פרק מספר: למה הם שונאים חירות?

במסה מרתקת, המוגשת בפעם הראשונה לקורא העברי, מיזס מבהיר את המניע הנפשי המעורר בליבו של הסוציאליסט טינה כלפי השוק החופשי על חורבותיו הוא מבקש לכונן כלכלה מתוכננת: הרצון להימלט מאחריות הפרט לגורלו ולמצוא תירוצים לחסרונותיו.

אורי רדלר ז"ל היה העורך הראשון של הוצאת סלע מאיר ולוחם חירות. ספר זה, אותו תרגם מתוך החשיבות שראה בהפצת התובנות החבויות בו, מציע זווית ראייה מקורית, חדה ובהירה על המציאות הכלכלית והחברתית של ימינו.

***

ההתנגדויות הלא-כלכליות לקפיטליזם

1. טיעון האושר

מבקרים מעלים שתי טענות נגד הקפיטליזם: ראשית, הם אומרים, הבעלות על מכונית, טלויזיה או מקרר אינה הופכת אדם למאושר. שנית, הם מוסיפים שישנם עוד אנשים שאינם מחזיקים באחד מהמכשירים הללו. שתי הטענות נכונות, אך אינן נוגעות למערכת שיתוף הפעולה החברתי של הקפיטליזם.

אנשים אינם עמלים וייגעים כדי להשיג אושר מושלם, אך כדי להסיר אי-נוחות מוחשית במידת האפשר, דבר שיאפשר להם להיות מאושרים יותר. אדם הקונה טלויזיה מעיד על כך שהוא סבור שהאחזקה בה תגביר את רווחתו ותהפוך אותו שבע רצון יותר מחייו מאשר בלעדיה. אילו היה המצב שונה, הוא לא היה קונה אותה. משימתו של הרופא אינה להפוך את החולה למאושר, אלא לסלק את כאבו ולשפר את מצבו כך שיוכל לחתור להשגת המטרות המשותפות לכל יצור חי, המאבק נגד כל הגורמים המסכנים את חייו ורווחתו.

ייתכן ונכון הדבר וישנם בין מקבצי הנדבות הבודהיסטים, החיים על נדבות בלכלוך ובעוני, כאלו החשים מאושרים לחלוטין ואינם מקנאים בנאבּוֹבּ. עם זאת, לרוב הכמעט מוחלט של בני האדם חיים כאלו יהיו בלתי נסבלים. מבחינתם, החתירה הבלתי–פוסקת לשיפור התנאים החיצוניים של הקיום מושרשת עמוק בתוכם. מי יניח שאפשר לראות בקבצן האסיאתי דוגמה לאמריקני הממוצע? אחד ההישגים הגדולים ביותר של הקפיטליזם הוא הצניחה בתמותת תינוקות. מי ירצה להכחיש שתופעה זו סילקה לפחות אחת הסיבות העיקריות לאומללותם של בני האדם?

אבסורדית לא פחות היא הטענה השניה המופנית נגד הקפיטליזם—היינו, כי החידושים הטכנולוגיים והרפואיים אינם מניבים טובה לכל בני האדם. שינויים במצב האנושי מתחוללים בעקבות פעולתם החלוצית של האנשים הפקחיים והנמרצים ביותר. הם מובילים ושאר האנושות פוסעת בעקבותיהם מעט-מעט. החידושים הם בתחילה מותרות למיעוט, עד שבהדרגה הם נגישים לרבים. אין זה הגיוני להתנגד לשימוש בנעליים או מזלגות רק משום שהשימוש בהם התפשט בהדרגה. העלמות והג'נטלמנים המעודנים שהחלו להשתמש בסבון היו מבשרי הייצור ההמוני של סבון עבור האדם הפשוט. אם בעלי האמצעים לרכוש טלויזיה היו נמנעים מכך משום שישנם אנשים שאינם יכולים להרשות זאת לעצמם, הם לא היו מקדמים כי אם מעכבים את הפופולריזציה של המכשיר.[i]

2. מטריאליזם

ישנם אנשים המקטרים ומאשימים את הקפיטליזם בגלל החומרנות הגסה שלו. הם אינם יכולים להמנע מלהודות כי לקפיטליזם נטייה לשפר את מצבה החומרי של האנושות. אבל, הם אומרים, הדבר הסיט את האדם מעיסוקים נאצלים ורמים יותר. הקפיטליזם מזין את הגוף, אך מרעיב את הנשמות והמוחות. הוא הביא לדעיכה באמנות. נעלמו הימים של משוררים, ציירים, פסלים וארכיטקטים דגולים. בדור שלנו נוצר רק זבל.

