טוב הוא הנוער שלנו

השבוע צוין יום השנה ה-110 להולדת מנחם בגין. מאמר זה פרי עטו ראה אור בעיתון 'חרות' ביום 21.9.1960, תחת הכותרת "שמות ובעיות"

***

אופנת התחרות חדשה קמה בין עסקנינו הציבוריים, המושכים בעט או המשמיעים דברם. איש איש מנסה לעלות על רעהו, או יריבו, בחידודי לשון על חשבון הדור הצעיר. האחד מערבב נוער בקפה; השני מוסיפם אותו. יש מי שמחניף לו בלא מעצר ויש המגנהו בלא סייג. יש מי שתובע להבדיל בין קריירה לבין שליחות, מבלי להבהיר מהי מהות המושגים האלה בימינו, ומי יקבענה. יש התובעים להמליך את החלוציות ויש הדורשים לחלץ את הממלכתיות. ועוד הלשון נטויה.

יורשה לי, מתוך התבוננות הניסיון, לעוץ לחדדנים לחדול מאימרותיהם המכונפות או המחניפות או המוקיעות. הכללותיהם אינן יכולות להבהיר, אלא לטשטש ולהאפיל. כך היה בימים עברו; ולא יהיה אחרת בימינו.

האם בהישמע הקריאה: בית יעקב לכו ונלכה, אפשר היה לקרוא לכל הדור ההוא בשם דור הביל"ויים? האם, בעלות הקול, בתנאים מיוחדים: נצח ישראל לא ישקר, אפשר היה לתת לכל הדור ההוא את כתר נילי? האם, בצאת הקריאה: למען עמנו ולמען ארצנו, לגיונה, ניתן היה לכנות את כל הדור ההוא דור הגדודים?

האם, בצאת החלוץ, כפי שמהותו הובהרה בשיחות בין השמשות של זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור, היה כל הדור ההוא דור חלוצים? האם בימי נעילת שער, בצאת הספינות, עם עולים בלי רישיון או עם חותרים על אף איסור, קם כל הדור ההוא ויהי לדור מעפילים? ובמקום מחתרת עברית, לוחמת, נרדפת, מגיבה, משחררת, הופכת את העם מנרמס למתקומם, מנרדף לנגאל, מבעית עמים לגורם בינלאומי, כלום היה כל הדור ההוא לדור מורדים?

הכל יודעים מה היה, באופן יחסי, מספרם של הביל"ויים, של אנשי נילי, של מתנדבי הגדוד, של החלוצים, של המעפילים, של לוחמי המחתרת. מי היו, רובם ככולם, בני הדורות ההם? שמם הנכון הוא: מתכלכלים. את השם הזה אין לשאת ברגש של נחיתות ואין לבטאו במידה כלשהי של זלזול. להיפך. הוא ראוי לכבוד, ביחוד אם ניקח בחשבון באילו תנאים היו אבותינו ואבותיהם שלהם נאלצים לכלכל את בני ביתם.

אולם מן הרבים ההם צמחו מעטים, מפלסי נתיבות, במחשבה או במעשה, מורי מפנה, משני גורל. החלוקה והיחס המספרי ביניהם, אין לתמוה ואין להתאונן עליהם. כך היה בכל התקופות ובכל הארצות ובכל העמים. ההכללה היא מקובלת, אך אין היא עומדת במבחן ההתבוננות ההיסטורית, המציאותית.

ואם יש להיזהר, למען האמת, מפני הכללות חיוביות, על אחת כמה וכמה יש להתרחק, על אף הפיתוי, מן ההכללות לשלילה. ודאי, המתכלכלים יכולים להצמיח לא רק אנשי ביל"ו, לא רק עולים אלא גם יורדים, לא רק מתקנים אלא גם מקלוקלים. אך כלום אלה האחרונים מטביעים את חותמם על גורל האומה או עתידה?

היו כאלה גם בדורות הקודמים. ראינום בעיצומם של המבחנים, אשר קשים מהם וגדולים ומרוממים מהם לא היו. אבל הם, כפי שביל"ו, כן בלו. האם בשמם יקרא אחד הדורות, בין זה שהכין את התקומה או הביא אותה או קם אחריה? חופזה היא. הבל הוא. לא שמות יש להמציא. חובה לבחון את הבעיות.

***

קריירה. שליחות. למילה הראשונה ניתן צליל שלילי; אין צורך לומר מה בוקע מן המושג השני. הקריאה לבחור בין שני אלה פירושה: בחר בין רע לבין טוב, בין חטא לבין מצווה, בין השתמטות לבין חובה.

