לקראת 2024: אמריקה דורכת במקום

תמונת המראה

אלו מאיתנו אשר עוקבים מקרוב אחרי תהפוכות העולם הפוליטי לפרטיו עשויים לתאר את הקרבות היום-יומיים כמפה טופולוגית משוננת, מלאה בסדקים מסוכנים לתחתיתם ניתן להחליק בכל רגע. אבל מה אם אנחנו סתם מפחידים את עצמנו? מה אם הדרך קדימה היא למעשה משטח חלק, בדיוק כמו המפה הדו-מימדית הפשוטה אותה המורה לגיאוגרפיה תלה מול עינינו כמו מסך קולנוע, אי-אז בכיתה?

קחו למשל את הדרמה המתפתחת סביב שני המועמדים המובילים לנשיאות, שלעתים נדמית כלא פחות מאופראית. הראשון נאשם בארבעה תיקים פליליים שונים, נתבע בבית המשפט בשל הונאת מס, נמצא אחראי לאונס לפני יותר מרבע מאה ואז השמיץ את הקורבן לאחר פסק הדין.

השני מראה סימנים עקביים של דעיכה קוגניטיבית, מבלה כמעט מחצית מזמנו בחופשה הרחק מן הבית הלבן (שם אין לנו מושג מה הוא באמת עושה כל היום), והולך ומסתבך בעניינים פליליים הנוגעים לבנו, חלקם התרחשו בהשתתפותו המלאה במהלך כהונתו כסגן הנשיא.

למרות כל האירועים האלו, המרוץ ביניהם נותר סטטי כמעט לחלוטין, ולמעשה במצב של תיקו ברמה הארצית.

ב-1 בינואר השנה, ממוצע הסקרים של RealClearPolitics העניק לג'ו ביידן יתרון בן שש עשיריות האחוז, 44.8% לעומת 44.2% לטראמפ. ב-1 באפריל הם היו צמודים ב-43% לכל אחד. ב-1 ביוני טראמפ עבר להוביל באותו פער זעום – 44.6% מול 44% לביידן. ב-1 באוגוסט, ביידן זינק להובלה של פחות מאחוז, 44.9 מול 44. ב-7 בספטמבר, היתרון הצטמצם לארבע עשיריות בלבד, 44.5 לביידן מול 44.1 לטראמפ.

כל המלודרמה – התמונות של טראמפ בתחנת המשטרה, קריסת עסקת הטיעון של האנטר ביידן בבית המשפט בדלוואר, ממצאי האונס, הסרטונים של ג'ו ביידן משוטט באולם במהלך טקס הענקת עיטור הכבוד – כמעט ולא השפיעה על נתוני הסקרים. אם הפוליטיקה האמריקנית היא אופרה, היא בוודאי לא ורדי. לכל היותר היא פיליפ גלאס: שני תווים החוזרים על עצמם שוב ושוב לנצח.

מה שעוזר לצמד המועמדים הוא גם מה שפוגע בהם, ולהפך. במקרה של טראמפ, פרשנים ופוליטיקאים כאחד מסכימים כי כתבי האישום סייעו לו להשיג שליטה מוחלטת במרוץ הפריימריז הרפובליקני. ענייני המשפט מספקים תחמושת רבה לטיעון לפיו טראמפ נרדף בחוסר צדק מצד אותם האנשים שאת השפעתם הוא מבקש לבטל או לחסל.

יחד עם זאת, פרשות הפלילים בוודאי פגעו בטראמפ בקרב המצביעים שאינם נסחפים אחר הטיעון המסוים הזה. 56% מהאמריקנים רואים אותו ואת התנהלותו האישית באור שלילי, ובצדק רב מבחינתם.

וביידן? נתוני חוסר שביעות הרצון הציבורי ממנו כמעט זהים לאלו של טראמפ, 55.6 אחוזים. אך מצבו הפוליטי הנוכחי של הנשיא הפוך ממה שמתרחש במפלגה הרפובליקנית. על פי ממוצעי הסקרים, דונלד טראמפ מוביל על המועמד הקרוב ביותר במפלגתו בפער של 38.5%. בינתיים, מספר גדל והולך של דמוקרטים (שבעה מתוך עשרה כמעט בכל סקר אחרון) מספרים לסוקרים כי הם מעוניינים לראות מישהו שאינו ג'ו ביידן כמועמד מפלגתם לנשיאות בשנה הבאה. ובצדק רב מבחינתם.

