פרק מספר: מלכודת אוסלו

'מלכודת אוסלו' הוא מסמך היסטורי שמאיר מחדש את קווי השבר הפוליטיים, המדיניים והמוסריים שמעצבים את מדינת ישראל כבר שלושים שנה. גם מי שתמכו בתהליך אוסלו וגם מי שראו בו אסון ימצאו בו דיון מפוכח על ההיתכנות לשלום, על המחיר ששילמנו, על הדרך להכרעת הטרור ועל עתיד החלום הציוני. לכל אלו נלווים גילויים מפתיעים ומטרידים על האירועים שימשיכו להשפיע על חיינו

לפרטים ורכישה הכנסו לאתר 'סלע מאיר'

***

ההסכם

הסכם אוסלו הראשון היה הצהרת עקרונות המכתיבה את מפת הדרכים המדינית בין ישראל לפלסטינים לחמש השנים הבאות מרגע הנסיגה מרצועת עזה ומיריחו, בדרך להשגת הסדר הקבע. חשיבותה של הצהרת העקרונות נבעה מההכרה ההדדית לכאורה בזכויות הלגיטימיות של שני הצדדים, מהתחייבותם של הפלסטינים לנטוש את דרך הטרור, מהיכולת לקיים משא ומתן שמוביל להסכמות, ובעיקר מהנעת הקטר המדיני שנועד ליצור – כפי שהאמינו רבים מן השותפים בשני הצדדים – דחף בלתי ניתן לעצירה שבסופו תוקם מדינה פלסטינית ברצועת עזה, ביהודה ושומרון ובמזרח ירושלים, בתוספת מעבר יבשתי אקס-טריטוריאלי בין יהודה ושומרון לעזה, שיחצה את מדינת ישראל לרוחבה.

כבר בסעיף הראשון, העוסק בהכרה ההדדית בין הצדדים, בלט היעדר הסימטריה: בעוד ממשלת ישראל הכירה באש"ף כמייצגו של העם הפלסטיני, אש"ף הכיר אומנם בממשלת ישראל, אך בלי שנאמר את מי היא מייצגת. סירובם של הפלסטינים להכיר בזיקתו של העם היהודי לארץ ישראל ובזכותו להגדרה מדינית לא השתנה מעולם. ההכרה הייתה על כן בין "צוות אש"ף (המשלחת הפלסטינית) המייצג את העם הפלסטיני" ובין "ממשלת ישראל".

מטרתו המוצהרת של ההסכם הייתה לסיים את מצב המלחמה ולפתור את הסכסוך באמצעות משא ומתן. בנוסח ההסכם נאמר כי ממשלת ישראל וצוות אש"ף

מסכימים כי הגיעה העת לשים קץ לעשרות שנים של עימות וסכסוך, מכירים הדדית בזכויותיהם הלגיטימיות והפוליטיות ושואפים לפעול ככל יכולתם לחיות בדו-קיום בשלום ובכבוד ובביטחון הדדיים, ולהגיע להסדר שלום צודק, בר-קיימא וכולל ולפיוס היסטורי באמצעות התהליך המדיני המוסכם.

בהצהרה הוגדר כי בתוך תשעה חודשים יתקיימו בחירות ברצועת עזה וביהודה ושומרון. הייתה זו הפעם הראשונה שהוגדר בה תחום שיפוט שהקיף את עזה, ויהודה ושומרון כיחידה טריטוריאלית אחת, אף שאלה שתי יחידות גיאוגרפיות נפרדות. חמש השנים שהוקדשו לתקופת המעבר עד להגעה להסכם הקבע נועדו לתת לצדדים את הזמן הנדרש לניהול משא ומתן "על מעמד הקבע בין ממשלת ישראל ונציגי העם הפלסטיני", שיעסוק ב"ירושלים, פליטים, התיישבויות, סידורי ביטחון, גבולות, יחסים ושיתוף פעולה עם שכנים אחרים, וכן נושאים אחרים בעלי עניין משותף". עוד נקבע כי מיד אחרי הנסיגה הישראלית מרצועת עזה ומיריחו יועברו הסמכויות לידי הפלסטינים בתחומי החינוך והתרבות, הבריאות, הרווחה, המיסוי והתיירות.

