ביקורת סרט: כשגולדה מגיעה להוליווד

לפני כעשרים שנה, במהלך שהות בארה"ב, אשתי צפתה בהצגת היחיד המצליחה של טובה פלדשו, 'המרפסת של גולדה', וכך גילינו שיש שתי גולדה מאיר, ראש הממשלה לשעבר.

הראשונה היא גולדה מאיר בחו"ל, אשת ברזל קשוחה שהצילה את ישראל בשעתה הקשה, גיבורה אמיתית והנושא של לפחות חצי תריסר סרטים והצגות. השנייה היא גולדה מאיר בישראל, ראש הממשלה הכושלת האחראית ליום כיפור, דמות המהווה מוקד לכעס וללעג (אחד הקטעים הקבועים של עוזי וייל כאשר כתב את 'השער האחורי' בעיתון 'העיר' תיאר את גולדה מבצעת טעות קטנה כלשהי, כמו לשכוח להדליק את הקומקום, ומסיימת בנוסח הבלתי משתנה: "ממש מחדל מצידי, ולא בפעם הראשונה").

הסרט 'גולדה' שביים גיא נתיב בכיכובה של הלן מירן הוא השגריר העדכני ביותר מטעם גולדה של חו"ל. הסרט עוסק – כמעט בלי רקע מקדים – במאיר המתמודדת עם מלחמת יום כיפור, לפני פתיחתה ולאחריה, במקביל להתמודדות עם מחלת הסרטן ועישון כמות סיגריות בלתי-תקינה פוליטית בעליל.

'גולדה' של הסרט כמעט ואינה טועה, למעט הסתמכותה על המפקדים המקיפים אותה ומתברר שגם שיקרו לה. בעצם לא היא זו טעתה, אלא ראש אמ"ן אלי זעירא ושר הביטחון משה דיין.

היא שומרת על קור רוח גם בשעות הכי קשות. פה ושם יש לה חששות וספקות – לא הרבה – אותם היא מתארת רק באוזני עוזרתה הנאמנה לו קדר (קמיל קוטן). היא דואגת (לא אומר "בצורה אמהית" כדי להימנע מסטריאוטיפ) לבנה של אחת מהקלדניות שלה המשרת כנהג טנק, וכמובן לאמה שאינה יודעת מה עלה בגורל בנה; והיא עומדת איתנה גם כאשר מפקדים מהוללים כמו דיין מתפרקים תחת חומרת הלחץ.

היא חוששת לא פחות מהם – באחת הסצנות היא אומרת לעוזרתה קדר כי אם הערבים יגיעו לתל-אביב, היא לא תיפול בידיהם חיה, ולכן תפקידה של קדר להבטיח שכך יהיה – והיא זו שמקבלת את ההכרעות הגורליות החשובות: לגייס מילואים (אם כי חצי ממה שהרמטכ"ל רוצה), לא לפתוח במלחמה, בשל האמריקנים; לחכות להתקפה המצרית של 14 באוקטובר, כדי להביס את עתודות השריון המצריות ואז לצלוח; לנהל משא ומתן קשוח עם מזכיר המדינה קיסינג'ר (ליב שרייבר).

באחד מרגעי המשא ומתן ביניהם קיסינג'ר מזכיר לה שהוא קודם כל אמריקני, אחרי כך מזכיר מדינה ורק שלישית יהודי; היא עונה לו: "בישראל אנחנו קוראים מימין לשמאל"; (הציטוט כנראה אכן נאמר, אבל בהזדמנות אחרת). היא אפילו מאיימת בהרעבת הארמיה השלישית ויצירת "צבא של אלמנות ויתומים" כדי להוביל להסכמה מצרית לשיחות ישירות מול ישראל.

מבחינה היסטורית הסרט מקפיד להיות בערך נכון, אבל לגמרי לא בדיוק. כמות אי-הדיוקים שבסרט תגרום כאב ראש לכל מי שבקי בתולדות מלחמת יום כיפור; הרעיונות הכלליים סבירים, אבל הפרטים נופלים קורבן לדרמטיזציה על ימין ועל שמאל. לא יודע עד כמה זה יפריע לצופה הממוצע, אבל לי זה הפריע.

אני מניח שרק קטנוניים כמוני יתלוננו על כך שמטוס הנוסעים היחיד שמופיע בסרט הוא משום מה ה'סקייפליט 570' אשר שימש בשני סרטי ג'יימס בונד ובהחלט לא היה בשירות אל-על (או כל חברת תעופה אמיתית אחרת), אבל כנראה שלמעט יותר תפריע גולדה העומדת בבור בקריה ושומעת טנקיסטים מדברים בקשר, ההצגה האבסורדית של טיסת הלילה הדמיונית של משה דיין מעל הגולן הבוער או ההתעלמות גם מחלקה של גולדה בספקנות לגבי המלחמה וגם מחשיפת צליחת התעלה. בסופו של דבר, הסרט לא באמת בא לספר על מלחמת יום כיפור; הוא מדבר על גולדה כאדם.

זו גם נקודת החוזק: הלן מירן מצוינת. היא מסוגלת בקלות לעבור משקט להתפרצות ובחזרה, היא מציגה היטב את מצבי הרוח והספקות ומשחקת באופן הראוי לאוסקר. גם אם היא לא דומה באופן מוחלט לגולדה, הדבר נשכח בקלות בגלל שהדמות משכנעת מאוד – בצורת ההתבטאות, בשפת הגוף וביכולת להעביר תיאור מצב שלם במבט בודד.