בתקופה האחרונה הם מקבלים עדות יומית לחולשת הנשיא. כלי התקשורת הגדולים אולי עוד מנסים לרכך או להמעיט בטיב מצבו המדאיג של ביידן, אך הם אינם יכולים להעלים את מה שכולם רואים. ועדיין, שום מועמד דמוקרטי רציני אינו מוכן לצעוד קדימה ולאתגר את הנשיא. למעשה, חסרונותיו הברורים של ביידן אינם מפתים יריבים שאפתניים להיכנס לזירה ולהתמודד על הפרס הגדול. אם כבר, חולשת ביידן מעכבת את האפשרות הזו.

כדי לגזול את המועמדות מידי ביידן, בין אם בהבסתו הישירה ובין אם בקמפיין שישכנע אותו לפרוש מהמרוץ כפי שלינדון ג'ונסון עשה ב-1968, מועמד דמוקרטי יאלץ לדבר על מצבו הרפואי של הנשיא ועל בנו הבעייתי. אם הניסיון הזה יכשל וביידן אכן יישאר המועמד הדמוקרטי לנשיאות, הרי שקמפיין שלילי כזה מבית ישמש כנשק יעיל במיוחד בידי כל מתמודד רפובליקני שיעמוד מולו ומכונת הפרסום שתעמוד מאחוריו. במילים אחרות, כל עוד הנשיא אינו פורש או נדחק החוצה, דמוקרטים בכירים לא יכולים לרוץ נגדו ולהדגיש את חולשותיו מכיוון שהדבר יהיה מסוכן מדי בכל הנוגע לבחירות הכלליות.

וכך הגענו למצבנו כיום. שני אנשים מאוד לא פופולריים אשר המוניטין שלהם מוטל בספק רב מדי יום ולאורך כל השנה, נראים כמי שנמצאים על המסלול הבטוח להתמודדות נוספת, הראשונה בין נשיא ונשיא לשעבר מאז 1912, והעימות החוזר הראשון מאז 1956.

מאז עלייתו המטאורית של טראמפ, העוקבים אחר הפוליטיקה האמריקנית נוהגים לדבר על חוסר היציבות המסוכן במערכת, במיוחד בהתחשב בזלזול שהפגין הנשיא לשעבר בחוק ובמנהגים מצד אחד, ומנגד בדעיכתו המנטלית של הנשיא הנוכחי. הנחה זו התבררה כקריאה שגויה לגמרי של מצב הרוח הפוליטי בארה"ב. בפועל העניינים יציבים למדי והם היו כך במשך זמן רב, לפחות בכל הנוגע למצביעים ולהעדפות הנשיאותיות שלהם.

נחזור לרגע לאוגוסט 2015, אז טראמפ נטל את ההובלה בפריימריז הרפובליקנים ולא איבד אותה מעולם. הוא אכן הפסיד באיווה, אך בהמשך ניצח בניו-המפשייר וטייל כל הדרך למועמדות. גם מסלולו של ביידן היה יציב למדי. הוא שמר על יתרון של עשרה אחוזים לפחות במרוץ הדמוקרטי לכל אורך שנת 2019 לפני שהפסיד באיווה ובניו-המפשייר, אך בהמשך זכה במועמדות בפער הגדול ביותר אי-פעם בפריימריז תחרותיים.

אפילו תוצאות הבחירות מעוררות המחלוקת בעידן טראמפ נראות הגיוניות. טראמפ פיגר מול הילרי קלינטון בשלושה מיליון קולות בספירה הכללית, אך זכה בהצבעת 306 אלקטורים בזכות ניצחון אסטרטגי במדינות המפתח, 36 קולות יותר מן הדרוש[i]. ביידן אמנם הביס את טראמפ בפער של שבעה מיליון קולות בספירה הכללית, אך זכה בהצבעת 306 אלקטורים ובנשיאות בזכות פער קטן במדינות המפתח.

למרות שנדמה כי אנחנו נשטפים תחת זרם מתיש וחסר תקדים של קרבות אידיאולוגיים, נותרנו לבסוף עם שתי מפלגות שוות יחסית, המחליפות ביניהן את השליטה בבית הלבן ובקונגרס במסגרת טעות הדגימה. כעת יש לנו שני מועמדים, שניהם נשיאים, שמעמדם הפוליטי לא השתנה במאומה מראשית השנה.