השיפוט בנוגע למעלותיה של עבודת אמנות הוא סובייקטיבי לחלוטין. יש אנשים האוהבים, בעוד אחרים שונאים. אין דרך לאמוד את הערך האסתטי של שיר או בניין. אלו המתענגים על הקתדרלה בשארטר או לס מניאנאס של ולאסקס עשויים לחשוב שאלו שאינם מתרגשים מפלאים אלו הם פראים. סטודנטים רבים משתעממים למוות כאשר הם נכפים לקרוא במהלך לימודיהם את ”המלט.“ רק אנשים בעלי זיק אמנותי יכולים להעריך ולהנות מעבודתו של אמן.

בין אלו המתיימרים לאיבחון אנשים משכילים רווחת הצביעות. הם מעמידים פני קונאסיירים ומזייפים התלהבות מאמנות העבר ומאמנים שמתו לפני זמן רב. הם אינם מפגינים אהדה דומה לאמן בן זמנם הנאבק להשיג הכרה. הערצה מזוייפת לאמנים מהדור הישן היא עבורם אמצעי להתנשא ולזלזל באלו הסוטים מהקנון המסורתי ויוצרים דבר חדש משלהם.

ג'ון ראסקין ייזכר—יחד עם קרלייל, הזוג ווב, ברנרד שו וכמה אחרים—כאחד מקברני החירות, התרבות והשגשוג הבריטים. ראסקין היה אדם עלוב בחייו הפרטיים כמו גם בחייו הציבוריים, שהילל את המלחמה ושפיכות הדמים והשמיץ בפנטיות את תורת הכלכלה הפוליטית שאותה לא הבין. הוא היה ממשמיציה רוויי הדיעה–הקדומה של כלכלת השוק וביכה ברומנטיות את הגילדות. הוא הפגין רוחב לב כלפי אמנות הדורות הקודמים. אבל כאשר ניצב מול עבודתו של אמן גדול חי, וויסלר, הוא זלזל בה בשפה כה גסה ומקוממת עד שנתבע על הוצאת דיבה ונמצא אשם בפני חבר מושבעים. היו אלו כתביו של ראסקין שנתנו פופולריות לדיעה הקדומה שקפיטליזם, לבד מהיותו מערכת כלכלית רעה, החליף את היופי בכיעור, את הגדולה בקטנוניות ואת האמנות בזבל.

מאחר ואנשים חלוקים ביניהם בשאלת הערכת הישגים אמנותיים, לא ניתן לגשת לדיון על הנחיתות האמנותית של עידן הקפיטליזם לפי אותו מסלול לוגי בו ניתן להפריך שגיאות בהגיון או להוכיח דברים עובדתית כמו בתחומים אחרים. עם זאת, אין אדם שפוי שיהיה חצוף דיו לזלזל בגדולתם של אמני עידן הקפיטליזם.

האמנות הבולטת של עידן זה של ”חומרנות גסה ועשיית כסף“ הייתה המוזיקה. ווגנר וורדי, ברליוז וביזה, בראהמס וברוקנר, הוגו וולף ומאהלר, פוצ'יני וריכרד שטראוס—איזה מצעד מרהיב! איזה עידן גדול שבו מאסטרים כמו שומן ודוניצטי נחבאו בצילם של גאונים גדולים אף מהם.

והיו כמובן הרומנים הגדולים של בלזאק, מופאסן, פלובר, ינס יאקובסן, פרוסט והשירים של ויקטור הוגו, וולט וויטמן, רילקה, ייטס. כמה היו חיינו מתעניים אילו היינו מפסידים את יצירותיהם של אותם ענקים ושל כותבים גדולים לא פחות אחרים.

וכמובן, בל נשכח את הציירים והפסלים הצרפתים שלימדו אותנו דרכים חדשות להתבונן בעולם ולהנות מאור וצבע.