בהצהרת העקרונות הוגדר גם יעד להסכם ביניים, שייחתם בתקופת חמש השנים, כדי להגדיר את סמכויות השלטון הפלסטיני הנבחר ולאפשר לו לקדם תהליכי צמיחה כלכלית. השלטון הפלסטיני יקים, בין השאר, רשות פלסטינית לחשמל, רשות לנמל עזה, בנק פלסטיני לפיתוח, מועצה פלסטינית לקידום היצוא, רשות פלסטינית לאיכות הסביבה, רשות קרקעות פלסטינית ורשות פלסטינית לניהול מים. בהסכם נקבע שאחרי כינון הגוף השלטוני הפלסטיני יפורק המנהל האזרחי, והממשל הצבאי הישראלי יחדל להתקיים בשטחי האוטונומיה הפלסטינית.

ההחלטה לפנות את כוחות צה"ל מעזה ומיריחו חייבה כמובן הקמה של גוף שלא היה קיים עד אז: משטרה פלסטינית חמושה, שתבטיח את הסדר הציבורי באזורים שיפונו ותטפל בענייני הפנים. ישראל, בינתיים, תמשיך לשאת באחריות להגנה מפני איומים חיצוניים. לצורך יישומה של הצהרת העקרונות הוחלט שעם כניסתה לתוקף תוקם ועדה משותפת שתטפל בנושאים הדורשים תיאום, ביישוב סכסוכים ובנושאים אחרים בעלי עניין משותף. עוד הוחלט על הקמת ועדה לשיתוף פעולה כלכלי. שני סעיפים נוספים עסקו בקשר ובשיתוף הפעולה עם ירדן ומצרים, ובפריסת כוחות צה"ל מחוץ לערים הפלסטיניות.

משאלות הלב

הצהרת העקרונות טמנה בחובה את כל זרעי הפורענות שמדינת ישראל הייתה עתידה לקצור בטווח הזמן המיידי והארוך. ההסכם נחתם בין מדינה ריבונית ובין צוות של ארגון לא מדינתי, כשהנחת המוצא של ההסכם הייתה שהוא אכן מייצג את כלל האוכלוסייה שהוא מתיימר לייצג. היום, שנים רבות לאחר השתלטות חמאס על רצועת עזה ולנוכח מעמדה המעורער של הרשות הפלסטינית בשטחי יהודה ושומרון וסירובה העיקש לא לערוך בחירות דמוקרטיות בשטח הנתון לשליטתה (מחשש מוצדק לניצחון החמאס), ברור שהייתה זו טעות במקרה הטוב – ואיוולת במקרה הרע. אולם גם בזמן אמת, אש"ף ומנהיגו לא נחשבו לנציגיהם הבלעדיים של הפלסטינים. כבר אז פעלו, מלבד אש"ף, ארגוני טרור פלסטיניים כמו חמאס, החזית העממית, הג'יהאד האסלאמי ועוד, וכולם ראו בעצמם נציגים לגיטימיים של העם הפלסטיני.

כך, בשעה שמדינת ישראל נטלה על עצמה התחייבות בעלת משמעות חוקית בינלאומית, הפלסטינים למעשה לא נטלו על עצמם דבר כישות לאומית אחידה. אף לא אחד מהארגונים האחרים היה צד בהסכם – וגרוע מכך, הם התנגדו לו והצהירו זאת בפה מלא. ההסכם נחתם בידיעה ברורה שהפלסטינים לא יוכלו לקיים אותו, אלא אם הישות הפלסטינית שעתידה לקום תהפוך להיות דיקטטורה דומה לאלה הקיימות בסוריה או בעיראק, ש"תטפל" בבני עמה כמיטב המסורת המזרח-תיכונית. רבים בצד הישראלי אכן הניחו זאת כמובן מאליו, כולל רבין עצמו. כפי שהבהיר באחד מנאומיו, רבין סבר שבניגוד לצה"ל, הכוח הפלסטיני יוכל לטפל בטרור בכל הקשיחות הנדרשת, "בלי בצלם, בלי בג"ץ ובלי אימהות נגד שתיקה". זו הישות הפלסטינית שהוא קיווה שתקום כתוצאה מן ההסכם, וזו הייתה דמותו של השלום הרצוי.