אלא שהפערים הגדולים בהם מחזיקים טראמפ וביידן אינם תוצאה של אחדות דעות בקרב חברי מפלגותיהם. רחוק מכך. רוב ברור מבין המצביעים הרפובליקנים רוצים את טראמפ, אך רוב ברור מבין חברי האליטה הרפובליקנית (פוליטיקאים, תורמים גדולים ומומחי מדיניות למיניהם) ממש לא מעוניינים בו.

רשת החדשות 'פוקס' עשתה כל שביכולתה כדי למקד תשומת לב חיובית ביריבו רון דסנטיס. קבוצות הפעילים אשר תומכות במועמדים רפובליקנים אחרים במרוץ נגד טראמפ גייסו סכומי עתק המתקרבים ל-200 מיליון דולרים. סביר להניח שכל דמות בכירה במפלגה הייתה מעדיפה לראות את טראמפ מסתלק, אך אותם אנשים ממש, אפילו מועמדים שרצים נגד טראמפ, לא מעזים לומר זאת ובוודאי שלא לקדם את המפלגה כולה בכיוון הזה. באותה מידה היה אפשר לקחת את מיליוני הדולרים ולהעלות אותם באש גדולה.

גם כאן אנו עדים לתמונת המראה המשקפת את שתי המפלגות. המצביעים הדמוקרטים אינם מעוניינים בביידן, אך נראה כי האליטה הדמוקרטית דווקא כן. התקשורת מצדה ממשיכה לספק לנשיא הגנה מרבית מפני ההתפתחויות השערורייתיות בפרשת האנטר ביידן. היא גם חוגגת בשמחה על הסרטונים בהם הסנאטור הרפובליקני מיץ' מקונל מאבד ריכוז בשידור, בזמן שתקריות דומות בהן ביידן תועה על הבמה או חולם בהקיץ בזמן נאום נשארות בעיקר בזירת הטוויטר.

המצביעים הרפובליקנים צורכים תקשורת המספקת להם מידע רב לגבי מעללי האנטר ביידן והסתבכותו עם החוק, והם יודעים מספיק גם על צרותיו של טראמפ עם החוק כדי להכיר ולשנוא דמויות כמו התובע המחוזי של ניו-יורק אלווין בראג, התובעת מג'ורג'יה פאני וויליס והתובע המיוחד ג'ק סמית' – כולם לכאורה חלק מהמרדף הממסדי אחרי טראמפ.

מנגד, המצביעים הדמוקרטים סעדו במשך שמונה שנים תפריט מגוון של זעם סביב פועלו של טראמפ, ונראה כי התאבון שלהם בתחום עדיין בריא למדי. גם הם מכירים את וויליס, בראג וסמית, וככל הנראה מחבבים אותם מאוד. אך ספק גדול אם הם שמעו למשל על התובע המיוחד בתיק האנטר ביידן (דיוויד ווייס) או על השופטת שדנה בו (מריאלן נוריקה). אם תשאל מצביע דמוקרטי ממוצע, רוב הסיכויים שלא יהיה לו מושג קלוש מי הם טוני בובולינסקי או דבון ארצ'ר (שותפיו לעסקים לשעבר של האנטר אשר סיפקו ראיות למעורבות אביו במגעים עם גורמים זרים), גארי שפלי או ג'וזף זיגלר (אנשי מס הכנסה הטוענים להתערבות פוליטית בחקירת האנטר ביידן).

אמירה רווחת נוספת בפוליטיקה האמריקנית העכשווית גורסת כי הן מחנה השמאל והן מחנה הימין חי כל אחד בבועה משלו, חסר מודעות לחדשות המגיעות מן הצד השני. גם זה לא מדויק לגמרי. הימין מודע לחלוטין לכל כותרת נגד טראמפ ומקורביו. אין לו שום אפשרות לחוסר מודעות מכיוון שהתקשורת המרכזית והתרבות הפופולרית בכלל נמצאות בידי השמאל. אך מודעות אין משמעותה קבלה. לימין פשוט לא אכפת יותר מהמרדף השמאלני נגד טראמפ. למעשה, כל האשמה המוטחת בו בדרך הזו רק נתפסת כחסרת בסיס בשל מקורה.

