מוקדש ברעות ואהבה ללוחמי אותה מלחמה
מִיּוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁעָבַר עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה…" (מתוך תפילת כל נדרי)
יום הכיפורים בשנת 1973 חל בשבת. ביום שישי הגעתי לז'נבה, תחנתי האחרונה בסוף שבוע של בדיקות מוכנות להתקפת טרור בשגרירויות באירופה. שם פגשתי את אבא משה ותכננו לחזור למחרת ארצה היישר לשנת הלימודים השנייה שלי באוניברסיטה העברית. לא כך היה. בצהרים צלצל "האיש שלנו בווינה" והודיע שעוד כמה שעות תפרוץ מלחמה.
המלחמה של הדור שלי. בישראל אפשר לדעת מאיזה דור אתה על ידי זיהוי המלחמה אליה אתה מתכוון באומרך "המלחמה" ללא תוספת שמה הפרטי. כשסבתא בתיה הייתה אומרת "בזמן המלחמה" ונאנחת, היה ברור שהיא מתכוונת למה שהיא קראה "המלחמה העולמית השנייה". לאימא מימי שנפטרה לפני יותר משנה "המלחמה" הייתה אך ורק מלחמת השחרור. אנחנו, ילדי מלחמת העצמאות וקום המדינה, לחמנו כחיילים צעירים במלחמת ששת הימים, כקצינים במלחמת ההתשה וכמג"דים במלחמת לבנון הראשונה אבל התואר "המלחמה" שמור איתנו למלחמה אחת ויחידה, זו שעיצבה את דמותנו – מלחמת יום הכיפורים.
הצלחתי לעלות על הטיסה הראשונה שיצאה לארץ מבאזל וביום ראשון בלילה חצינו את קו החוף החשוך של ישראל ונחתנו בעלטה גמורה בשדה התעופה לוד. נסעתי היישר ליחידה, קיבלתי פיקוד על פלוגה וקפצנו למערבולת של המלחמה חסרת השם שנחתה עלינו, כמו על כל עם ישראל, בהפתעה מוחלטת בעיצומו של יום הכיפורים.
זה היה הלקח הראשון – הפתעה אסטרטגית בצורת התקפת פתע מתואמת בשתי חזיתות – תעלת סואץ ורמת הגולן. כך קרסה "הקונספציה" שגרסה שמצרים לא תתקוף ביחסי כוחות בהן לא תוכל להשיג הכרעה ותוכה שוק על ירך כמו במלחמת ששת הימים. הוד מעלתה הקונספציה הייתה כל כך הגיונית וחזקה שכל סימני ההכנות של המצרים למלחמה פורשו כתרגילים או סתם הודחקו. אנחנו, שבשנים שלפני המלחמה הגענו לכל מקום נדרש במצרים ובסוריה, לא העלנו בדעתנו שעיוורון הקונספציה יביא לכך שאפילו לא ינצלו את פרי המבצעים הסודיים שלנו שאפשרו לתת לקברניטי המדינה התראה למלחמה.
זהו הלקח העיקרי הכפול של מלחמת יום הכיפורים – אין מסוכן מביטחון עצמי מופרז והישענות על קונספציות שפג תוקפן. ממלחמת ששת הימים לא הפנימו ראשי הצבא והמדינה את מילות התפילה "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות" (קרי, ביוהרה). הלקח – תמיד תמיד היערך למלחמה אפשרית בהתאם ליכולות האויב ולא לפי הערכתך את כוונותיו. יכולות ניתן להעריך נכונה, כוונות ניתן רק לשער.
בחזית תעלת סואץ, אליה ירדתי בראש פלוגתי וחברתי למפקדת אוגדת המילואים של אריק שרון, צריך היה ללמוד את לקח ההפתעה תחת אש קטלנית. ההחלטה השגויה אסטרטגית לא לגייס מוקדם את מערך המילואים ולא ליזום מכה מקדימה (מחשש שנואשם בגרימת המלחמה…) לא השאירה סיכוי לקו המוצבים הן בתעלה והן בגולן. תחת פיקודו המרשים של אריק ביצענו, לצד יחידתו הפעילה-יעילה של אמציה (פצי) חן משימות חי"ר.