איש לא טען מעולם כי עידן זה עודד את כל ענפי הפעילות המדעית. אבל, אומרים המקטרים, זו הייתה עבודתם של מומחים ואילו ה”סינתיזה“ חסרה. קשה ליפול למלכודת אבסורדית יותר של אי הבנה ביחס לתורתם של הפיסיקאים, הביולוגים והמתמטיקאים המודרניים. ומה בדבר ספריהם של פילוסופים כמו קרוצ‘ה, ברגסון, הוסרל ווייטהד?

לכל עידן אופי משלו בתחום האמנותי. חיקוי עבודתם של אמני העבר אינו אמנות; זוהי שגרה. מה שמעניק ערך לעבודה הוא אותן תכונות ההופכות אותה לשונה מאחרות. זהו המכונה סגנון התקופה.

במובן אחד יש לקינות על העבר הצדקה. הדורות האחרונים לא העניקו לעתיד מונומנטים כמו הפירמידות, המקדשים היווניים, הקתדרלות הגותיות והכנסיות והארמונות של הרנסאנס והברוק. במאה השנים האחרונות נבנו הרבה כנסיות וקתדרלות והרבה יותר ארמונות ממשל, בתי ספר וספריות. אבל בניינים אלו אינם מאופיינים בתפישה מקורית; הם משקפים סגנונות ישנים או ערבוב של סגנונות ישנים שונים. רק בבתי דירות, בנייני משרדים ובתים פרטיים ניתן למצוא התפתחות היכולה להחשב הסגנון האדריכלי של דורנו. אף כי צריך להיות פדאנט גמור שלא להתרשם מהגדולה הייחודית של קו הרקיע של ניו יורק, ניתן להודות שהאדריכלות המודרנית לא הגיעה למעלת הדורות הקודמים.

הסיבות לכך מגוונות. ככל שנוגעים הדברים לבנייני דת, השמרנות המודגשת של הכנסיות דוחה חידושים. עם חלוף זמן השושלות והאריסטוקרטיה, הדחף לבנות ארמונות חדשים נעלם. העושר של יזמים וקפיטליסטים, למרות הטיעונים של הדמגוגיה האנטי-קפיטליסטית, נחות כל–כך מזה של מלכים ונסיכים שהם אינם יכולים לעסוק בבניה מפוארת כזו. לאיש אין היום מספיק עושר לתכנן ארמונות כמו ורסאי או האסקוריאל. ההזמנות לבניין משרדי ממשלה אינן מגיעות מעריצים שהיו חופשיים לבחור אמן שאותו העריכו בלי קשר לדעת הקהל ולממן פרויקט שאינו נושא חן בעיני הרוב. ועדות ומועצות לא יאמצו רעיונות של חלוצים נועזים. הן מעדיפות ללכת על בטוח.

מעולם לא היה עידן שבו רבים היו מוכנים לעשות צדק עם אמנות זמנם. הערצה ליוצרים והאמנים הגדולים הוגבלה תמיד לקבוצות קטנות. מה שמאפיין את הקפיטליזם אינו הטעם הרע של הקהל, אלא העובדה שקהל זה, שהקפיטליזם גרם לשגשוגו, הפך ל”צרכן“ של ספרות—כמובן, ספרות זבלית. שוק הספרים מוצף בשצף ספרי בדיון מעוטי חשיבות עבור הברברים למחצה. אבל הדבר אינו מונע מסופרים גדולים ליצור יצירות נצחיות.

המבקרים מזילים דמעות על ההדרדרות כביכול של האמנות התעשייתית. הם מנגידים, לדוגמה, רהיטים ישנים השמורים בארמונות משפחות האצולה האירופיות ובאוספי המוזיאונים עם הריהוט הזול שמיוצר על פס הייצור. הם אינם מבחינים בכך שאותם פריטי אספנים נוצרו באופן בלעדי עבור האמידים. השידות המגולפות והשולחנות המעוטרים אינם נמצאים בבקטות העלובות של העניים. אלו המתקטננים בדיון על הריהוט הזול של השכיר האמריקני צריכים לנסוע לריו גרנדה דל נורטה ולבחון את בתיהם של אריסים מקסיקנים שאין להם ריהוט כלל. כאשר התעשייה המודרנית החלה לספק להמונים אביזרים לשיפור חייהם, עיקר דאגתה הייתה לייצר אביזרים זולים ככל האפשר בלי התייחסות לערכים אסתטיים. מאוחר יותר, כאשר הקדמה הקפיטליסטית העלתה את רמת חייהם של ההמונים, הפריטים הפכו אט-אט לרהיטים שאינם נעדרים עידון ויופי. רק כפיון רומנטי יכול לגרום למשקיף להתעלם מהעובדה שיותר ויותר אזרחים במדינות הקפיטליסטיות חיים בסביבה שלא ניתן לפטור אותה בעלמא כמכוערת.

