ככל שבייג'ינג תחוש כי חלון ההזדמנויות האסטרטגי נסגר בשל קושי כלכלי, היא עשויה לגלות פחות ופחות סבלנות
ג'ים גרגטי תיאר לאחרונה את מצבה הכלכלי העגום של סין, אך יחד עם זאת ציין את הסכנה שבתפיסת הדעיכה הסינית ככזו המוגבלת לתחומי סין בלבד. הוא צודק.
יש פיתוי מסוים בשמחה לאיד מול קריסת נבואות "המאה הסינית" הבאה עלינו, אשר התבססו בעיקר על תחזיות ליניאריות. מעבר לדחף הזה, המערב עשוי להתמודד בקרוב עם התפכחות משמעותית בכל הנוגע להיחלשות העוצמה הסינית.
אם ההנהגה הסינית תהיה רגישה לכך גם היא, ואם תבחר לקבל כלגיטימיות מסקנות כמו זו אשר נפרסה למשל ברשת בלומברג וכעת סבורה כי התמ"ג הסיני ככל הנראה לא יעלה על זה האמריקני לעולם, היא עלולה להיבהל מספיק כדי לקחת סיכונים מהם נמנעה בעבר.
עניין התפיסה הוא חשוב. כאשר הסינים תפסו את צמיחת מדינתם בדרך להגמוניה כדבר בלתי נמנע, הם היו יכולים להרשות לעצמם להמתין בסבלנות. תפיסה כללית זו יצרה את התנאים למערכת יחסים תחרותית אך יציבה מול המערב.
אם הסינים כעת יפנימו את התפיסה לפיה הם ניצבים בפני חלון הזדמנויות מוגבל על מנת להשיג מטרות גיאופוליטיות אותן הציב לעצמו המשטר, הם עשויים להתנהג בפזיזות רבה יותר. זו בדיוק הדרך בה רוסיה התנהלה כאשר החלה לפעול על פי הנחות דומות.
בניתוח שערך ל-174 סכסוכים שפרצו בין השנים 1816 ל-1999, פרופ' ג'פרי ברג'יקיאן מצא כי הפעולות העוינות לא נפתחו בדרך כלל מצד הגורם החזק ובעל יכולת ההרתעה. במקום זאת, "ככל שמעמדה של מדינה נשחק, סביר יותר שהיא תיזום פתיחה של סכסוך".
חקר הכלכלה ההתנהגותית טוען כי משום שבני אדם בנויים כך שהם מתקבעים יותר על הפסדים או מה שנתפס כהפסדים, ופחות על רווחים או מה שעשוי להיתפס כרווח, הם מוכנים לקחת סיכונים גדולים יותר כאשר התחזית להפסד היא חמורה. הדבר נכון במיוחד במשטרים הנוטים להתפשטות וכיבוש, דבר שבהחלט ניתן להגיד על מדינות כמו רוסיה וסין.
בהתאם, הנרטיב שאותן מדינות מפיצות מדבר על שלל כוחות היסטוריים ולא-לגיטימיים אשר גזלו מהן את השייך להן. בשל כך מן הראוי להשתמש בכל אמצעי במסגרת המאמץ לשקם את הסטטוס-קוו הצודק. מעצמות דועכות אשר מודעות לכך שהן דועכות ובהתאם ייהנו מגישה מופחתת לאמצעים כאלו בעתיד – הן מעצמות מסוכנות.
ניתן אם כן לסלוח על כך שחלקנו לקחנו רגע לשמוח לאיד אודות גורלה הכלכלי העגום של סין (אם כי המערב כמובן אינו מבודד מן ההשלכות שיהיו למיתון סיני חריף). אך זו במקרה הטוב חצי נחמה.
בבייג'ינג החליטו לפני זמן רב כי מטרת הצמיחה הכלכלית תהיה משועבדת לסולידריות החברתית ולסמכות הרודנית אותן היא שואבת מתהליך הסובייטיזציה המחודשת של המשק. הנשיא שי רואה במעמד ביניים רחב ועשיר סכנה, דבר שצריך לצנן את ההתלהבות של יריביו במערב ממה שנראה על פניו כיתרון מערבי על פני המתחרה ממזרח.
באופן מיידי יותר, מכיוון שההנהגה הסינית "משוכנעת כי היא נמצאת במלחמה קרה עם המערב", כפי שציין גרגטי, ניתן יהיה לצפות לתוקפנות מצדה, בעוד העם הסיני פונה אליה בהסברים לגבי עתידו הלא ברור.
המרדף אחר האימפריה האבודה הוכח כעקרון מארגן משמעותי בכל הקשור להתנהלות ולדימיר פוטין וממשלתו. בכל הנוגע לעקרונות, זהו אולי האחרון שנותר שריר ברוסיה, והוא התממש לאחרונה בכמה מהזוועות הנוראיות ביותר שנראו באירופה מאז מלחמת העולם השנייה.
תמריצים דומים כבר קונים אחיזה בכל רחבי המדינה הסינית. סין היא אומה הנמצאת בעיצומו של גל תחיה מאואיסטי; מדינה הסובלת מעליה חדה באבטלה, בעיקר בקרב צעירים רווקים; יחד עם זאת היא אינה מסתירה את תוכניותיה לגבי שטחים הנמצאים סביבה, ויתכן כי בקרוב תשתכנע כי המסלול להגשמת הגורל הזה הולך ומתקצר. ארה"ב ובנות-בריתה צריכות להתכונן כראוי לאפשרות הזו.
הטור התפרסם לראשונה באתר 'נשיונל רוויו'.
אני מציעה לא לשמוח לאידה של סין.
אם הם רוצים, הם יורידו את ארהב על הברכיים ולא במלחמה.
משפט חכם אומר ש״השעה שלפני הזריחה היא החשוכה ביותר״-כלומר לפעמים כדי שיהיה טוב יותר צריך לעבור דרך מצב גרוע יותר.
בדיוק כמו שהמלחמה על חרותנו צריכה לעבור דרך קידום רפורמה מעוררת שסע בעם.
למה שנשמח לאידה של סין, מה היא עשתה ליהודים שאנחנו צריכים לשמוח לאידם?
היא תומכת שיטתית באויבינו מבחוץ ומבפנים.
ומצד שני, היא עוינת למדיניות שדווקא כן ידידותיות לנו כמו הודו.
ובלי קשר לעניין הישראלי-נפילת דיקטטורה אכזרית היא אכן אירוע משמח.
אחד הדברים המסוכנים ביותר בעולם הוא חוסר הידיעה איך להפסיד בכבוד.
לא משנה אם זה פוליקאי נקמני, מגזר ׳מתוסכל׳ או מעצמה קורסת-ברגע שמדובר על מבוגרים זה נוטה להוביל לאסונות.