אלה לא היו בדיוק "משימות מיוחדות" אליהן הורגלנו אבל במלחמה עושים את מה שצריך. הצעתי לאריק לבצע סיור מוקדם לנקודת החצייה המתוכננת של התעלה שכבר אז חשבנו עליה אבל אריק חשש (ובצדק) שהתגלות אפשרית שלנו תפסול את הנקודה ותכשיל את מה שבהמשך אכן היה המהלך ששינה את פני המערכה בדרום. התחלנו להתכונן להתקפה הצפויה שמשימתנו להיות כוח סיור בזהות של יחידה מצרית. בעיצומן של ההכנות הגיע חברי הטוב לצוות וליחידה, סרן אמיתי נחמני, מצויד בפקודה לעלות לגולן לביצוע פשיטות בעומק החזית הסורית ולהעביר לו את הפיקוד על הפלוגה. שוחחנו קצרות המלחמה הזו ונפרדנו בלחיצת יד חזקה ו"שמור על החבר'ה ועל עצמך" – לא נהגנו להתחבק אז ועד היום חסר לי האין חיבוק ההוא…
עברתי דרך היחידה, קיבלתי פלוגה חדשה, הצטיידנו בהתאם למשימות הצפויות ועלינו לגולן. שם חיכה לנו קצין האג"ם הפיקודי אל"ם אורי שמחוני עם פקודות משימה להשמדת סוללות ארטילריה בעומק המערך הסורי. הפשיטות חייבו חציית שדות מוקשים, ניווט מדויק דרך מערך סורי צפוף ומשתנה, התגנבות שקטה ליעד, השמדה מהירה וחזרה בשלום בתוך המערך הסורי העצבני בעקבות התקיפה. בקיצור, מה שידענו לעשות הכי טוב. אחרי שאתה מסתנן דרך המולת הקרב של הקו הראשון אתה פוגש את השקט והביטחון שבעורף האויב. בלילה הראשון לא מצאנו את הסוללה (כנראה דילגה) וחזרנו עייפים (14 ק"מ לכל כיוון) ומתוסכלים. בלילה הבא הגענו בשקט עד הסוללה שבתזמון מצוין (לנו) פתחה באש תותחים, מה שאפשר להגיע עד מטרים החיילים הסורים שעד היום לא יודעים מהיכן בא להם מותם.
ואז הגיעה משימת כיבוש החרמון שנפל בידי הסורים בתחילת המלחמה. חדירה שקטה עם פלוגה טרייה לסוריה וטיפוס תלול ומייגע הביא אותנו לרכס השולט על מוצב החרמון מצפון. בפסגה זו המכונה היום מצפה שלגים, חברתי ליוני נתניהו לשלושה ימי לחימה בהם הרגנו בקרבות מטווח קצר עשרות סורים, שבינו נוספים ומנענו תגבור ותספוק של הכוח הסורי בו נלחם הכוח של גולני. ממקום התצפית המצוין שלנו דיווחנו לפיקוד הצפון שמוצב החרמון ריק אבל לא הצלחנו למרות הפצרותינו לקבל אישור להשתלט עליו כי "הוא שייך לגולני". ביום השלישי ראינו אכן את חיילי גולני מגיעים, לאחר קרב שני עקוב מדם (55 הרוגים ו-80 פצועים) למוצב הריק ומניפים את דגל ישראל. בפרפראזה על "העיניים של המדינה" אפשר היה לחסוך דם אם היינו מצליחים ש"האוזניים של הפיקוד" יקשיבו לנו.
