למרות שנותר לרוב מאחורי הקלעים, שאול אביגור הרים תרומה חשובה לביטחון ישראל ותיעוד ימיה הראשונים
ישיבת מרכז מפא"י בספטמבר 1966 הוקדשה בחלקה לציון שמונים שנה לדוד בן-גוריון. שלוש שנים וקצת חלפו מאז התפטרותו האחרונה מראשות הממשלה עקב ההשלכות הפוליטיות של פרשת לבון ו"עסק הביש" אשר טלטלה את מפלגת השלטון מן היסוד וסדקה חברויות ארוכות, ומעל הבמה נשמעו קולות מעורבים.
אחד הדוברים היה שאול אביגור, מאנשי הביטחון הוותיקים ביישוב ובמדינה הצעירה, ומי שנחשב למקורב לראש הממשלה הראשון. אביגור פתח בדברי שבח על חזונו "האדיר" של בן-גוריון, "בו בחר שר ההיסטוריה להנהיג אותנו בשעות המכריעות בדורנו", אך בהמשך עבר לביקורת נוקבת. בן-גוריון, כך הסביר אביגור, ביצע בשנותיו האחרונות משגים חמורים עליהם "כולנו משלמים מחיר מר וגדוש". לסיכום טען כי "חשבוננו עם בן-גוריון הוא מורכב ודו סטרי, ואין כאן צד אחד כולו חייב וכולו זכאי".
היה זה סיום עגום לשנים של עבודה משותפת והערכה הדדית, אשר הלכה ונסדקה עם התגלגלות "הפרשה". בעניין זה אביגור תמך בגלוי בלוי אשכול ולמרות הפצרות רבות מצד אביגור, חתירתו של בן-גוריון להקמת ועדה משפטית לבירור הפרשה הביאה לבסוף לקרע חריף. רק בערוב ימיו של בן-גוריון נערכה בין השניים פגישת פיוס.
שאול אביגור (מאירוֹב) נולד בלטביה בשנת 1899. בילדותו זכה לחינוך עברי וציוני, עלה לארץ ישראל בשנת 1911 ולמד בגימנסיה הרצליה, שם הכיר את אליהו גולומב ודב הוז, שלימים ילוו אותו בדרכו הציבורית ואף יהפכו לקרובי משפחה.
בשנת 1918 הצטרף לקבוצת כנרת, בה היה חבר כל חייו, והצטרף למפלגת אחדות העבודה מטעמה מונה למרכז ההגנה. במהלך שנות ה-20 וה-30 הפך אביגור לדמות מרכזית בתחום הביטחון ביישוב ובין השאר טיפל בהקמת יישובים, רכש נשק ותחמושת, הקמת התעשייה הצבאית ושירות הידיעות, וארגון ההעפלה לארץ ישראל במסגרת המוסד לעלייה ב'.
בזמן מלחמת העצמאות שימש כעוזר לבן-גוריון במשרד הביטחון ובהמשך הקים את ארגון 'נתיב', אשר ריכז את הטיפול ביהודי מזרח אירופה וברית המועצות. יזם את כתיבת ספר תולדות ההגנה והיה מעורכיו. אביגור נפטר בשנת 1978 ונקבר בבית הקברות בכנרת.
דמותו של אביגור הייתה לרוב הרחק מן העין הציבורית, ורוב התפקידים שמילא בממסד הביטחוני וההתיישבותי – הן בתקופת השלטון הבריטי והן בעשורים הראשונים לעצמאות ישראל – נעשו בעיקר מאחורי הקלעים אך נודעה להם השפעה רבה.
מערכת היחסים בין אביגור לבן-גוריון הייתה מורכבת מראשיתה. על פי ספרו של אריה בועז[i] המתאר את חייו ופועלו של אביגור, באופן כללי ניתן לומר כי בפעילותו בתחום הביטחון וההעפלה הנחתה אותו השקפת עולם לפיה "ההגנה היא מסגרת המשרתת את המדיניות והצרכים של הציונות המאורגנת, והיא כפופה למרות מוסדות היישוב, גם כשאלה כופים עליה מדיניות שאיננה לרצון רבים מחבריה".
למרות זאת, עקב ההיקף העצום של פעילותו של אביגור בשלל תחומים שנגעו לחיי היישוב והמדינה, הוא נקלע לעתים לעימותים שונים עם הדרג המדיני בשאלת מטרות ההגנה או ההעפלה ובעניין האופי והעיתוי של מבצעים ופעולות.