למרבה הצער, השחקנים האחרים, בפרט הישראלים המשחקים מפקדים שונים, לא מתעלים לרמה של מירן. למעשה, נראה שכמעט כולם מתחלקים לשתי קבוצות: אלה המשחקים כאילו הם ב'ארץ נהדרת', ולמולם – אלה המשחקים כאילו הם ב'היהודים באים'. חלקם דוברים עברית, וכך אנחנו מקבלים מקרה נדיר בו שחקנים ישראלים דוברי עברית נשמעים יותר מלאכותיים מהלן מירן דוברת האנגלית. הרמטכ"ל דדו (ליאור אשכנזי) משחק סביר, ואולי זה גם קשור לכך שהסרט מקבל את התפיסה לפיה הוא תפקד נכון ורוב האחריות אינה על כתפיו. האחרים – הרבה פחות.

משה דיין (רמי הויברגר) משחק באופן היסטרי. הסרט נוטה לשפוט אותו בחומרה ומציג אותו בצורה השלילית ביותר האפשרית; אבל יותר מזה, הסרט הופך אותו לקריקטורה גמורה. הסצנה (הדמיונית כאמור) בה הוא צופה ברמת הגולן העולה באש משל הייתה ברלין באביב 1945, מציגה אותו כהיסטרי והמום לא כפי שהוא מתואר פעמים רבות – כאדם שבור בשל ההפתעה – אלא כהלום קרב גמור. זעירא (דביר בנדק) מוצג לא רק כשחצן אלא כשחצן אוויל למדי, ואריאל שרון, שכמו כל הגנרלים גם הוא מגיע מהחזית היישר לבית גולדה בירושלים או משרד ראש הממשלה בתל-אביב, עולה על כולם כאשר אינו רק מדבר כמו שרון של 'היהודים באים' אלא גם גונב פרוסת עוגה משולחנה של גולדה לאחר שהיא קמה. באותה פגישה היא אומרת לו שאם יצליח בצליחת התעלה עוד יהיה ראש ממשלה, אמירה שהקריצה שלה לקהל ברורה אבל כל כך לא סבירה וכל כך צורמת עד שהיה עדיף לתסריטאי לרסן את עצמו.

מבחינת הצילום, לסרט מגיעות כמה מחמאות, ועוד בקשה לריסון עצמי. הצילומים ה"קטנים" מצוינים, והשימוש של הסרט בחדר מתים בהדסה דרכו גולדה מגיעה לטיפולי הסרטן שלה, סצנה שחוזרת על עצמה כמה פעמים כמעט בדיוק באותה צורה, למעט העובדה שככל שמתקדמת המלחמה מדפי הגופות עמוסים יותר, היה מבריק. מבלי לומר דבר ומבלי לשנות את הקצב, הסרט תיאר כך את המצב הקשה של ישראל ואת המודעות של גולדה למחיר פעולותיה – אלו שעשתה ואלו שתעשה. מן הצד השני, סצנות המחשת הקרבות נעו בין מיותרות לממש מיותרות, כאשר הסצנה בה דיין מעופף מעל רמת הגולן נראית כמו שילוב לא מוצלח בין אנימציה לצילום, ובאופן כללי יכולה אולי הייתה לתאר טוב חלום רע, אבל לא מציאות רעה.

הסרט משתפר בחציו השני; ככל שהוא עוזב את אירועי הימים הראשונים למלחמה ועובר, כמו המלחמה עצמה, למתקפה, הוא נעשה ממוקד יותר והסיפור מעניין הרבה יותר. כל שאר הדמויות (למעט קיסינג'ר וקצת צבי זמיר) נדחקות לשולי הבמה, גולדה מספקת יותר משפטי מחץ (חלקם לפחות אמיתיים) והדילמה של "איך לסיים את המלחמה ולהוציא מכך את המיטב" מצוינת, גם אם אני מתקשה להאמין לדילמת "צבא של יתומים ואלמנות" שהוזכרה לעיל, שפשוט לא נשמעת אמינה. האם גולדה, בעוד מתנהלת המלחמה המדממת ביותר מאז מלחמת העצמאות, תירתע מרעיון של הרעבת הארמיה השלישית וכך השגת כניעה מצרית, בשל רגישותה לסבל של משפחות החיילים המצריים?

בסיכומו של עניין, 'גולדה' איננו יצירת מופת ואיננו סרט רע. הוא עוד ביוגרפיה קולנועית די סטנדרטית, עם שחקנית ראשית מעולה ואנסמבל שחקנים משניים קצת פחות מעולה. חוויית הצפיה ב"גולדה" תלויה כנראה בציפיות שיש לצופה ממנו. מי שבא כדי לראות את הלן מירן מספקת הופעה מרשימה וכדי לראות דיוקן של מנהיגה במלחמה, לא יתאכזב. מי שיצפה להצגה מאוזנת של גולדה על יתרונות וחסרונותיה או שדווקא דמויות המשנה מעניינות אותו יתאכזב; ומי שמחפש סרט אמין על ההתרחשויות במלחמת יום כיפור – טוב, באמת ציפיתם מביוגרפיה קולנועית להיות מדויקת?