הכוח שהגיע אלינו בסוף הלחימה הביא אתו גם בשורת איוב על נפילתו של אמיתי בשדה התעופה פאייד מעבר לתעלת סואץ. ירדנו מהחרמון, עצרתי בבי"ח בצפת לטיפול בפציעתי ונמלטתי משם ברגע שהבנתי שמתכוונים לאשפז אותי. יוני ואני הספקנו לעצור בדרך ליחידה לארוחת לילה אצל אימא מימי ואבא משה אותם לא ראיתי מתחילת המלחמה. סיפרנו להם על אמיתי ועל עשרות חברינו שנהרגו. אכלנו בשקט. היה עצוב וטעים. "אנו ימינו כצל עובר…" וצל זה כואב ומעיב עד היום.
המדינה כולה כאבה. ניצחנו אבל נכשלנו. כשנכנסנו לא מוכנים לקרב ללא טיפת אמון בדרג העליון (המדיני והצבאי כאחד) אבל אמרנו: "עכשיו יש לנו מדינה להציל. אח"כ נתחשבן איתם". לא רק את הקונספציה וההפתעה הבלתי מוצדקת זקפנו לחובתם. מתקפת הנגד ב-8 באוקטובר נכשלה למרות שלא הייתה כל הפתעה וכוחותיה היו רעננים. הרגשנו שלא הכינו אותנו למלחמה הנכונה – שריון מול חי"ר-נ"ט והגנ"א קטלנית. הלוחמים בהנהגת הקצינים הצעירים והמנוסים יותר ניצחו את המלחמה. אבל במחיר כבד מאד 2,685 הרוגים (כחצי מהם טנקיסטים, כרבע מהם – קצינים), 7,500 פצועים, 301 שבויים. 19,000 ההרוגים, 35,000 הפצועים ו-8,500 השבויים של המצרים והסורים לא ניחמנו אותנו כלל.
הייתי עצוב אבל המלחמה הזו דווקא נטעה בי ביטחון. ברמה הלאומית לא הצליחו לנצח אותנו אף שתפסו אותנו "עם המכנסיים למטה". לימים שעמדתי בראש הוועדה הביטחונית למו"מ עם הפלסטינים, הירדנים והסורים, נוכחתי שוב ושוב בהישג האסטרטגי של מלחמת יום הכיפורים כ"קיר ברזל" – "הבנו שאם לא ניצחנו אתכם במצב ההוא, לא נצליח לנצח אתכם אף פעם", אמרו לי קצינים מצרים בכירים. אישית הייתי גאה שביצעתי את כל המשימות ולא נהרג לי אף חייל. כל מי שהיה מפקד במלחמה גורלית יבין הרגשה זאת.
חזרנו ליחידה. יוני הלך לשריון ששיווע לקצינים שימלאו את השורות, עמירם לוין נפצע קשה (כהרגלו…) בג'יפ שאמיתי נהרג בו ואני דחיתי את הלימודים ונשארתי לעזור לגיורא זורע מפקד היחידה ששני אחיו נהרגו בגולן (יונתן במלחמת ששת הימים ויוחנן ביום כיפור). גבולות חדשים, מבצעים חדשים בלי גבולות, חיפושי גופות והשמדת טנקים ישראלים שנשארו בשטח הסורי והכשרת דור חדש של חיילים ומפקדים.
אחרי חצי שנה של מבצעים חזרתי ללימודי המתמטיקה-פיסיקה. רבים מאותו מחזור נלחמו במלחמה זו בה נהרג גם חברנו גידי דבורצקי ז"ל. האוניברסיטה פתחה ללוחמים שנשארו בשירות "מחזור ב" ובמקביל ללימודים גאתה המחאה. לא "הבטחנו יונה, עלה של זית" אבל לא הסכמנו לשמור על "שקט תעשייתי". אנו שלחמנו כבר בששת הימים לא התכוונו לתת לחברה הישראלית "לחזור להרגלים הישנים". מוטי אשכנזי עמד אמנם ימים רבים לבדו ובבחירות שהתקיימו אחרי המלחמה שרד השלטון הקודם ("בכל זאת מערך") אבל המחאה הבשילה למהפך ובשנת 1977 עלה הליכוד לשלטון. בגין קלט את ההזדמנות ההיסטורית וחתם את תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה בהסכם השלום המשמעותי בין ישראל ומצרים.