3. אי צדק

מגניו החריפים ביותר של הקפיטליזם הם אלו הדוחים אותו בגלל אי–הצדק שבו.

עיסוק ריקני הוא לתאר את מה שהיה צריך להיות ואינו רק משום שהדבר מנוגד לחוקים הנוקשים של היקום הממשי. הגיגים כאלו צריכים להחשב חסרי טעם כל עוד הם נותרים חלומות בהקיץ. אבל כאשר המהגגים מתחילים להתעלם מההבדל שבין פנטזיה למציאות, הם הופכים למכשול הגדול ביותר למאמץ האנושי לשפר את התנאים החיצוניים של החיים והרווחה.

האשליה החמורה מכל היא הרעיון ש”הטבע“ העניק לכל אדם זכויות מסויימות. לפי תורה זו, הטבע מעניק בנדיבות לכל ילד שנולד. יש מספיק מהכל לכולם. כתוצאה מכך, לכל אדם יש זכות הוגנת שאין להתכחש לה מול כל בני האדם ומול החברה לקבל את חלקו המלא במה שהטבע הקצה לו. החוקים הנצחיים של הטבע והצדק האלוהי דורשים שאיש לא ינכס לעצמו את מה ששייך בזכות לאנשים אחרים. העניים הם נצרכים רק בגלל שאנשים בלתי הוגנים גזלו מהם את זכויותיהם. הכנסייה והרשויות החילוניות צריכות למנוע גזל כזה ולהביא לכך שכל האנשים יחיו בשגשוג.

כל מילה בתורה הזו שגויה. הטבע אינו נדיב אלא קמצן. הוא הגביל את אספקת כל הדברים הנחוצים להישרדותו של האדם. הוא אכלס את העולם בחיות ובצמחים השואפים מטבעם להחריב את חיי האדם ורווחתו. הוא מפגין כוחות ואלמנטים שפעולתם הרסנית לחיי אדם ולמאמצי אדם לשמרם. הישרדותו ורווחתו של אדם הם הישג של מיומנות שבה הוא מנצל את הכלי העיקרי שבו צייד אותו הטבע—הגיונו.

האדם, כשהוא משתף פעולה במערכת של חלוקת עבודה, יצר את כל העושר שהחולמים בהקיץ רואים בו מתנת הטבע. ביחס ל”הפצת“ עושר זה, אין שום הגיון להתייחס כאן לעקרון אלוהי או טבעי של צדק. מה שמשנה אינו חלוקת המנות מתוך קרן שפע המוענקת לאדם. הבעיה היא קידום אותם מוסדות חברתיים המאפשרים לבני האדם להמשיך ולהגדיל את ייצור אותם דברים להם הם זקוקים.

המועצמה העולמית של הכנסיות, ארגון אקומני של כנסיות פרוטסטנטיות, הצהיר בשנת 1948: ”הצדק דורש שתושבי אסיה ואפריקה, למשל, יהנו מהתועלת שבייצור ממוכן רב יותר.“[ii] דרישה זו הגיונית רק אם משתמע ממנה שהאל העניק לאנושות מנה מוגדרת של מכונות ומצפה שהן תופצנה באופן שווה בין האומות. המדינות הקפיטליסטיות נטלו ברוע לבן את רוב מאגר המכונות, יותר ממה שהוקצה להן על פי ”הצדק“ ועל כן גזלו מתושבי אסיה ואפריקה את חלקם. כמה חבל!