רעיון החלוקה שעלה לסדר היום בשנת 1937 גרם למחלוקת קשה ביישוב היהודי. ראשי ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, וביניהם בן-גוריון, תמכו הבלוקה וראו בה הזדמנות להשגת המטרה של מדינה יהודית. בכירי ההגנה לא היו מאוחדים בדעתם בעניין, אך שאול אביגור שלל את החלוקה מכל וכל. לפי בועז, על אף שרחש הערכה רבה לאישיותו של בן-גוריון והכיר במנהיגותו, אביגור לא נרתע מוויכוח כאשר חשב שבן-גוריון שוגה כמו במקרה החלוקה.
מקרים נוספים של מחלוקת התרחשו בזמן פעילותו של אביגור כראש המוסד לעלייה ב', אז נקרע בין מחויבות למפעל ההעפלה ולמעפילים ובין כפיפותו להחלטות המוסדות הנבחרים. לא אחת עוררו מבצעי העפלה שונים סערות דיפלומטיות, כאשר אביגור התעקש על הגעת הספינות לארץ, אך לבסוף קיבל את החלטות בן-גוריון בעניין: "בחרנו במרות לא מפני שהיא גוזרת את קו הפעולה הנכון, כי אם אך ורק מתוך עיקרון הכפיפות למרות הלאומית".[ii]
לאחר קום המדינה ביקש אביגור להפחית את מעורבותו בענייני ביטחון, בין השאר בשל בריאותו הרופפת, אך בן-גוריון היה נחוש להיעזר בניסיונו והצליח לשכנע אותו להתמנות לעוזרו במשרד הביטחון בספטמבר 1949. אביגור נכח בדיוני המטכ"ל וייעץ לבן-גוריון בנושאים שונים ולפי בועז, מינוי זה המחיש את היחסים המיוחדים ששררו בין אביגור לבן-גוריון על אף חילוקי הדעות שהתגלעו ביניהם.
עקרון קבלת המרות היה מרכיב מרכזי במנהיגותו של בן-גוריון, ודביקותו של אביגור בעקרון זה הייתה אחת מאבני היסוד לשיתוף הפעולה הממושך ביניהם למרות משקעי העבר. שותפות זו נמשכה כאמור לאורך שני העשורים הראשונים למדינה, עד לקרע הסופי.
***
בשנים הראשונות להקמת ההגנה עמד אביגור במוקד מחלוקות עם חלק מאנשי ארגון השומר, אשר סירבו לקבל עליהם את מרות ההגנה. על פי בועז, אביגור חש לרוב יחס של כבוד כלפי לאנשי השומר, וראה בהם את דמות החלוץ האידיאלי המשלב התיישבות חקלאית עם עשייה ביטחונית. יחד עם זאת, במסגרת תפקידו כבכיר בארגון נאלץ אביגור לעתים לקחת חלק בהתמודדות עם יוצאי השומר על דמותה ודרכה של ההגנה.
לאחר רצח ארלוזרוב בשנת 1933 היה אביגור חבר בוועדה הפנימית של מפא"י לחקר האירוע. על פי בועז, אביגור לא היה משוכנע כרבים אחרים בנכונות השמועות על ידם של הרביזיוניסטים ברצח, והיו לו ספקות רבים בקשר לאמינות עדותה של רבקה פייגין, אשר הצביעה על אנשי "ברית הבריונים" כאחראים לרצח. בסופו של דבר קיבל אביגור את הכרעתו של ברל כצנלסון אשר פסק כי יש לתת בה אמון.
במסגרת עבודתו במוסד לעלייה ב' שוב נתקל אביגור בשאלת היחסים בין הדרגים והזרמים השונים בתנועה הציונית. במהלך שנת 1947 ביקשה הסוכנות היהודית לשלב בתוך המוסד דמויות מקרב תנועות נוספות ביישוב, כדי להדגיש את חשיבות מפעל ההפעלה בקרב כל שכבות האוכלוסייה אך גם כדי לפקח באופן הדוק יותר על פעילותו.
בין אותם אנשים היה משה סנה שהיה בכיר בהגנה אך לא השתייך לתנועת העבודה, ומונה לראש מחלקת עלייה. בועז טוען כי אביגור סירב לקבל עליו את מרות סנה ופעל תמידית להצרת צעדיהם של אנשי המוסד אשר לא היו חברי מפא"י.