על אף הכחשותיהם הרבות של רבין ופרס, הצהרת העקרונות הכילה כמעט את כל המרכיבים המוסדיים הנדרשים להקמת מדינה פלסטינית: רשות מבצעת שתיבחר מתוך מועצה שתהיה הרשות המחוקקת, ותחזיק בסמכות החקיקה; כוח שיטור חזק המופקד על הביטחון; וטריטוריה שהפלסטינים שולטים בה שליטה מלאה בכל התחומים האזרחיים.

בהתאם לדרישתו של פרס מהיועץ המשפטי יואל זינגר, ההסכם התאפיין בניסוחים עמומים ומעורפלים שנועדו לטשטש את המחלוקות המהותיות בין הצדדים. המחלוקות הגדולות, כמו עתידה של מזרח ירושלים, זכות ה"שיבה" וגורל ההתיישבות היהודית, נדחו לדיונים על הסכם הקבע. ההנחה הייתה שבחמש השנים הבאות הדברים איכשהו יסתדרו, בעיקר על בסיס הקונספציה שערפאת יילחם בטרור והמצב הביטחוני ישתפר.

המניע

במאי 1993, שלושה חודשים לפני החתימה על הצהרת העקרונות, כתב ירון לונדון כי איש לא יכול "להכחיש כי התזות המרכזיות של רצ, מפ"ם ושינוי בסוגיה הפלסטינית הן אלה שיצרו את התמורה הגדולה בדעת הקהל מה'אין פלסטינים' של גולדה מאיר אל ההבנה הרווחת כי מדינה פלסטינית נצפית באופק, וכי לא נותר לנו אלא להתמקח על גבולותיה ומועד התגשמותה'".

השיח הפנימי בתוך הקואליציה של רבין לגבי יחסו החיובי לשיחות גלויות או חשאיות עם אש"ף וערפאת ולהקמת מדינה פלסטינית היה נחרץ הרבה יותר מהשיח הניצי של מפלגת העבודה שנים ספורות קודם לכן. חוג משו"ב של יוסי ביילין ומפלגת מרצ נתנו את הטון והובילו את הקצנתה של מפלגת העבודה ותזוזתה שמאלה בסרגל הפוליטי. אנשי רבין בקואליציה הלכו והתמעטו, וכפי שהוכיח לו שמעון פרס ב-1990 (ב"תרגיל המסריח"), סכנת הפוטש הפוליטי ריחפה בכל עת והייתה יכולה להתפרץ במפתיע. עדות לאווירה העוינת מצד אנשי פרס כלפי רבין הובאה במאמר שפרסם ד"ר אדם רז:

אנשי פרס נפגשו בקביעות ובתדירות, ובאחת מהפגישות חשף משה תאומים… שבמשך שנים רבות שימש כיועץ התדמית של פרס, את האסטרטגיה שיש לנקוט ביחס לרבין: "טוב שהיית ביפן כאשר הממשלה גירשה את פעילי החמאס… תוכל לקבוע את דעתך בדיעבד ולא לפני. צריך לגרום לאנשים להבין שאתה טוב ורבין רע. רבין מתבשל במיץ של עצמו, צריך לעזור לו להיראות רע".

עדות נוספת, המובאת בספרו של המשנה לראש המוסד דאז אפרים הלוי, שופכת אור על האופן שבו תמרן פרס את רבין לתמיכה בהצהרת העקרונות. ביום פרסום דבר ההסכם זומן הלוי לפגישה עם רבין בנושא הערוץ החשאי הירדני. בכניסה ללשכת רבין פגש הלוי את ראש אמ"ן, אלוף אורי שגיא. בשיחה ביניהם אמר לו שגיא שלדעתו "רבין לא האמין כי יצא משהו מערוץ אוסלו". שגיא שיער ש"זה יישאר עוד ערוץ חשאי של דו-שיח חסר תוצאות וחסר חשיבות, כמו כל הערוצים הרבים האחרים שהתקיימו בשנה שחלפה. הוא (רבין) עצמו נדהם מן התוצאה, אך נבצר ממנו להיחלץ מן הרשת שנטוותה על ידי האנשים הלא מקצועיים שניהלו ויצרו את מה שרבין עצמו תיאר מאוחר יותר כגבינה שווייצרית שיש בה יותר חורים מגבינה".