היו ימים בהם הבחינה הייתה פשוטה באכזריותה, חד משמעית במהותה, המותר להזכיר? העם היה מושמד בגולה, משועבד בארצו. מה צריך היה איש צעיר, בגיל או ברוח, לעשות בימים שכאלה? האם זכאי היה לדאוג לרווחתו, לנוחותו, או האם חייב היה לקום ללחום ולהיות מוכן לכל קורבן, פשוטו כמשמעו, לכל קורבן, למען שחרר את ארצו, למען גאול את עמו.

אמנם כן, הנוער עמד אז על פרשת דרכים: מי לחיפוש קריירה אישית, ומי למילוי שליחות לאומית. אולי לא רבים הבינו כי אם השליחות לא תמלא אף הקריירה תיהרס, כי אם התקומה לא תובא אף הקיום לא ימשך.

אבל הבחירה עצמה הייתה ברורה לחלוטין. ואשרי הדור אשר הצמיח את הבוחרים בשליחות. הם מעטים היו. הם עמדו במבחנים, מחוץ ומבית, בהם לא עמדו לוחמים של עמים משועבדים אחרים. אבל יכלו. כי השליחות ורק היא הייתה לנגד עיניהם.

מופת אחר. היו ימים לפני קום המדינה בהם צעירים יהודים נקראו לעזוב את בתי הספר בגולה לדרגותיהם ולבוא ארצה ישראל, כדי לחונן עפרותיה. לא אעלה עתה את בעיית החינוך שניתן לנוער ההוא. אין לכחד כי במשך שנים רבות חונכו הצעירים האידיאליסטיים ההם לדחיית הרעיון הממלכתי ואף – מה שגרוע יותר – להלעגתו.

התלהבותם, מלבד עצם השיבה לארץ אבות, הייתה בשטח אחר. הייתה בכך טרגדיה גדולה, שאין עוד לכתוב עליה אלא בנוסח של אילו… אילו כל הנוער ההוא, שהיה מוכן לקורבן הוויתור, היה מתחנך בשנות העשרים והשלושים הגורליות על השאיפה, הישירה והיחידה, לתת לישראל מדינה, הייתה הקמתה מקדימה, כלומר מונעת את שואתו. אבל "אילו" כזה אין בו עוד, לצד לקחו, אלא מכאוב.

אפס, הברירה שהועמדה בימים ההם לפני אותו חלק של הנוער היהודי, אף היא הייתה גלויה לנגד עיניו. אם תישאר בגולה ותלמד ותעלה מבית ספר תיכון למכללה נכריה, תדאג לקריירה האישית שלך, בתנאים הידועים לך. אבל אם תעלה ארצה ותצטרף לקבוצה, או לקיבוץ, תהיה לך הכרה, כי שותף הינך לניסיון גדול של הגשת אידיאל חברתי אשר אנו, מחנכיך, חושבים אותו לצודק. ושוב: אין לומר כי רבים רבים שמעו לקול הקריאה הזאת. אבל היו כאלה שהלכו אחריו. האבחנה והבחירה לא היו מוטלות בספק.

האפשר לדמות את הימים ההם לימים אלה, את התנאים בראשית השאיפה למסיבות בראשית ההגשמה? כל הטעויות וטרוניות השווא המוטחות בפני הנוער שלנו נובעות מן ההשוואה המוטעית שאיה אלא פרי שיגרה מחשבתית.

המילה קריירה היא שאולה. מקורה לטיני. יש לה, בלשון עמים זרים, יותר מאשר משמעות אחת. פירושה הוא מהלך מהיר, וגם התקדמות, של יחיד או של ציבור, וגם דרך להבטחת אמצעי קיום. אין לשוות לה, בכל התנאים, נימה שלילית. אין להעביר עליה את כל הדוחה הקשור במושג שנגזר הימנה: קרייריסט.

לאו כל אדם הרוצה להתקדם ולהבטיח לעצמו ולבני ביתו בהווה ובעתיד אמצעי קיום הוגנים, מוכן למען השגת מטרתו לדרוס "במהלכו המהיר" את רעהו או להשגינה על חשבון חברו. אבחנה כזו, בין המושג המקורי לבין הגזור ממנו דרושה ורצויה גם במקרים אחרים.

מהי בשביל אדם צעיר במדינת ישראל קריירה, ושליחות מהי? אם הוא החליט להיות קצין בצבא היבשה או בחיל הים או בחיל האוויר, לאן הוא הולך – לקריירה אישית או לשליחות לאומית? ואם הוא גמר אומר ללמוד בנאות, או הנדסה או רפואה, או הוראה או עריכת דין, הבוחר הוא ברע, החוטא הנהו?

אפשר היה להרבות בשאלות כאלו, מספרן יכול היה להיות כמספר המקצועות הדרושים ליחיד והחיוניים לכלל, שבלעדיהם אי אפשר לקיים מדינה או לקדם אומה. הדוגמאות הספורות שניתנו מספיקות כדי להוכיח כי יש והקריירה מתמזגת עם השליחות.