האמת היא שצבירת ההון והשקעתו במכונות, מקור העושר הגדול יותר אצל עמי המערב, מקורם באופן בלעדי בלסה-פייר הקפיטליסטי שאותו מסמך של הכנסיות מציג במעוות ודוחה מנימוקים מוסריים. אין זו אשמת הקפיטליסטים שהאסיאתים והאפריקנים לא אימצו אידאולוגיה ומדיניות זו, שהייתה מאפשרת התפתחות קפיטליזם שם. אין זו גם אשמת הקפיטליסט שמדיניות אותן אומות חנקה את הנסיונות של משקיעים מבחוץ להעניק להם את ”התועלת שבייצור ממוכן רב יותר.“ איש אינו חולק על כך שמה שמותיר מאות מליונים באסיה ובאפריקה דלים ומדולדלים הוא דבקותם בשיטות ייצור פרימיטיביות והחמצת היתרונות שבשימוש בכלים טובים יותר ובטכנולוגיות עדכניות. אבל יש רק דרך אחת לשפר את המצב—כלומר, אימוץ מלה של קפיטליזם של לסה-פייר. מה שהם צריכים הוא יוזמה חופשית וצבירת הון חדש, קפיטליסטים וייזמים. אין שום הגיון בהאשמת הקפיטליזם והאומות הקפיטליסטיות במערב בגורל שאותם עמים מפגרים בהתפתחותם המיטו על עצמם. התרופה למצב אינה ”צדק“ אלא החלפת מדיניות לא מבוססת במדיניות מבוססת, כלומר, לסה-פייר.

לא דיון חלול על תפישה מעורפלת של צדק העלה את רמת החיים של האדם הפשוט במדינות הקפיטליסטיות לרמתו הנוכחית, אלא פעולתם של אנשים המכונים ”אינדבידואלים גסים“ ו”נצלנים.“ העוני של האומות המפגרות נובע מהעובדה שמדיניות ההפקעה, המיסוי המפלה והשליטה במטבע החוץ מנעה השקעת הון זר בעוד המדיניות המקומית מנעה צבירת הון מקומי.

כל אלו הדוחים את הקפיטליזם על בסיס מוסרי כמערכת לא צודקת מוטעים בגלל אי יכולתם להבין מהו הון, איך הוא נוצר ואיך הוא משתמר, ומהם היתרונות הנובעים מהשקעתו בהליכי ייצור.

המקור היחיד ליצירת הון נוסף הוא חסכון. אם כל הטובין המיוצרים נצרכים, לא נוצר הון. אבל אם הצריכה מפגרת אחרי הייצור ועודף הטובין המיוצרים העולה על הטובין הנצרכים מנוצל להליכי ייצור נוספים, הליכי ייצור אלו מבוצעים מכאן בעזרת הון נוסף. כל טובין ההון הוא הון ביניים, שלב בדרך המובילה מהשימוש הראשוני בגורמי הייצור, היינו, משאבים טבעיים ועבודת אדם, להפקה בסופו של דבר של טובין המוכנים לצריכה. כולם מתכלים. הם נשחקים במוקדם ובמאוחר בהליכי הייצור. אם כל המוצרים נצרכים בלי החלפת טובין ההון ששימש בהפקה, ההון נצרך. אם קורה כדבר הזה, ייצור נוסף יוכל להיעזר רק בכמות קטנה יותר של הון ועל כן יניב תפוקה קטנה יותר ליחידה מהמשאבים הטבעיים וכוח העבודה. כדי למנוע סוג כזה של כילוי חסכון ואי-השקעה חייבים להשקיע חלק ממאמץ הייצור בשימור הון, להחלפת טובין ההון הנעלם במהלך ייצור הטובין.

הון אינו מתנה חופשית מהאל או מהטבע. הוא תוצר של הגבלת הצריכה מצד בני אדם. הוא נוצר ומוגבר באמצעות חסכון ושימור באמצעות המנעות מאי-חסכון.

להון או לטובין הון כשלעצמם אין את הכוח להעלות את הייצור של משאבים טבעיים וכוח עבודה. רק אם פירות החסכון משמשים בתבונה או מושקעים הם מגבירים את התפוקה ליחידה על בסיס המשאבים הטבעיים והעבודה. אם לא כך קורה, הם מתבזבזים.