וּמִיּוֹם הַכִּפּוּרִים הַזֶּה עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁיָּבֹא עָלֵינוּ לְשָׁלוֹם" {או למלחמה}
היום, 50 שנה אחרי המלחמה המכוננת ההיא, חיוני לנו לחזור ולשנן את לקחיה כיון שעולמנו המזרח תיכוני שרוי במלחמה – מרוץ איראני לפצצה גרעינית, מלחמת טרור והשפעה של מלחמת רוסיה-אוקראינה.
"הסכמי אברהם" הגיעו ממש בזמן – וניפצו סופית את הקונספציה המדינית-ביטחונית של "רק משא ומתן עם וויתורים (ובפרט לפלסטינים) יביא את השלום שיביא את הביטחון". גם אם תתגשם שאיפת הנורמליזציה, עלינו לשמר את הנכסים האסטרטגיים שלנו ולבנות ולהפעיל את הכוח הצבאי על פי היכולות של האויב ולא על פי תקוות שווא והערכות אופטימיות של כוונותיו.
צה"ל 2023 חזק יחסית מאויביו יותר מצה"ל 1973. צה"ל צריך להמשיך להילחם בטרור על כל צורותיו, לסכל התגרענות איראנית, להכשיר ולאמן את היחידות ולקלוט טכנולוגיות חדשות, לספק התרעה והרתעה ולהתכונן לאפשרות עם סבירות ממש לא נמוכה למלחמה שתכלול הפעם גם את העורף כולו ואף איום מבית. בעשותכם זאת, חובה עליכם מפקדי צה"ל תשפ"ד להפנים את ההבנה שמעולם לא הייתם במלחמה כזו. נכון, אסור להתכונן רק למלחמה הקודמת אבל גם אסור לשכוח את לקחיה של מלחמה שלולא כוחנו ונחישותנו, היינו מאבדים בה "את ארצנו, את מולדתנו ואת בית אבינו".
חמישה לקחים "מהימים ההם לזמן הזה"
– הצורך להיות תמיד חזק ונכון לקרב. לא להכיל ולא להבליג, לשאוף לשלום אבל רק מעמדת ניצחון ועם פרטנר שהתייאש לנצחנו ומוכן לפשרה היסטורית וגם מסוגל לספק את הסחורה.
– אין מסוכן מביטחון עצמי מופרז ויוהרה – "על חטא שחטאנו לפניך בעיניים רמות".
– גבולות בני הגנה – לאמונת הלוחם ולטריטוריה חשיבות ראשונה במעלה. עלינו לעמוד על הצורך בגבולות בני הגנה ובפרט, בקעת הירדן. רק גבולות כאלה נותנים לכל הסכם את הסיכוי להיות בר קיימא ומונעים את הקלות הבלתי נסבלת של הפרתו. לזכור – אין תחליף ללוחם הנלחם על אדמתו.
– מניעת איראן מהגעה ליכולת גרעינית – איום אסלאמי בלתי נסבל. אין סיכוי לעצור אותו בהסכם נטול סנקציות. נותרה רק האופציה הצבאית וכיוון שאי אפשר לסמוך על ארה"ב וודאי לא על אירופה שיעשו זאת, ואסור לחזור על השגיאה של אז – אי הנחתת מכת נגד מקדימה, אין מנוס מפעולה צה"לית שנצטרך לבצע, בלית ברירה וכאמצעי אחרון – "אם אין אני לי צה"לי לי"!
– הטרור – לא איום קיומי אבל אסטרטגי. מי שלא נלחם בו באפקטיביות משאיר את המפתח לכל התפתחות בידי הטרוריסטים. הדרך לנצח ארגון טרור היא באיום על עצם קיומו – חיסול הנהגתו ומיטוטו כארגון עם טריטוריה. עלינו לאיים ואם יש צורך – לקיים! המשמעות מזכירה את מלחמת יום הכיפורים – צורך במוכנות צה"ל להכריע בשתי זירות במקביל – דרומית (עזה) וצפונית. והיום אסור לשכוח את זירות העומק והעורף ואת סכנת האויב מבית.