איש צעיר, הרוצה להיות מפקד בצבאנו ולהצטיין ולהתקדם ולהרבות ידע ולעלות בדרגה, בוחר בקריירה שהיא שליחות או להפך. וכן עושים רבים מעמיתיו הבוחרים להם, מתוך הכרת כשרונם, דרך חיים אחרת. לא אהסס לומר כי המיזוג הזה הוא המצב הבריא. אליו צריכה לשאוף כל אומה עצמאית. ואילו הציווי הכולל להבדיל בחיי מדינה בין קריירה לבין שליחות, אין בו כנות, אין בו תוכן של אמת.

במקום להרבות טוב אידיאליסטי, הוא עלול לזרוע דימורליזציה חמרנית. כי הנוער רגיש ומתבונן ומקשה. והוא מסיק מסקנות מן הקושיות, אשר בפי המבדילים אין שום תשובה עליהן. אם שואלים אותו: כלום לא עזבו צעירים לפניך אוניברסיטה כדי ללכת לקיבוץ, הוא מיד שואל כמשיב: וכלום אין הקיבוצים שולחים היום את בניהם לאוניברסיטה? בשאלה האחרונה אין שום טעם לפגם או לגנאי. להיפך. בהן הניתן בתשובה עליה יש חיוב לאומי וממלכתי רב.

בלי השכלה אין קידום ואין קיום לשום אומה. הסיפורים הסוציאליסטיים לפיהם אין אלא עמל אחד היוצר והראוי לכבוד, הלא הוא הגופני – אצלנו הם נפוצו כריאקציה לתנאי הקיום הידועים בנכר – הוכרו כריאקציוניים משני עברי המסך המבדיל בין התקדמות בתוך עבדות לבין חירות בתוך התקדמות.

השאיפה הכלל-אנושית המוצהרת היא לשחרר את האדם מן העמל המפרך. ההשכלה היא המקרבת אותנו אלי המטרה הזאת. תבוא הברכה על כל הלומדים בעיר ובכפר. אולם אם זוהי המציאות אל ינסו המטיפים לטעון כי ההליכה לקיבוץ היא השליחות החלוצית היחידה, ואילו ההליכה לאוניברסיטה היא חיפוש קריירה. הבדלה צבועה היא והנוער אינו ירא את הצבועים; הוא אינו שומע להם.

***

בהתמזגות הרצויה בין עבודתו של הצעיר ובין שירותו הלאומי, ישנה סכנה מסוימת. אכנהה בשם פאוערסיזם. אין זה מושג מדעי, סוציולוגי. הוא מלאכותי. גזרתיו משמו של טייס אמריקאי ששמו נתפרסם ברחבי תבל.

העיתונות הישראלית לא הקדישה מקום רב למשפטו של פאוערס במוסקבה, אך העיתונות הבינלאומית מילאה את עמודיה בפרטי תיאור ובפסוקים סטינוגרפיים. ודאי, הייתה זו רדיפה אחרי סנסציה, אבל הייתה זו גם התעניינות בטרגדיה, לאו דווקא של יחיד.

שוביו, כולאיו וחוקריו של פאוערס שברו את רוחו, אף אם לא נגעו בגופו. אין בכך שום תעלומה. אף על פי ששום רמז לא ניתן לזה בימי המשפט הפומבי מאוד, אפשר לומר בביטחון גמור מתי נשבר פאוערס. הוא היה בידי שוביו ימים מספר לפני שהודיעו לו כי הודיעו לעולם על הישארותו בחיים. הם, בפשטות, אמרו לו כי איש מלבדם אינו יודע החי או מת הוא, או יותר מזה – הכל נוטים לחשוב כי הוא נהרג בנפילתו ולכן הוא כולו כולו בידיהם. מובן? ואם הוא רוצה להציל את חייו, אשר לכאורה אבדו בראשון במאי, ידבר. והוא דיבר.

משדיבר בחקירה, הוסיף במשפט. והוא אמר דברים שאין חמורים מהם. הוא התוודה על פשע. והן הממשלה האמריקאית הודיעה כי היא שלחה אותו והיא אחראית על מעשהו. משמע… ואת המשמעות הזאת רצו הרוסים, מעל לכל, להוציא מפיו. והצליחו.

באחד העיתונים האמריקאים קראתי דברי לגלוג נוראיים על חשבון הטייס האומלל, המתחיל, ככל מי שנמצא במצבו, להיות נשכח. מחבר הרשימה הישווהו לנתן הייל אשר הבריטים העלוהו לגרדום בימי מלחמת השחרור נגד שלטונם. לפני צאת נשמתו הספיק הייל לומר את המשפט הנלמד בכל בתי הספר האמריקאיים: מצטער אני על שאין לי אלא חיים אלה (that I have only one life) לתתם למען ארצי. מר פאוערס, המשיך הלגלגן, יכול היה לומר: "צר לי על שאין לי אלא ארץ אחת כדי להקריבה למען חיי".