צבירת הון חדש, שימור הון שנצבר והשימוש בהון להעלאת הפוריות של מאמצי אנוש הם פירות פעולה אנושית מכוונת–מטרה. הם תוצאות של התנהגות של אנשים חסכנים החוסכים ונמנעים מבזבוז, כלומר, קפיטליסטים המרוויחים מריבית; ושל אנשים המצליחים בעשיית שימוש בהון הנגיש להם כדי לספק את צורכיהם של הצרכנים, כלומר, ייזמים מרוויחים.

ההון (או טובין הון) והתנהגות הקפיטליסטים והיזמים ביחס להון אינם יכולים לשפר את רמת החיים עבור שאר האנשים, אם אותם לא-קפיטליסטים ולא-יזמים אינם מגיבים באופן מסויים. אם השכירים יתנהגו באופן המתאים ל”חוק הברזל של השכר“ הכוזב ולא ישתמשו ברווחיהם אלא להאכיל את עצמם ולהתרבות, הגידול בצבירת ההון יהיה בקו אחד עם הגידול באוכלוסיה. כל היתרונות הנובעים מצבירה נוספת של הון יספגו במספר הגדל של אנשים. אך אנשים אינם מגיבים לשיפור בתנאים החיצוניים של חייהם בדרך שבה מגיבים מכרסמים וחיידקים. הם זקוקים לדברים נוספים מלבד אוכל והתרבות. כתוצאה מכך, בארצות של הציביליזציה הקפיטליסטית, הגידול בהון הנצבר גדול מהגידול באוכלוסיה. כשזה קורה, התפוקה השולית של העבודה גדלה ביחס לתפוקה השולית של הגורמים החומריים של הייצור. מופיעה נטייה לשכר גבוה יותר. יחס התוצר הכולל המועבר לשכירים גדל ביחס לזה המועבר לריבית לקפיטליסטים וכדמי שכירות לבעלי אדמות.[iii]

יש הגיון לדבר על תפוקת העבודה רק כאשר מתייחסים לתפוקה השולית של עבודה, דהיינו, להפחתת התפוקה נטו הנגרמת מסילוקו של עובד אחד. כאן יש התייחסות לכמות כלכלית מוחלטת, לכמות מוגדרת של טובין או מקבילתה בכסף. התפישה של תפוקה כללית של העבודה כפי שהיא מתוארת בדרך כלל בשיח על הזכות הטבעית של העובדים להחשב אחראים לגידול הכולל בתפוקה היא סתמית ובלתי ניתנת להגדרה. היא מבוססת על האשליה כי ניתן לקבוע איזה חלק תרם כל אחד מהגורמים המשלימים בייצור לייצורו של המוצר. אם איש אחד גוזר נייר עם מספריים, לא ניתן לקבוע כי חלק מהתוצאה שייך למספריים (או לאחד הלהבים) ואיזה שייך לאיש שגזר באמצעותם. כדי לייצר מכונית יש צורך במכונות וכלים, חומרי גלם מסויימים, העבודה של מספר עובדים וראשית לכל, תוכנית של מתכנן. אבל איש אינו יכול לקבוע מה המנה מתוך המכונית הגמורה שניתן לייחס לכל אחד מהגורמים המשתפים פעולה שנדרשו לייצור המכונית.

לצורך הטיעון, ניתן להניח לפי שעה את כל השיקולים המפגינים את הכזב שבהתייחסות המקובלת לבעיה ולשאול: איזה מבין שני הגורמים, עבודה או הון, גרם לגידול בתפוקה? אך אם ננסח את השאלה באופן זה, התשובה חייבת להיות: הון. מה שהופך את התוצר הכולל של ארצות–הברית היום גבוה יותר (לפי מועסק) מאשר התפוקה בעידנים קודמים או במדינות מפגרות מבחינה כלכלית—לדוגמה, סין—הוא העובדה שהעובד האמריקני נעזר בכלים רבים וטובים יותר. אם ציוד ההון (לפי מועסק) לא היה נפוץ יותר מאשר לפני שלוש מאות שנה או כפי שהוא היום בסין, התפוקה (למועסק) לא הייתה גבוהה יותר. מה שנדרש להעלות, בהיעדר גידול במספר העובדים המועסקים, את התוצר התעשייתי הכולל של אמריקה הוא השקעת הון נוסף שניתן לצבור רק באמצעות חסכון נוסף. חסכון והשקעה אלו הם האשראי הדרוש לגידול נוסף בתפוקה של כוח העבודה.

