כך יעשה לשופט שהעז לחרוג מהשורה

על פי דיווח של אביעד גליקמן מחדשות 13 בערב רביעי, בכירים במערכת המשפט כינו את החלטת השופט אלרון להתמודד על נשיאות העליון "בושה וחרפה" ואף תהו: "ככה לנסות להרוס את בית המשפט העליון?"; טור דעה של עידו באום ב'דה-מרקר' קרא להשעות את אלרון משום ש"הפר נוהג" ולכן "חשוד בהטיה פוליטית"; סוזי נבות כתבה ב-N12 כי אלרון "לא יוכל להיתפס כמי שדן בנייטרליות" וכינתה את ביטול הסניוריטי "סכנה גדולה";

דינה זילבר רמזה ב'הארץ' כי אלרון מנסה להחדיר לבית המשפט "סוס טרויאני" כדי "לאפשר השתלטות עוינת מבפנים"; ברוך קרא טען ב'וואלה' כי אלרון מנסה "לשרוף את המועדון" והוסיף טענה מדהימה לפיה בין השופט לבין שר המשפטים לוין שורר "דיל טבעי, גם אם אינו כתוב וגם אם לא סיכמו אותו ביניהם"; גיא פלג הכריז כי אלרון "לא ראוי להיות שופט עליון ובטח שלא לעמוד בראשו"; מוטה קרמניצר, שרק לאחרונה הזדעזע מן האפשרות לפיה השופט סולברג ימונה לנשיא בעתיד לפי הסניוריטי, כתב כי אלרון "חבר למחוללי המהפכה בדרך לחיסול שלטון החוק".

זו רק רשימה חלקית של כותרות מן הימים האחרונים, אותה ניתן למצוא בשרשור מפורט שריכז בטוויטר אלחנן צווכר. מה אנו למדים מן ההסתערות ההמונית הזו, מלבד על הפנאי המצוי בידי שופטים בכירים לתדרך כתבים, עולם הדימויים המוגבל של פרשני המשפט בישראל, חיבתם לתיאוריות קשר מופרכות וצביעותם בכל הנוגע להשתלחות פראית נגד חבר בבית המשפט העליון הקדוש?

ראשית ניזכר בחוק הקדוש גם הוא. החוק עצמו קובע דבר אחד בלבד – נשיא בית המשפט העליון ממונה מקרב שופטי העליון על ידי הוועדה לבחירת שופטים. חוק פשוט שאינו כולל שום הגבלה על שיקולי הוועדה בבחירת הנשיא, למעט הגבלת כהונה אחת בת שבע שנים לכל היותר.

שיטת הסניוריטי שעל פיה נהוג כי השופט הוותיק ביותר הוא הממונה לנשיא אינה כתובה על שום נייר אלא פשוט מקובלת כ"נוהג". יש לה, כמו כל מנהג בלתי רשמי, הרבה יוצאים מן הכלל ולא מעט חסרונות. מדוע להכתיב מראש את זהות הנשיא תוך ביטול כל שיקול דעת של חברי הוועדה? האם ותק בתפקיד הוא השיקול היחיד? כיצד עמדת הציבור, שאמורה להתבטא בעזרת נציגיו בוועדה, נלקחת בחשבון במינוי סגור מראש של נשיא? בנוסף, השיטה יוצרת אפליה גם במינוי שופטים מן המניין, משום שהיא משקללת בעיקר את גילם ופחות את יכולותיהם, הישגיהם או נתוניהם האישיים, ובמידה מסוימת פוגעת גם בעצמאותם.

שרי משפטים מימין ומשמאל הביעו ביקורת על הנוהג וחלקם הצהירו על כוונתם לשנותו. הסביר זאת היטב השר לשעבר פרופ' דניאל פרידמן, כאשר כתב לקראת פרישת אהרן ברק כי "התנאי הראשון לשיקום בית המשפט העליון הוא שהנשיא שייבחר במקומו יהיה הראוי ביותר מבחינת כושרו המשפטי ומעמדו המוסרי לכהן בראש המערכת".

על פי נייר עמדה של 'התנועה למשילות ודמוקרטיה' אשר ערך בין היתר השוואה בינלאומית בסוגיית מינוי נשיא לעליון, לא קיימת כיום בעולם אף לא מדינה אחת בה זהות הנשיא נקבעת אך ורק לפי קריטריון של ותק.

על פי המחקר, אפילו במדינות בהן דרישת הוותק נהוגה או קבועה בחוק (הודו למשל), ישנם חריגים המותירים שיקול דעת בידי הגורם הממנה. הדו"ח מסכם במסקנה לפיה "יתכן ודווקא אימוץ שיטה פתוחה ושקופה יותר למינוי ועירוב גורמים נוספים בבחירת שופטים ובבחירת נשיא לבית המשפט העליון, יכולים להשיב את האמון בין הציבור ונבחריו לבין בית המשפט העליון ושופטיו".

אם כן, לשאלה האם קיבוע הסניוריטי הוא מצב רצוי יכולות להיות תשובות שונות. יתכן שאלרון צודק ויתכן שטעה בהחלטתו, אלא שפעם נוספת מתברר כי במערכת המשפט שלנו שכה אוהבת להניף את דגלי הפלורליזם והליברליזם, פשוט אין מקום לדעות שונות. גם טענת "המסורת" אינה משכנעת מן הטעם הפשוט כי מסורות יכולות להשתנות כאשר מתברר כי הן שגויות או עם השתנות הנסיבות.

ה"מסורת" היא זו שהביאה למשל לכס הנשיא את אסתר חיות, שידעה היטב לחבר בזריזות נואמים חוצבי להבות על כל מילת ביקורת של פוליטיקאי שולי נגד בג"ץ, וכעת דוממת לחלוטין מול מתקפה פראית ומאורגנת נגד שופט מכהן, המגיעה בחלקה ישירות מעמיתיו. כל חטאו של אלרון שאינו "קורץ מהחומר הנכון", או כך לפחות חשבה חיות עצמה כאשר התנגדה למינויו כשופט כחברה בוועדה.

זה קרה בשבוע בו נחשפו ניגודי עניינים חמורים של השופט יצחק עמית, המיועד להתמנות בקרוב כנשיא על פי הוותק בלבד, ועל פי קלמן ליבסקינד ב'מעריב' דן בשורת תיקים הקשורים לאינטרסים כלכליים של חברות בהן אחיו וגיסו משמשים כבכירים. ימים לאחר מכן חשף מוטי קסטל בערוץ 14 כי עמית, לצד השופט פוגלמן, ערך מפגשים חשאיים עם השופט בדימוס מזוז, שבעצמו נפגש עם ראש השב"כ לשעבר דיסקין, המופיע כאחד העותרים נגד תיקון עילת הסבירות שאמור לעלות לדיון בפני בג"ץ בקרוב.

מול הדיווחים האלו ברוכי קרא לא הזדעזע, פרשנים לא נזעקו וגורמים בכירים במערכת לא ראו בהתנהלות זו פגיעה במוסד בית המשפט. אולי הם התרגלו כבר שניגוד עניינים מובהק הוא חלק מ"המסורת". מה שהפריע להם הרבה יותר הוא שופט אחד שהעז לחרוג מהקו ובתמורה זכה לקיתונות בוז באולפנים ובכותרות העיתונים הנאורים. או כפי שסיכם זאת חנן עמיאור, "ניסיוננו עם התקשורת הישראלית מלמד אותנו שזו האינדיקציה האולטימטיבית לכך שהמהלך שלו [אלרון] טוב לישראל".