"לְמַעַן, אַחַי וְרֵעָי, אֲדַבְּרָה-נָּא שָׁלוֹם בָּךְ" (תהילים קכב)
היום, 50 שנה אחרי המלחמה ההיא, יש לנו פרספקטיבה להשוות את מצבם של האזרח הישראלי לעומת המצרי, הסורי, העיראקי וכו'. יש לברך על כך שאנו חיים במדינה חופשית, יציבה ודמוקרטית, חזקה מבחינה ביטחונית וכלכלית (חברתית, יש הרבה לשפר) שידעה להפיק את הלקחים של המלחמה ההיא ונתנה מענה לשלושת האתגרים האסטרטגיים המסורתיים שלנו – מים, אנרגיה ודמוגרפיה.
גם מבחינה מדינית מתרחש שינוי מציאות באזור – לא עוד סכסוך יהודי-ערבי אלא היווצרות "מחנה הטובים" שאנו שחקן מרכזי בו מול הרעים (איראן גרעינית וטרור). היכן "שלושת הלאווים של חרטום", החרם הערבי והווטו הפלסטיני, מול הפוטנציאל המדיני-כלכלי -ביטחוני שלנו ואף פוטנציאל אפשרי לנורמליזציה?
נקודת החולשה הלאומית שלנו – חוסר ההתלכדות של החברה בישראל. הסרבנות אינה חוקית ואינה מוסרית. ההתנדבות היא הנשמה של הביטחון הלאומי. גם במלחמת יום הכיפורים היו משתמטים. ניצחנו עם כל מי שנזעק ובא.
אז נא ללמוד מהדורות הקודמים – לפקודה תמיד אנחנו!
שנה טובה ומבורכת, שלום בית
וגמר חתימה טובה !
האלוף במיל' עוזי דיין כיהן בין היתר כסגן הרמטכ"ל וראש המועצה לביטחון לאומי
גמר חתימה טובה,
הלקח של גיוס מילואים מלא הוא לדעתי שגוי.
מצרים וסוריה יכולות לגרום לפשיטת רגל רק מגיוס מילואים מלא. לגייס את כל המילואים גם אומר שהמצרים והסורים יכולים להמתין לשחרור המילואים בעוד חודש, חודשיים, רבעון, מחצית השנה,…. ורק אז לתקוף.
הלקח לדעתי בכזו סיטואציה הוא לגייס כח אדם נוסף שיאפשר לחימה של שני ימי קרב ובמקרה של מלחמה לגייס את השאר.
גיוס חלקי, מאפשר את האופציה להחליף אוגדה באוגנדה כשאחת משתחררת ואחת מתגייסת על אותם הכלים המחומשים, המצוידים והפרוסים בשטח.
אם לדוגמא מסוף ספטמבר יש אוגדה משוריינת נוספת בגולן ואוגדה משוריינת במרכז סיני הרחק מהחזית
אפשר ללא יחידות סיוע רבות.
אם לצורך הדוגמא נניח כי אוגדה היא 300 טנקים. אזי לצייד את הטנקים הללו הם 1,200איש. בנוסף, משאיות אספקה, חימוש להשמשת כלים, משאיות דלק, כמה נגמשי פיקוד לצורך הדוגמא עוד 800 איש ללא חרמש, ללא חיר,רק ספירת טנקים והלוגיסטיקה שלהם 2,000 איש. נוסיף פלוגות סיור עוד 300 איש.
קרי במבנה רזה עוד שתי אוגדות משוריינות במילואים זה עוד כ 4,500איש.
נוסיף עוד ארטילריה גם לפיקוד צפון וגם לפיקוד דרום במבנה רזה עוד 1,000 איש.
חיל האוויר קיבל גיוס של 3,000 איש לגייס לכוננות.