מה שמעלה את המחירים ומקצה למשתכרים נתח הולך וגדל בתפוקה שהוגברה באמצעות צבירת הון נוספת היא העובדה ששיעור צבירת ההון עולה על שיעור הגידול באוכלוסיה. הדוקטרינה הרשמית מתייחסת בשתיקה לעובדה זו או אפילו מתכחשת לה. אך המדיניות של האיגודים מראה בבירור כי מנהיגיהם מודעים לנכונות התיאוריה אותה הם משמיצים כאפולוגטיקה בורגנית מטופשת. הם להוטים להגביל את מספר מבקשי העבודה במדינה כולה באמצעות חוקים נגד הגירה ובכל מגזר של שוק העבודה באמצעות מניעת זרימת עובדים חדשים.

העובדה שהגידול בשכר אינו תלוי ב”תפוקה“ של העובד אלא בתפוקה השולית של העבודה מודגמת בבירור מן העובדה ששיעורי השכר עולים גם בתחומים שבהם ה”פוריות“ של הפרט לא השתנתה כלל. ישנן משרות רבות כאלו. הספר מגלח לקוח היום בדיוק כפי שעשו קודמיו לפני מאתיים שנה. המשרת עורך את השולחן של ראש הממשלה הבריטי היום בדיוק כפי שעשו קודמיו עבור פיט ופלמרסטון. בחקלאות, כמה סוגים של עבודה עדיין מבוצעים באותם כלים ובאותה דרך כפי שבוצעו לפני מאות שנים. ובכל זאת, השכר שאותו מקבלים עובדים אלו היום גבוה בהרבה מזה שהיה בעבר. הוא גבוה יותר משום שהוא נקבע על–ידי התפוקה השולית של העבודה. המעסיק של משרת מונע העסקת איש זה במפעל וחייב על כן לשלם את המקבילה לגידול בתפוקה שעובד נוסף במפעל היה מניב. אין זו מעלתו של המשרת שגרמה לעליה בשכר, אלא העובדה שהגידול בהון המושקע גדול מהגידול במספר הידיים העובדות.

כל התורות הפסבדו-כלכליות הבזות לתפקיד החסכון וצבירת ההון הן אבסורדיות. העושר הגדול יותר בחברה הקפיטליסטית לעומת העושר הקטן יותר בחברה הלא-קפיטליסטית הוא העובדה שהאספקה הנגישה של טובין גדולה יותר בראשונה לעומת האחרונה. השיפור ברמת החיים של השכירים הוא העובדה שציון ההון לאדם הרוצה להשתכר גדל. זוהי תוצאה של העובדה שחלק הולך וגדל מהכמות הכוללת של טובין שמישים המיוצרים עוברת לידי השכירים. המתקפות הנלהבות של מרקס, קיינס ועדת כותבים ידועה פחות אינן יכולות להצביע על נקודה חלשה בהצהרה כי יש רק אמצעי אחד להגביר באופן קבוע את השכר לטובת כל המשתכרים—כלומר, להגביר את צבירת ההון הנגיש ביחס לאוכלוסיה. אם זהו ”אי צדק,“ כי אז האשמה היא בטבע ולא באדם.

[i] ר' פרק א' לתיאור הנטיה של הקפיטליזם לקיצור פרק הזמן שבין הצגת שיפור חדש והרגע בו השימוש בו הופך כללי.

[ii] ר‘ The Church and the Disorder of Society, New York, 1948, p. 198.

[iii] רווחים אינם מושפעים. הם הרווח הנובע מהתאמת השימוש בגורמים חומריים של הייצור ושל עבודה לשינויים המתרחשים בביקוש ובהיצע ותלויים באופן בלעדי בגודל אי–ההתאמות הקודמות ובדרגת הסרתן. הם חולפים ונעלמים כאשר הוסרו אי–ההתאמות. אבל כאשר מתרחשים שוב שינויים בביקוש ובהיצע, מופיעים שוב ושוב מקורות חדשים של רווח