הלוי קיבל אישוש להנחה של שגיא כשרבין נתן הנחיה חד-משמעית "לנקוט כל אמצעי שיידרש כדי למנוע ממנו (פרס) לדעת את הנעשה" בערוץ הירדני. לפי הלוי, רבין חשב שיוכל לתקן את הנזק שנגרם בשלבים הראשונים של שיחות אוסלו דרך הסדרת העניינים הספציפיים הנוגעים לצרכים הביטחוניים והאסטרטגיים הבסיסיים של ישראל. רבין ידע שכישלון מדיני עלול להוביל לניסיון פוטש פוליטי מכיוונו של פרס, ותמיכה בהצהרת העקרונות הייתה דרך המילוט שפרס הותיר לו. ככל שהלך והתחזק ערוץ אוסלו, כך כישלונו נעשה מסוכן יותר למעמדו של רבין במפלגת העבודה.

על רקע הכישלון בשיחות וושינגטון מצד אחד, והכשלת ערוץ אוסלו לכאורה בידי רבין מצד שני, היה לפרס נשק פוליטי רב עוצמה נגד רבין, ויעילותו הייתה יכולה להתבטל רק בעזרת דבר אחד: הצלחה בערוץ הסורי. הצלחה כזאת הייתה מחזקת את מעמדו של רבין במפלגה כ"מוביל תהליך השלום" ומספקת לו אליבי זמני לחוסר ההתקדמות מול הפלסטינים. רק לאחר שהבין בתחילת אוגוסט שלא יוכל לקצור הישג מדיני ניכר מול הסורים, קיבל את החלטתו הסופית לתמוך בהצהרת העקרונות. מערכת יחסיו העכורה עם פרס, בשילוב הכישלון בערוץ הסורי ותהליך השינוי האידיאולוגי במפלגת העבודה, יצרו מניע רב עוצמה.

מניע נוסף היה כרוך בתהליך הפנימי שעבר על רבין בזמן מלחמת המפרץ. ב-19 בפברואר 1991 התייצב רבין בישיבת הסיעה של מפלגת העבודה ושטח בפני הנוכחים תפיסת עולם ביטחונית מעודכנת. היא כללה שילוב בין אי אמון ביכולתה הצבאית של מדינת ישראל להתמודד עם האיומים הצבאיים שמציבים הטילים הבליסטיים ואי אמון ביכולתו הנפשית של הציבור הישראלי לשאת לאורך זמן את מצב המלחמה. התפיסה המסורתית של מערכת הביטחון הישראלית, עוד מימי בן-גוריון, התבססה על השילוש של הרתעה-התראה-הכרעה, לצד ההבנה שעל מדינת ישראל להסתמך בראש וראשונה על עצמה ועל כוחותיה. כעת הציג רבין עמדה שונה: איום הטילים ארוכי הטווח שבידי אויבי ישראל והיעדר המענה הטכנולוגי לאיום הזה ביטלו את שני המרכיבים הראשונים של השילוש, ההרתעה וההתראה. בשדה הקרב המודרני, האמין כעת רבין, אי אפשר להשיג התראה מוקדמת וגם אי אפשר להרתיע את האויב מלירות טילים. תלותה המוחלטת של ישראל בעוצמה הצבאית האמריקנית, לצד חולשתה המנטלית של החברה הישראלית כפי שנחשפה בבריחה מתל-אביב במלחמת המפרץ, ערערו את אמונו של רבין ביכולתה של ישראל להמשיך את מצב המלחמה מול הערבים.