משהו אחר מתרחש בשמאל. מכיוון שהן צורכות מידע באופן שונה, האליטות הדמוקרטיות מסוגלות לבודד את עצמן לחלוטין מתקשורת הימין ומתחקיריה נגד האנטר ביידן או פרסומיה על קשיי התפקוד של ג'ו. למעשה, מכיוון שחברי אותה אליטה הם גם האחראים על האופן בו חדשות רואות אור בערוצים המרכזיים, הם סימאו את עצמם מלראות את המציאות כולה.

אותם דמוקרטים לא מבינים עד הסוף עד כמה משמעותיים הם חסרונות הנשיא המכהן. הם מסתכלים על ביידן ורואים אדם שכבר ניצח את טראמפ בעבר, שהמדיניות שלו קרובה פחות או יותר להשקפת עולמם, ושאת סגניתו הם למדו לתעב. מכיוון שהם עצמם לא חשים את פגעי האינפלציה, הם בוודאי לא חשים צער עבור אלו שנאלצים בשנה האחרונה לשלם יותר במכולת או בתחנת הדלק, בדיוק בשל אותה מדיניות.

בתוך משחק המראות של הקרקס הפוליטי מתגלות בשתי המפלגות אליטות המנותקות לגמרי מציבור המצביעים שלהן, אך מסיבות שונות לגמרי. המצביע הדמוקרטי מן היישוב מביע חששות מציאותיים מאוד לגבי הבחירה הנכפית עליו מלמעלה, בעוד המצביע הרפובליקני מן היישוב מתלהב מטראמפ יותר מאי-פעם, ומתנגד בגלוי למאמצים לספק עבורו אופציה אחרת.

תגובות הפוכות

השנה הבאה תביא עמה עוד חדשות פוליטיות ומשפטיות חסרות תקדים. דונלד טראמפ ושות' יעמדו למשפט בבית דין אזרחי בניו-יורק החל מינואר, וזמן קצר לאחר מכן הוא יעמוד בפני הליכים פליליים הקשורים ל-6 בינואר (בוושינגטון) ולמסמכים המסווגים בהם החזיק בניגוד לחוק לכאורה (בפלורידה). לרשימה זו עשוי להתווסף משפט בג'ורג'יה עוד לפני יום הבחירות.

במקביל, ג'ו ביידן רק הולך ומזדקן, בתקופה בה יידרש להקדיש הרבה יותר זמן ומיקוד כנשיא וכמועמד לנשיאות. האנטר ביידן, כך אנו שומעים, צפוי להיות מואשם בעברות החזקת נשק, ומי יודע מה עוד יתפתח בפרשה הזו. התנהלותו והתנהלות אביו ימשיכו להיות בלב עיסוקה של ועדת הפיקוח בקונגרס. אך האם משהו מכל אלו יכול לשנות את הכיוון העתידי של המפה הפוליטית?

אלמלא התיקים נגד טראמפ יחשפו אקדח מעשן משמעותי, כולל הרשעה פלילית, הם ככל הנראה לא ישפיעו על מועמדותו. ואם טראמפ אכן יהיה המועמד ביום הבחירות, ביידן יהנה מכך רק משום שהוא יהיה הדרך היחידה לעצור טראמפ.

שתי המפלגות וארגוני הכספים הקשורים אליהן יוציאו לפחות מיליארד דולרים, והתקשורת תעניק למרוץ כולו סיקור חינם בשווי גבוה פי כמה. אך ככל הנראה שום דבר מזה לא ישנה. התסריט הסביר ביותר נכון להיום מצביע על כך שטראמפ וביידן יגיעו ליום הבחירות צמודים מתמיד.

לאיזה כיוון ייטו המאזניים? טראמפ כבר אותת שבניגוד לעבר הוא אינו מתכוון להתעקש על כך שמצביעיו יגיעו לקלפי ביום הבחירות בלבד ולא ינצלו את האפשרות להצבעה מוקדמת. זה הכרה במציאות שעשויה לעזור במשהו לרפובליקנים, שיודעים היטב כי מדינות המפתח ב-2016 ו-2020 (ג'ורג'יה, וויסקונסין, פנסילבניה, מישיגן ואריזונה) נעו כולן בהדרגה לכיוון הדמוקרטים בכל מערכות הבחירות האחרונות. כדי שיהיה לו סיכוי כלשהו ברמת האלקטורים, טראמפ יצטרך אפוא לקצור כל קול אפשרי.

