שיטת החרם והאיומים של ראשי המחאה והפוליטיקאים בשמאל רק מחריפה את המשבר
משה רדמן אמר את מה שכולם יודעים: מטרת מחאת השמאל היא להקריס את כלכלת ישראל וכך להפיל את הממשלה.
קריאות דומות נשמעו במהלך כל מערכת בחירות מאז 2015, אבל לראשונה הגיע שלב המעשים, הודות לשילוב בין תבוסה מוחצת לשמאל בקלפי, הקמת קואליציית ימן הומוגנית, חמישה סבבי בחירה, וההבנה כי ממשלת השינוי לא תשוב בזמן הקרוב ולכן אין מה להפסיד. זה התחיל עם איומים להוציא השקעות מישראל, המשיך בשורת שביתות וחרמות, וכעת הגיע להצהרות כמו זו של רדמן על "אנשים שמוציאים כסף מהבורסה ואפילו מחשבונות עו"ש, ונמשיך ברחובות במחאה שישראל עוד לא ידעה כמותה".
רדמן אולי כיוון לחשוף טפח אבל חשף טפחיים – חלקים בשמאל ויתרו למעשה על הניסיון לשכנע, ובמקום זאת בוחרים פעם אחר פעם להשתמש בשיטות של איומים, הפחדות ואלימות מסוגים שונים.
ראשית ישנו החרם על נתניהו והמתקפה השיטתית נגד כל מי שהעז אפילו לחייך לעברו. במקום לשכנע מדוע לא לבחור בנתניהו, בשמאל מתחייבים בריש גלי לחוקק חוקים אנטי-דמוקרטיים שיוציאו אותו מהמשחק. זו אינה רק הבטחת בחירות איומה, אלא התחייבות להשתמש בכלים של המדינה עבור צרכים פוליטיים ופגיעה בזכות אזרח בסיסית.
שנית, ישנה מחאת המשרתים והעסקים: הרופאים, הטייסים, ההייטקיסטים, שורה של מגזרים וקבוצות בעלי חשיבות שמודיעים כי יפעלו נגד הממשלה כדי לכפות עליה את דעתם. בשוק של ריכוזיות גבוהה וסגירות ניכרת בפני תחרות וגיוון, גחמות של קבוצה או יחידים רבי עוצמה הופכים לשגרת חיים.
והשיטה השלישית, שלמענה יצא רדמן להפגין ועבורה הכריז על כוונת חבריו לפגוע בכלכלה ובביטחון, היא השימוש בבג"ץ. זהו לב הבעיה של השמאל כיום. בית המשפט אמנם מהווה אחת משלושת הרשויות במשטר דמוקרטי, אך בניגוד לרשויות האחרות אינו עומד לבחירה.
מה בעצם אומרים בשמאל? נכשלנו בקרב על הכנסת, גם ויתרנו על האפשרות לשכנוע במהלכו ולאחריו. לכן המאבק הפרלמנטרי יפנה את מקומו לקרב של רשות מול רשות. זו גם הסיבה שהשמאל כה נמהר להגן על בג"ץ הברקי, שרואה את עצמו לא כפוסק על פי החוק, אלא כקובע החוק וסמכות עליונה בין הרשויות. זה כבר עיוות מסוכן של תפיסת הממשל הדמוקרטי, ופתח בטוח למשברים חוקתיים.
כל שלוש השיטות נמצאות בשימוש בקרב ראשי המחאה והפוליטיקאים שמנהיגים את מחנה השמאל, ומעידות מעל לכל על אובדן אמון בתהליך הדמוקרטי-פרלמנטרי, ובעיקר אובדן אמון ביכולת השמאל יכולתו לשכנע בצדקת דרכו.
לא עוד קרב בין גישות, אלא קרב בין רשויות, שאחת מהן נתפסת לא כרשות שופטת נייטרלית שאמורה להיות מחוץ לשדה הפוליטי, אלא כמייצגת מחנה וערכיו תוך עימות עם הרשויות האחרות. זו תפיסה מסוכנת שפותחת את הדלת בפני משברים עתידיים וחמורים לא פחות.