דחיקה זו של אנשי הקיבוץ המאוחד והשומר הצעיר נעשתה לא רק ממוקדי העשייה, אלא גם מן ההיסטוריוגרפיה של היישוב כפי שנכתבה על ידי אנשי התקופה ואביגור בראשם.
נראה כי כבר מראשית דרכו ניחן אביגור בתודעה היסטורית מפותחת וייחס ערך רב לתיעוד התרחשות המפעל הציוני בארץ ישראל. חרף עיסוקיו הקדיש אביגור חלק ניכר מזמנו גם לכתיבה היסטורית, אשר נתפסה בעיניו כהכרח לשימור המורשת הציונית מבית מדרשה של תנועת העבודה ועיצוב דמות החברה הישראלית המתהווה.
דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא בספרו של בועז בחלק העוסק בשחזור מאורעות תל-חי. בנושא זה מסתמך בועז באופן בלעדי על כתבי אביגור עצמו, אשר מתאר את חלקו בקרב על תל-חי והיותו אירוע משמעותי בחייו. אלא שבדיקת מקורות אחרים, כדוגמת ספרה של שולמית לסקוב על יוסף טרומפלדור, מגלה כי מוזכר בקיצור ר שאול אביגור (אז מאירוב) מוזכר בהם רק בקיצור רב. נראה כי גם בנושא זה מעורבותו של אביגור בהעלאת האירועים על הכתב ובעיצוב המיתוס הייתה משמעותית יותר מחלקו בקרב עצמו. גם אם לא ביקש להאדיר את שמו, נראה כי שקד על הקניית תפיסתו לדורות הבאים.
גם הנצחת מפעל ההפעלה נעשתה ברוחו של אביגור, אשר ליווה מקרוב את עבודתה של מחברת ספרי ההפעלה ברכה חַבָּס, סיפק לה מקורות ומסמכים והתערב בתכנים.
אביגור היה מעורב בכתיבה והוצאה לאור של ספרי הנצחה וזיכרונות רבים, אך גולת הכותרת של מפעלו היו שלושת הכרכים של ספר תולדות ההגנה. אריה בועז מדגיש את הערך הרב של מפעל תיעוד תולדות ההגנה וחשיבותו, אך גם מצביע על חולשותיו ההיסטוריוגרפיות ועל המגמתיות שבו. לפי בועז, במקרה של ספר תולדות ההגנה ניכרת היטב תפיסתו של אביגור אשר קושרת בין כתיבת ההיסטוריה לעיצוב התודעה. בועז טוען כי בספר זה הניח אביגור את היסודות לצמיחתו של מיתוס לאומי, שמעצם טיבו אינו מבוסס בהכרח על העובדות לאישורן.
***
סיפור חייו של שאול אביגור הוא סיפור על איש רב פעלים, אשר היה אחד מעמודי התווך של המפעל הציוני. אביגור השתייך למעגלים חברתיים ונטל חלק באירועים וארגונים אשר הציבו אותו בין צמרת מנהיגי היישוב.
בגימנסיה הרצליה הוא התוודע לאליהו גולומב ודב הוז, אשר ביחד עם משה שרת הרכיבו את חבורת "ארבעת הגיסים" והשתלבו אחד בפעילותו הענפה של האחר. חברותו בקיבוץ כנרת הקנתה לאביגור את המסגרת הרעיונית של עבודה ושליחות, ומעורבותו באירועי תל-חי חיזקו את עמדותיו בנוגע להתיישבות וביטחון. מי שמבקש ללמוד אודות תקופת היישוב וראשית המדינה, ולהבין את תרומת בני הדור לקוממיות ישראל, ימצא עניין בספרו של בועז ובחיי שאול אביגור.
[i] אריה בועז, עלום ונוכח בכל: סיפור חייו של שאול אביגור, תל-אביב: משרד הביטחון, 2001.
[ii] אריה בועז מביא בספרו כדוגמה את פרשת ה"פּאנים" בדצמבר 1947 – שתי אוניות מעפילים גדולות שיצאו מבולגריה לארץ ישראל אך לבסוף נאלצו לשוט לקפריסין.
"ההגנה היא מסגרת המשרתת את המדיניות והצרכים של הציונות המאורגנת, והיא כפופה למרות מוסדות היישוב, גם כשאלה כופים עליה מדיניות שאיננה לרצון רבים מחבריה"-
כמה הרוח הזו חסרה אצל יורשי ההגנה של היום.
הוא נולד בדוינסקהלטבטב העיירה של סבתי ז"ל