרטיה מוסיפה על הבלעדיות הזו נדבך נוסף: לגיטימיות לשינויים במאפייני המשטר – בשיח ובהסכמה. השילוב בין איסור על שימוש בכוח ולגיטימיות לשינוי בלעדיו, הוא מנגנון רב עוצמה, באמצעותו המיעוט יכול לנסות לשכנע את הרוב שכדאי אחרת. ברבות הימים ועם הרבה מאמץ הוא אפילו יכול להפוך לרוב. ייחודיות הדמוקרטיה כמשטר טמונה בכך שהיא גמישה וניתנת לשינוי והתאמה לזמן, למקום ולאנשים. היא מאפשרת החלפת הנהגה ואידאולוגיה ללא שימוש בכוח.

הכללים לקיום פרוצדורה דמוקרטית פשוטים:

1. שימוש באלימות אסור לכל חוץ מגורמי אכיפת החוק.

2. גורמי אכיפת החוק חייבים לאכוף את האיסור על אלימות. הם רשאים להשתמש באלימות לשם כך.

3. כל שינוי בכללים, זולת אלו, הוא לגיטימי ואפשרי.

4. שינוי אפשרי כאשר רוב האזרחים, או רוב הנציגים שבחרו האזרחים בדמוקרטיה ייצוגית, מחליט לקיימו.

כאשר הם נשמרים, כללי הפרוצדורה הדמוקרטית מפחיתים משמעותית את התמריץ לאלימות מכל הצדדים. הם אפילו מפחיתים את הצורך של כל פרט להקיף עצמו בשבט או "מיעוט", בו שוררת מידת הסכמה גבוהה מספיק כדי לאפשר שיתוף פעולה נגד אלימות מצד אחרים. כל עוד הכללים נשמרים, הדמוקרטיה מאפשרת לתקן כל טעות ולהפוך כל שינוי באמצעים לא אלימים.

כאשר קבלת ההחלטות נעשית מחוץ לכללים, הדמוקרטיה נשברת. החלופות לדמוקרטיה הן עריצות או אנרכיה – שני מצבים בהם שינוי הוא קשה עד בלתי אפשרי ואלים. שבירת כללי הפרוצדורה הדמוקרטית לא תנטרל או תצמצם את השימוש באלימות, משום שהיא מגבירה צורך ורצון מכל הצדדים להשתמש בה כדי לנצח. במצב האנרכיה הזה אין לאף אחד חירות או זכויות. במצב הזה בונים חומות ומתחמשים ומסתגרים בקבוצות מיעוט קטנות, בתקווה שההסכמה בין הפרטים בהן חזקה מספיק כדי לספק הגנה מפני האלימות הלא-מוגבלת בחוץ.

היוונים כבר הסבירו לפני 2,500 שנה כי מצב זה – אליו דמוקרטיה מתדרדרת בקלות אם לא שומרים עליה – מוביל רק למקום אחד, לעריצות. אפילו אם היא "פילוסופית" ומעוניינת בהגנה על חירויות הפרט וזכויות אדם, עריצות מטבעה מחייבת שימוש בכוח כדי למשול. חברה אשר נמשלת כך נעשית אלימה וכוחנית. יש בה פחות זכויות לכולם כי הכוח הנדרש לשמירה עליהן מופנה לשמירה על חוק וסדר הנדרשים לשימור העריצות, ומתן זכויות יכול לערער עליהם. כל מי שבאופן טבעי חלש יותר – נשים, ילדים, זקנים ואחרים – פגיע יותר להשלכות הכוחניות המאפיינת חברה תחת עריצות.

דמוקרטיה אינה שיטה מושלמת. היא השיטה הכי פחות גרועה להבטיח שלכולם, לא רק לחזקים, יש אפשרות לפרוח ולהשפיע. היא לא מבטיחה שזה יקרה, אבל כל עוד היא קיימת היא מבטיחה את האפשרות. מי שעושה שימוש בכוח כדי למנוע שינוי שלא מוצא חן בעיניו, שובר את הפרוצדורה הדמוקרטית. לעשות את זה כדי להשליט בכוח את רצונך על אחרים זה לא מוסרי; לעשות את זה לכאורה בשם הגנה על פרטים, מיעוטים או חלשים – זה תלוש מהמציאות.

כדי להגן עליהם, הדמוקרטיה מייצרת שוויון מלאכותי בין מי שבורך באופן טבעי בכוח ומי שלא באמצעות איסור אוניברסלי על השימוש בו. כל שוויון אחר שאולי ניתן להשיג בהסכמה בין הפרטים בחברה דורש שנקיים את השוויון בין כל השחקנים במערכת בנוגע לשימוש בכוח. לכן הדמוקרטיה ממנה אחראים לשמירה על איסור השימוש בכוח, ומפקידה בידיהם לא רק את החובה לעשות זאת אלא גם את הסמכות הבלעדית להשתמש לשם כך באלימות.

ללא השוויון הזה, כל מי שמחזיק בכוח או יכול לגייס לטובתו כוח ימצא את עצמו עושה בו שימוש, לפחות כאמצעי להגנה מפני מי שמעדיפים שימוש בכוח על פני תהליך השכנוע המתיש שדורשת הפרוצדורה הדמוקרטית. זו הסיבה שהפרוצדורה היא מהות הדמוקרטיה. היא יוצרת את האיזון העדין בין הנטייה הטבעית להשתמש בכוח והרצון לאפשר חמלה. בין החשש מכוחם של אחרים והרצון לשתף איתם פעולה. בין דרישת המוסר שנגן על חלשים והצורך המוסרי לא פחות שנגן על עצמנו.

היא מייצרת הרתעה מפני השימוש בכוח, באמצעות האיום שהחברה כולה תפנה את כוחה נגד המשתמשים בו ללא סמכות. והיא מייצרת תמריץ להימנע מהשימוש בכוח באמצעות הבהרה שהכללים מספקים לכולם הגנה מפני שימוש בכוח באופן שרירותי או לא הוגן, כולל מצד המדינה. ההגינות חשובה כאן לא רק רעיונית. מערכת שנתפסת כהוגנת והגיונית מפחיתה את החשש מפניה ולכן את התמריץ להפר את כלליה.

לכן שמירה על הפרוצדורה הדמוקרטית חשובה יותר מתוצאות כל בחירה ספציפית בתהליך או ממאפיינים ספציפיים של מערכת השלטון. ההגינות בבסיסה היא המעצור לרצון של שחקנים חזקים או גדולים לנצל לרעה את הכוח העודף שלהם.

כאשר מנסים לייצר תוצאות רצויות לכאורה באמצעות הפרת הפרוצדורה, האיזון השברירי נשבר, התמריץ להפר את כל הכללים האחרים עולה, ותהליך ההתדרדרות של דמוקרטיה מתחיל. האיזונים והבלמים אינם שם כדי להבטיח תוצאה אופטימלית. הם שם בשביל להגן על הפרוצדורה, על המהות הדמוקרטית ששומרת עלינו מפני עצמנו.