עדותו של איתן הבר תומכת בכך: גם הוא סיפר שרבין איבד את האמון בחוסנו הנפשי של הציבור היהודי במדינת ישראל לאחר שצפה בבריחה הגדולה מתל-אביב בגלל החשש מטילים. כשנדרש רבין להכריע לגבי הצהרת העקרונות, הוא ממילא כבר לא האמין ביכולתו של הציבור היהודי להמשיך לעמוד במצב המלחמה עם מדינות ערב והמלחמה הבלתי פוסקת בטרור הפלסטיני. בהרצאה באוניברסיטת תל-אביב לציון עשרים שנה לתהליך אוסלו סיפר יוסי שריד, בהתבסס על שיחות בינו לבין רבין, ש"רבין ידע דבר שרובנו מסרבים לדעת עד עצם היום הזה, שלא מנצחים יותר מלחמות, וגם כאשר לכאורה מנצחים, יוצאים מהמלחמה וידך על התחתונה. מתי בפעם האחרונה מישהו ניצח במלחמה? לא רק כאן, אלא בכל העולם?". לפי שריד אמר לו רבין: "אומה שמאמצת חמישים שנה את שריריה, סופם של השרירים להתעייף". "מעבר לכל הדיבורים על הנחישות ועל העמידה ועל הקומה הזקופה" – את המילים האחרונות הללו אמר שריד בנימה מזלזלת ובשפת גוף לועגת – "ועל כל הקש והגבבה הזה, השריר מתעייף". עוד אמר רבין לשריד, לדבריו: "גם הצבא הכי טוב לא יכול לספק יותר ממה שהצבא הכי טוב יודע… נשבעתי לעצמי שלא אעמיד את צבא ההגנה לישראל במבחנים מיותרים".

בהרצאה בפני קבוצת רבנים הציג רבין את תפיסת עולמו באמצעות שרטוט שלושת מעגלי האיומים על מדינת ישראל ואת מגבלותיה של המדינה בהתמודדות עם האיומים במעגל השלישי (שם נמצאות איראן ומדינות נוספות). מסקנתו הייתה ש"כדי להשיג תמיכה אמריקנית במעגל השלישי, וכדי לשמור ולשדרג את שיתוף הפעולה הביטחוני עם מדינות שכנות, אנחנו צריכים לשלם מחיר במעגל הפנימי ולהגיע להבנות עם הפלסטינים". תפיסת שלושת המעגלים בשילוב עם אובדן האמון של רבין בחוסנו של הציבור הישראלי היו יחד מניע רב עוצמה.

מניע אחר, טריוויאלי למדי, נבע מדעותיו של רבין, שמעולם לא העריך את חשיבותה של עזה וראה בה מקום שעדיף להיפטר ממנו ויפה שעה אחת קודם. יחסו ליהודה ושומרון, ובוודאי לרמת הגולן, היה שונה בתכלית. מאחר שהשלב הראשון של הצהרת העקרונות עסק בעיקר בעזה, הוא התאים באופן כללי לדעותיו של רבין. יותר מכך, התחלת ההסכם בשלב ביניים שיימשך כמה שנים העניקה לרבין את הביטחון שיוכל לשלוט במצב ולנווטו בהתאם לצרכיה הביטחוניים של מדינת ישראל, והקלה עליו לקבל את ההחלטה. מבחינת רבין, ההסכם היה ניסוי הפיך: "אני רואה בעזה פיילוט פרוג'קט, ניסוי בקנה מידה קטן. עזה תהיה מבחן, מבחן קשה. אם מבחינתנו כישראלים הבעיה היא קודם כול ביטחון – מבחינת הפלסטינים, העברת הטיפול בחיים האזרחיים לאש"ף תמלא את הציפיות שלהם". אולם העיתונאי אמנון אברמוביץ' כתב את מה שהרוב הסכימו עליו: "רבין מספיק מבוגר ומספיק פוליטי כדי לדעת שההסכם בלתי הפיך".

הדחיפות התעוררה אצל רבין לא רק מהכורח להראות "קבלות" בנושא המדיני כדי לחזק את מעמדו במפלגת העבודה ולעמוד בהבטחותיו לציבור. המצב נעשה לחוץ עוד יותר כשהתברר שש"ס צפויה לפרוש מהממשלה בעקבות הגשת כתב האישום נגד אריה דרעי, והיה חשש מבוסס שבלי הישג משמעותי כלשהו מול הפלסטינים או הסורים, ממשלת רבין עלולה ליפול כבר באוקטובר 1993. גם בקרב הפלסטינים המצב לא האיר פנים. חמאס הלך והתחזק, ונוצרה תחושה שהזמן דוחק לפני שערפאת ואש"ף יאבדו את כוחם ואחיזתם, ותחלוף ההזדמנות לחתימת הסכם עם הנהגה פלסטינית שנחשבה למעשית ומתונה.