זהו לגלוג אכזרי, בלתי אנושי, ביחוד אם מי שיעשה את ההשוואה המבדילה לא יוכל בוודאי בעצמו לומר כיצד הוא היה נוהג לו היה במקומו של פאוערס. עליו ועל עניין זה חל בהחלט הצו המוסרי של אבותינו: אל תדון וכו'.

האם לא יכול היה פאוערס לומר, לפחות בבית המשפט הפתוח, הגלוי, כי הוא עשה את אשר עשה למען ארצו וביטחונה והוא מוכן לשאת בלי תחנוני השתפלות בעונש? כנראה שלא יכול היה. ניסיון הדור הוא. נשברת בידי "מהנדסי הנפשות ההם ולו פעם אחת, לא תשוב להיות עוד שלם.

אבל פאוערס לא רק התוודה וביקש רחמים. הוא גם הסביר. הסברתו נסבה על הנימוקים שהניעוהו לקבל על עצמו את התפקיד החשאי. דבריו היו נוראים בשלוותם. קיבלתי סכום נוסף, ניכר, של כסף. בדרך זו רציתי להבטיח לעצמי תנאי רווחה בהווה ובעתיד. שום שירות לאומי, שום רעיון. שום הכרה של חיוניות התפקיד להבטחת עתידה של ארצו. אין שכר אלא שכר.

את הדברים האלה לא היה פאוערס מוכרח לומר, אפילו אחרי הישברותו. העיקר שנדרש ממנו על ידי מנהלי התעמולה הסובייטית ניתן להם בהודאתו כי הוא והממונים עליו במשמש פושעים הם. למה הוא אמרם? הנורא בפרשה זו הוא כי על פי הנתונים הידועים עתה היו דבריו אמת. ואולי זו הסיבה המכרעת על שנשבר והתוודה וביקש רחמים והטיל דופי.

תיסלח לי הסטייה הממושכת מן הנושא. בלעדיה אי אפשר היה להבהיר את המושג מפניו חייב הנוער להיזהר. זהו הפאוערסיזם. אין אידיאל, יש טכניקה. אין שירות, יש שכר. כל עוד הכל הולך כשורה אין מרגישים בסכנה הכרוכה בטכניקה השכירה הזאת. אבל בבוא שעת המבחן… ברנרד שואו שם בפי אחד מגיבוריו את הדברים: "בשעת מבחן מוצא האדם את משלח ידו האמיתי". אבל הפאורעסיזם מוליך להיפוכה של אמרה נאה ונכונה זו.

אין להחניף לנוער שלנו. יש לו, לצד מעלותיו התרומיות, גם מגרעות. בבית הספר נותנים לו תרבות וחינוך, אך כלום הוא מקבל חינוך לתרבות? שמעתי על צעירים ישראלים שנכנסו לבית כנסת גדול בגולה והחלו לעזבו ברעש ובהמולה שעה שאחיהם, בני עמם, קמו לרגליהם כדי להתפלל את תפילת שמונה עשרה המקודשת מדור לדור. ויש בו גם, בדור לאחר התקומה, מידות אחרות של דימורליזציה.

אבל מה מקורן? הדור הצעיר נקרא במשך תריסר שנים להתעלמות מכוונת מקורבנות אמת שניתנו למען עמו ולמענו. הוא מתחנך, על ידי ספר ובבית הספר, על סילוף מאורגן של ההיסטוריה, לא מימים רחוקים או לא נודעים, אלא מהימים בהם הוא נולד וגדל.

הוא שומע מטיפים שאינם מקיימים. הוא רואה כפילות משונה. קרייריסטים קוראים לשליחות, ושליחים עושים קריירה. מעל לכל: בכל אמצעי ההסברה וההשתקה הרשמיים נעשה הניסיון לנטרל ממנו את החזון הלאומי, ההיסטורי, הנובע מעצם הזכייה באתחלתא דגאולה, הלא הוא חזון המולדת השלמה והשבת רוב העם לארץ אבותיו. והן הוא בהא תליא.

על אף כל אלה, טוב הוא הנוער שלנו. אין בו שום סימנים של פאורעסיזם. יש בו הטבעיות המולדתית של בני חורין. יש בו נכונות הקרבה. ועוד יבואו ימים בהם בנינו אחרינו יוכיחו כי הדור עליו חלם זאב ז'בוטינסקי קם ולא יעבור עוד, וכי גדולת מסירותו לעמו ולארצו היא כמעין המתגבר.