גרסה עברית חדשה לקלאסיקה מספקת הזדמנות לבחון את השפעת יצירתו של בראם סטוקר
תרגום מחודש לקלאסיקה 'דרקולה' מספק לקורא העברי הזדמנות לבחון מחדש את יצירתו של הסופר האירי בראם סטוקר. במרכז העלילה עומד ג'ונתן הארקר, עורך דין בריטי צעיר אשר נשלח לטרנסילבניה כדי להסדיר רכישת טירה ישנה באזור לונדון על ידי רוזן עשיר ומסתורי. במהלך שהותו אצל הרוזן, מתוודע הארקר לאופיו האמיתי והנורא של דרקולה, שהוא למעשה ערפד הניזון מדמם של אנשים והופך אותם לערפדים בעצמם.
בהמשך, משתלבים בעלילה ארוסתו של הארקר מינה, חברתה לוסי ושלושת המחזרים שלה. לאחר שלוסי מנוצלת על ידי דרקולה, מתלכדים כולם לחבורה בהנהגת פרופ' אברהם ואן הלסינג, פסיכיאטר מזדקן והנמסיס המפורסם של דרקולה, כדי להתייצב מול הרוזן המרושע.
הספר כתוב כפרקי יומן של הארקר ושאר גיבורי העלילה ומתרחש בעיקר בלונדון של סוף המאה ה-19. מדובר ברומן מתח בסגנון אימה-פנטזיה. לטעמי האישי, הספר נוטה יותר לכיוון הפנטזיה, כך שמי שסולד מסוגת האימה יכול גם כן ליהנות ממנו. התרגום המחודש של אורי רדלר המנוח עושה עבודה נהדרת בהכנסת הקורא לאווירת המקום והתקופה, ומשרה אווירה גותית בצורה הנאמנה ליצירה המקורית. הספר כתוב בצורה קולחת, עתיקה אך לא מעיקה, והקריאה מהנה.
לטעמי, העובדה שהעלילה מסופרת מנקודת מבטם של הגיבורים, ולכן הקורא פוגש את דרקולה האיום בגוף שלישי בלבד, היא החיסרון הגדול של הספר. למעט הפרקים הראשונים בהם מתאר הארקר את שיחותיו עם דרקולה, האנטגוניסט הראשי עומד אמנם במרכז העלילה אך כנוכח-נפקד.
כתוצאה מכך הדמות של דרקולה קצת חלולה. לקורא בן זמננו אולי מוכרים המוטיבים התרבותיים של הערפד, ולכן הוא משלים באמצעות הדמיון את מה שלא מסופר לו. אולם בספר עצמו אין כמעט שום מידע על מיהו דרקולה, מאין הגיע או מדוע הוא עושה מה שהוא עושה. גם התיאורים של תכונותיו המפלצתיות מעורפלים לעיתים. ייתכן ובשל כך, דווקא בעיבודים הקולנועיים של דרקולה (בעיקר המאוחרים), היה ניסיון להוסיף לדמות סיפור רקע ומניעים ברורים למעשיו.
כך למשל, בגרסה הקולנועית משנת 1992 בבימויו של פרנסיס פורד קופולה, שהתיימרה להיות הנאמנה ביותר לספר של סטוקר, התווספו לעלילה הסיפור כיצד הפך דרקולה לערפד, וכן מניע ברור למסעו ופעולותיו בלונדון (בשני המקרים הסיבה היא אהבה לאישה, אם תהיתם). אלו שני רכיבים עלילתיים שאינם מופיעים בספר.
הדבר הבולט ביחס ליצירה הספרותית של סטוקר היא שדמותו של דרקולה (במקור דמות מיתולוגית מזרח-אירופית המזוהה עם ולאד דראקול ובנו ולאד המשפד, משליטי ולאכיה במאה ה-15) הפכה לנכס צאן ברזל בתרבות הפופולארית.
ז'אנר האימה בקולנוע, בתיאטרון ובספרות הוגדר במידה רבה על ידי דרקולה של סטוקר ודומה כי אין הרבה דמויות שהשפיעו על התרבות כמוהו. את דמותו של דרקולה ניתן לפגוש בסרטי אימה, כמו בסרטי ילדים, בתחפושות ליל כל הקדושים ועד עטיפות ממתקים. נראה שרוב האנשים מכירים היטב את הדמות גם מבלי שקראו את הספר.
בהקשר הזה מעניין לראות את ההשפעה על סופרים בני זמננו. בסדרת ספרי 'הארי פוטר', שראו אור בדיוק מאה שנים אחרי פרסום 'דרקולה' (לראשונה ב-1897), ניתן לראות מוטיבים ברורים של השפעה "סטוקרית" על הסופרת ג'יי קיי רולינג.
מעבר לכך שישנם לא מעט קווי דמיון בין האנטגוניסט הראשי שלה (לורד וולדמורט) לבין הרוזן דרקולה, ישנם גם מוטיבים יותר מעניינים. הצלקת המפורסמת על מצחו של הארי פוטר מזכירה את זו שנוצרה על מצחה של מינה הארקר. גם הקשר הטלפתי בין גיבור הספר לבין אדון האופל בעקבות התקפתו על הגיבור דומה. כך גם הרעיון של ביזור ההישרדות של הנבל – ה"הורוקרוקסים" של וולדמורט בהארי פוטר, והתיבות עם אדמת טרנסילבניה בדרקולה. בקריאה פשוטה של דרקולה ניתן למצוא עוד מספר קווי דמיון לספריה של רולינג, כמו גם השפעות על ספרים אחרים.
ונקודה חשובה לגבי התרגום החדש. את הספר בהוצאה זו תרגם אורי רדלר ז"ל, שהחליט כי הגרסאות הקיימות בעברית לא טובות מספיק ולא מעבירות את הקסם של היצירה. הוא החליט לתרגם את דרקולה באופן נאמן יותר למקור, ולטעמי עשה עבודה טובה מאוד. לאחר פטירתו בטרם עת, בסלע מאיר הוציאו לאור את התרגום של רדלר. יהי זכרו ברוך.