הטקס

טקס החתימה בוושינגטון החל בכניסתן של נשות המנהיגים, הילרי קלינטון ולאה רבין; אחריהן נכנסו הנשיאים לשעבר ג'ורג' בוש וג'ימי קרטר; שרי החוץ של נורווגיה ומצרים; סגן נשיא ארצות הברית, שר החוץ שמעון פרס ואבו-מאזן; מזכיר המדינה וורן כריסטופר ושר החוץ הרוסי אנדרי קוזירב, ששימשו כעדים בטקס החתימה; ולבסוף נכנסו רבין, ערפאת וקלינטון, והתקבלו במחיאות כפיים סוערות. כל הנוכחים לבשו, כיאה למעמד, חליפות מהודרות. ערפאת הופיע לטקס חבוש כאפייה ולבוש במדי צבא.

רוב האירוע הוקדש לנאומים. תחילה דיבר הנשיא קלינטון והזכיר את חתימת הסכם השלום עם מצרים, שהתרחשה באותו המקום 14 שנים קודם לכן. הוא הודה לממשלת נורווגיה, והעלה על נס "מנהיגים שהיה להם האומץ להוביל את עמם לעבר שלום, הרחק מצלקות הקרב, הפצעים והאבדות של העבר, אל עבר מחר בהיר יותר". בהמשך דבריו ציין קלינטון את העבודה הקשה שעוד ממתינה בהמשך הדרך, והתייחס לקבוצת הילדים היהודים והערבים שנכחו בטקס באומרו: "אסור לנו להשאיר אותם טרף לפוליטיקה של הקצנה וייאוש… אסור לנו לבגוד בעתידם".

אחריו דיבר פרס, שקרא לכתוב "ספר בראשית נוסף", ולעבור "מכדורי רובה לפתקי הצבעה" [משחק מילים באנגלית: from bullets to ballots]. "מה שאנחנו עושים היום הוא יותר מחתימה על הסכם; זו מהפכה. אתמול חלום; היום מחויבות. העם הישראלי והפלסטיני, שנלחמו זה בזה במשך כמעט מאה שנה, הסכימו להתקדם בנחישות בדרך של דיאלוג, הבנה ושיתוף פעולה".

בניגוד מוחלט לנאומו עמוס הרגש של פרס, נאומו של אבו-מאזן שבא מיד אחריו היה קצר, זהיר וענייני. הוא נמנע מלצאת בהכרזות גדולות או לעסוק בעתיד המזהיר הצפוי למזרח התיכון, והתמקד בצורך לפתור את הבעיות שעדיין נותרו במחלוקת בדרך להסדר הקבע, ובציפייתם של הפלסטינים שארצות הברית תמלא תפקיד מרכזי בתהליך. לאחר מכן התקיים טקס החתימה עצמו, כאשר מצד ישראל חתם פרס ומצד הפלסטינים חתם אבו-מאזן. בשעה שהקהל הריע ממושכות ניגשו שני העדים, שר החוץ הרוסי קוזירוב ומזכיר המדינה האמריקני כריסטופר, לחתום גם הם על ההסכם. לאחר נאומיהם הגיע תורו של רבין לשאת דברים. הנאום, הראשון בסדרת "נאומי השלום" שיישא רבין בשנתיים שלאחר מכן, התאפיין כמו רוב הנאומים שיבואו אחריו בהצגת השכול כתמה המרכזית של החיים במדינת ישראל המיוסרת והדואבת, ובהצגת ההסכם שנחתם זה עתה עם אש"ף כניסיון נואש להיחלץ מן המצב הבלתי אפשרי הזה:

