אנרכיה בגימנסיה בחסות השמאל הקיצוני

תל-אביב. העיר המועדפת עלי בתור חייל. אני זוכר את החנות בדיזנגוף סנטר עם הפוסטרים המיוחדים של פינק פלויד. את ההופעות של ברי סחרוף בהאנגר בנמל. עיר שסימלה עבורי חופש וליברליות.

אבל כאשר הגעתי לתל-אביב ביום ראשון השבוע חוויתי תחושה אחרת לגמרי. בפעם הראשונה הרגשתי חשש לחיי. כן. דווקא בעיר המסמלת (או לפחות כך תושביה אוהבים לחשוב) את המונח "חיה ותן לחיות".

בשבוע שעבר שמענו על כוונתו של זאב דגני, מנהל הגימנסיה הוותיק להשיק ביחד עם תלמידיו מכתב המצהיר על סרבנות לשירות בצה"ל. הם ניסו לקשר את הסרבנות לרפורמה, אך מבירור קצר התברר כי מדובר בסרבני 'כיבוש' קלאסיים.

שוחחתי עם חבריי ב'אם תרצו'. אמרנו לעצמנו – זו חציית קו אדום. נפרסם, יגיעו מי שיגיעו. אנחנו נעמוד שם כי לגיטימציה לסרבנות היא קו אדום. בינתיים התפרסמו כתבות שונות על כוונת הועד המנהל לבטל את האירוע ועל כוונת המנהל להתפטר בשל ביטול האירוע. משהו הריח מוזר והבנו שמדובר בתרגיל הסחה.

במוצאי שבת צפיתי ביוטיוב ונתקלתי בראיון הידוע עם בני מסס במלחמת יום הכיפורים. חייל טברייני צעיר שסיפר לכל עם ישראל בתמימות ובפשטות על הקרב הקשה של גולני בחרמון. מסס, לוחם בגדוד 51, הסתער לבדו וחיסל את עמדת האויב. כך סיפר: "נלחמנו כי אמרו לנו שהחרמון הוא העיניים של המדינה".

https://youtu.be/sgmZY-03WlA?si=_LN-8EIDUEjxys2B

לא יכולתי שלא לחשוב על פערי הדורות. מה קרה לשמאל הישראלי? הרי רוב מוחץ בציבור הישראלי רואה בשירות הצבאי ערך עליון. כיצד הפך דגני שמקדם אירוע סרבנות בבית ספרו לדמות הזוכה לשבחים מפי אנשי ציבור כמו אסף זמיר, אדם ציוני לכל הדעות? מה קרה לנו?

בצהרי ראשון הגענו לגימנסיה ושם נתקלתי באווירה עוינת שלא זכורה לי כמותה באף אירוע אחר. אמנם היינו מעטים מול רבים, אך מעטים שמייצגים את הקונצנזוס בחברה הישראלית. עמדנו עם שלט "גאים לשרת בצה"ל – כולנו אחים למילואים", וקראנו במיקרופון: "אין לגיטימציה לסרבנות".

תוך דקות ספורות, כמות האמירות הבזויות והתקיפות שהופנו נגדנו הגיעה למימדים בלתי נתפסים:
אישה מבוגרת חטפה כיפה מראש של פעיל ולאחר מכן שרטה אותו. אישה אחרת דרכה עלי ודחפה אותי. אנרכיסט מוכר שמציק לחקלאים בבקעת הירדן נצמד אלי באיום ולאחר מכן נגח בחבר שלי והוסיף בעיטה.

אנרכיסט אחר ניסה להיצמד גם הוא ולהלך עלינו אימים. אחר ניגש והטיח: "אתה היית לוחם? אין סיכוי, בטח היית טבח". מספר נשים ניגשו ושאלו, כאילו בהתעניינות: "איפה הייתם בצבא?".

שמיניסט שלא הפסיק לקרוא לי כובש, הרהיב עוז וקרא לי ליד חבריו, חלקם מחזיקים את דגלי הגאווה: "אתה גאה", ברמיזה לנטיות מיניות, לאחר שאמרתי שאני גאה לשרת בצה"ל. נדהמתי. האם בשם הסרבנות והדמוקרטיה הוא מוכן לבזות את חלק מחבריו שמשתייכים לקהילה? מיד חבריו השתיקו אותו.

יאמר לזכות השמיניסטים שהם דאגו להפריד ולהרחיק חלק מהאנרכיסטים, אבל התחושה נותרה קשה. כמובן ששירתתי שירות מלא כלוחם, ועדיין משרת שירות פעיל במילואים. מה בחזות החיצונית שלי מעיד עלי שאני טבח? שלא עשיתי צבא? וממתי חוטפים כיפות לאנשים דתיים?

לאחר שהסתיים האירוע, כאשר שבתי לרחוב בו החניתי את הרכב, הבטתי כל העת אחורה בחשש. הרי לאותם אנרכיסטים לא הייתה מניעה לנגוח בחבריי ולאיים עלינו מול מצלמות. אז כשלא יהיו מצלמות, מה יכול להיות?

התחושה קשה. השמאל הציוני הולך לאיבוד אחרי הנהגה פחדנית השבויה בידי אנרכיסטים קיצוניים, שאינם מוכנים לקבל את הכרעת העם. איש ציבור שמתכוון לעמוד בעתיד בראש עיריית תל-אביב מפרסם ציוץ שכולו שבח למנהל בית ספר שתומך בסרבנות. ובעיקר, חבורה קטנה וקיצונית של אנשים שמרשים לעצמם להתנהג באלימות, אחרי שככל הנראה צברו ביטחון מול היעדר האכיפה בהפגנות.

בסיכומו של היום, לא התחושות הקשות הן שליוו אותי, אלא הנחישות והאמונה בצדקת הדרך. אני רוצה להאמין, אני בטח מאמין, כי רוב החברה הישראלית לא תנרמל סרבנות. כשאני מגיע למילואים אני פוגש אנשים רבים ששונים ממני וחושבים אחרת ממני, אבל בסוף כולנו מגיעים כי אין מישהו אחר. כדי להגן על המשפחות שלנו ועל העם שלנו. אין לנו ארץ אחרת.

מתן אשר הוא דובר תנועת 'אם תרצו'