אם המצב אכן יישאר כפי שהיה עד היום, רבים בשמאל צפויים להפוך עצבניים במיוחד במהלך השנה הקרובה. הם עשו ככל שביכולתם לדחוק את טראמפ מחוץ לזירה הציבורית, אך מאמציהם השיגו בדיוק את התוצאה ההפוכה.

לאחר כל האישומים, השימועים והממצאים, הלקח אמור כבר להיות ברור: הפסיקו להשתמש בכל אמצעי כדי לדחוק את היריב. במקום זאת, טלו קורה מבין עיניכם. שנו את הכיוון ואת הדינמיקה באופן שתוכלו לשלוט בה. עבור הדמוקרטים, המשמעות היא פשוטה: להוציא את ג'ו ביידן מהמשחק. אספו חבורה מבכירי המפלגה שתשכנע אותו שבכך הוא יושיע את המדינה, הבטיחו לו מקום בהר רשמור – כל מה שצריך כדי להתארגן בזמן ולהציג מועמד אחר בו ירצו המצביעים.

הסיכוי לכך נראה קלוש כרגע, וחבל. האפשרות הסבירה יותר היא שראשי המפלגה ימשיכו לחפש אמצעים חדשים למנוע מטראמפ את הנשיאות. אחד כזה שנראה חביב עליהם לאחרונה הגיע דווקא ממקור מפתיע: משפטנים בימין.

בהקשר הזה כדאי לזכור כי משפטנים בימין מסוגלים להתפלסף בדיוק כמו עמיתיהם משמאל. לעתים קרובות הם מקדמים עמדה כלשהי רק כי היא נשמעת מעניינת. התשובה ההולמת למאמר משפטי בן עשרות עמודים הטוען כי הפרות החוקה של טראמפ כה ברורות עד שניתן פשוט להסיר את שמו מהקלפי היא פשוט להתמוטט מצחוק של חוסר אמונה. אין שום דבר שנאכף אוטומטית בחיים הציבוריים באמריקה. אפילו האיסור המפורש בחוקה על אדם שלא נולד בארה"ב להתמודד לנשיאות הוכח ככזה.

שלוש הסחות דעת כאלו, טיעונים לפיהם ניתן לפסול את טראמפ מהתמודדות לנשיאות, הגיעו לבתי המשפט בחודש הנוכחי. שופט בפלורידה ביטל אחד מהם בשל חוסר בזכות העמידה, ולדעתי ניתן לצפות לתוצאות דומות בקולורדו ובמינסוטה.

אך ישנו חשש אמיתי שהטיעון הזה יצית במהלך השנה את דמיונם של נבחרים דמוקרטים אחרים, במיוחד אם המרוץ יסתמן כצמוד במיוחד. האפשרות המפתה להפוך ברגע לגיבור שהציל את הדמוקרטיה עשויה להיות מושכת מספיק עבור, למשל, השר הממונה על הבחירות במדינת המפתח של פנסילבניה. בהמשך להיגיון הבדוי של אותם מאמרים משפטיים, הוא עשוי להכריז על פעולה עצמאית בעניין מבלי לערב כלל את בית המשפט.

זה נשמע כמו תסריט קיצוני, אך האם הוא באמת כזה קיצוני? הוא אמור להיות כך משום שאם הדמוקרטים מעוניינים לראות מהי התקוממות אמיתית, לראות את העולם בלהבות, הם עשויים לקבל כך את משאלתם. אם בשמאל אכן ינסו לתקן את הבחירות לטובת אמריקה, הם עלולים לשרוף בדרך את המדינה כולה.

אם זה לא יקרה, משהו אחר עשוי לקרות. אך אם שום דבר לא יקרה, והבחירות אכן יהיו צמודות עד לקו הסיום, וטראמפ יחצה ראשון את קו הסיום, אני חושש כי החודשים עד להשבעה בראשית 2025 עשויים לגרום ל-6 בינואר להיראות כמו מופע החימום. נכון לעכשיו, אמריקה לא מתקדמת למקום טוב.

גרסה מלאה של המאמר התפרסמה בכתב העת 'קומנטרי'.

[i] טראמפ החזיק לבסוף ב-304 אלקטורים בלבד, לאחר ששניים מהם בחרו שלא להצביע עבורו.