אָנוּ באנו מארץ מיוסרת ואבלה. באנו מעם, בית, משפחה, שלא ידעו שנה אחת ולא חודש אחד שבו אמהות לא בכו על בניהן. באנו לנסות לשים קץ לפעולות האיבה, כדי שילדינו, ילדי ילדינו, לא יחוו עוד את המחיר הכואב של מלחמה, אלימות וטרור. באנו להבטיח את חייהם ולהקל על הצער ועל זיכרונות העבר הכואבים, לקוות ולהתפלל לשלום. הרשו לי לומר לכם, הפלסטינים: נגזר עלינו לחיות יחד על אותה אדמה, בשטחה של אותה ארץ. אנחנו, החיילים שחזרו מהקרב מוכתמים בדם, אנחנו שראינו את קרובינו וחברינו נהרגים לנגד עינינו, אנחנו שהשתתפנו בהלוויותיהם ולא יכולים להסתכל בעיני הוריהם, אנחנו שבאנו מארץ שבה הורים קוברים את ילדיהם, אנחנו שנלחמנו נגדכם, הפלסטינים – אנו אומרים לכם היום בקול רם וברור: די לדם ודמעות. מספיק… אנחנו מקווים לצאת לעידן חדש בהיסטוריה של המזרח התיכון. היום, כאן בוושינגטון, בבית הלבן, נתחיל חשבון חדש ביחסים בין עמים, בין הורים שעייפים ממלחמה, בין ילדים שלא ידעו עוד מלחמה.

נאומו של ערפאת, הנאום האחרון שנישא באירוע, המשיך את המגמה: הישראלים נושאים נאומים מלאי פאתוס ועמוסי רגש, בשעה שהפלסטינים נשארים זהירים וממוקדים במכשולים שעוד מצפים בהמשך הדרך. ערפאת דיבר בערבית, בליווי מתורגמן, והדגיש את התפקיד של ארצות הברית, של האו"ם ושל הקהילה הבינלאומית ביישום החלטות 242 ו-338, ואת הצורך לאכוף את יישום ההחלטות הללו ולפתור את המחלוקות בנושאים כמו ירושלים וגורל ההתנחלויות. ערפאת ביקש להבטיח "לעם ישראל ומנהיגיו" כי "ההחלטה הקשה שהגענו אליה יחד הייתה כזו שדרשה אומץ לב יוצא דופן", ואמר ש"נזדקק ליותר אומץ ונחישות כדי להמשיך את מהלך בניית הדו-קיום והשלום בינינו. זה אפשרי וזה יקרה בנחישות הדדית ובמאמץ שייעשה עם כל הצדדים, בכל המסלולים, כדי לכונן את היסודות לשלום צודק וכולל". ערפאת נמנע מלקרוא לפיוס או להפסקת הטרור, והסתפק בהצבעה על "הערכים המשותפים" לארצות הברית ולפלסטינים, שהם "חופש, צדק וזכויות אדם". לאחר שהמתורגמן תרגם את דבריו לאנגלית פרץ הקהל במחיאות כפיים סוערות. רבין נותר קפוא במקומו ולא מחא כף.

ביום הטקס, 13 בספטמבר 1993, שידרה הטלוויזיה הירדנית נאום מוקלט של ערפאת, שבו הסביר המנהיג הפלסטיני שהסכם אוסלו אינו אלא חלק מ"תורת השלבים" של אש"ף, וכי "פלסטין נמצאת במרחק זריקת אבן עבור ילד או ילדה פלסטינים קטנים". ערב קודם לכן הבטיח ערפאת לשר החוץ הנורווגי שיקרא בנאומו לעמו לנטוש את דרך הטרור, הבטחה שלא עמד בה – אחת מרבות שעוד יגיעו.

למחרת החתימה, במשרדי המנהל האזרחי ביו"ש, התפרץ בכיר פלסטיני לחדר שישבו בו באותה העת שלושה קצינים ישראלים בכירים: אפרים לביא, אודי לוי ושמואל שגב. הוא פנה אליהם בערבית, כשדמעות בעיניו, ואמר:

מה עשיתם? איך יכולתם? כסילים, טיפשים, עיוורים שכמוכם! איך יכולתם לחתום על הסכם עם האיש הזה, הנוכל, המושחת? הרי הוא ידפוק אתכם כמו שדפק את כל מי שעשה איתו הסכמים בעבר. בתוך חמש שנים הוא יביא את הדם, השחיתות והסיאוב אל פתח הבית שלכם ותוך כדי כך יחסל גם את התקוות שלנו