די אם מספטמבר שתי אוגדות משוריינות עם הלוגיסטיקה שלהן עומדות בקו שני ברמת הגולן. פרוסות גם בצפון ברמה וגם בדרומה יחד עם גדודי ארטילריה. מאחר והיה זמן לזווד כלים, לא היתה היציאה המבוהלת מהימחים. החימוש היה מתקן כלים פגומים. עוד אוגדה בסיני במרחק 100 קמ מהחזית כקו שני היתה מאפשר לחימה של יומיים.
גם ישראל של 1973 יכלה להרשות לעצמה כלכלית 10,000 איש במילואים בכל רגע נתון כשתי אוגדות משוריינות עם ארטילריה ומשאיות הספקה.
כמה זמן?
עד שנראה שהמבנה הסורי והמצרי חוזרים למבנה רגיל. חודש? חודשיים? שלושה?
ניתן לקיים סבב של החלפות צוותי מילואים כמה שצריך
ואז אם פורצת מלחמה יש לישראל גם מול סוריה ומול במצרים עתודות של כיומיים יחד עם הצבא הסדיר.
——–
לגבי מכה מקדימה, גם אם נקבל את התנאי של הדרג המדיני לא להיות הראשונים לתקוף, חיל האוויר שגה שלא העלה לשמיים רק את 70 מטוסי הירוט של המיראזים והנשר להגנת שמי המדינה בפתיחת המלחמה. מוצב החרמון אולי לא היה נופל אם חיל האויר היה מצליח ליירט את המסוקים שהביאו את הקומנדו הסורי. חיל האוויר הצליח לגרש את המסוקים שנשאו קומנדו לתפוס את גשרי בנות יעקב ואריק על הירדן דבר שאיפשר כבר למחרת להעביר על הגשרים תגבורת מילואים לרמת הגולן. אם אותם פאנטומים יוצאים להפציץ את שדות התעופה הסוריים מבלי לזרוק חימוש לים בדיוק אל אותם השדות שהמטוסים המצרים והסורים שבו בסוף התקיפה יתכן והמלחמה היתה נראית אחרת.
בדרך כלל אני מסכים עם התובנות והתגובות שאתה מעלה.
הפעם העלית תגובה שכנראה מצביעה על ידע חסר לגבי מה שקרה *לפני* פרוץ המלחמה.
בעיר שבה אני מתגורר (עיר גדולה, מרכז הארץ), קרובות משפחה שלי הלכו לבית הכנסת בערב יום הכפורים (יום ששי, בסביבות השעה 8 בערב), וראו במו עיניהן את הגיוס השקט שצה"ל עשה. אנשי מילואים נשלפו מבתיהם ומבתי הכנסת, והועלו על משאיות צבאיות ונסעו להיכנשהו.
באותה התקופה, קו טלפון היה רק לבודדים. רק כדי להמחיש את המציאות באותם ימים – משפחתי שהחזיקה בעסק מסחרי גדול זכתה לקו טלפון לאחר 5 שנות המתנה. קצינים בכירים בצה"ל (סא"ל ומעלה) זכו לקבל קו טלפון לאחר המתנה בת שנתיים. אדם רגיל מהישוב היה זוכה לקו טלפון לאחר המתנה בת 8-10 שנים.
מכאן אפשר להבין בקלות שלא היתה דרך לגייס בשקט בצו 8 את אנשי המילואים, חוץ מאשר לשלוח משאיות לבתיהם, וכל העולם יכול לראות את הגיוס.
מערכת הגיוס השקט של כוחות המילואים היתה אז מערכת מאד מורכבת, והיו מעורבים בה הרבה מאד חיילים. גם הגיוס עצמו (צו 8) הצריך אישור מיוחד של ראש הממשלה או שר הביטחון (זה החוק, למי שרוצה לקרוא).
המגוייסים נשלחו והגיעו לבסיסים שרובם נמצאו תחת עינם הפקוחה של צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים המחזיקים בתעודת זהות כחולה. רק לידיעה – בחיפה יש כמה וכמה דירות שמתצפתות על הנמל הצבאי, ואותם צאצאי מהגרי עבודה מוסלמים מתעדים ומדווחים כל תזוזה של כל כלי שיט צבאי. כנ"ל בסיס שריון ענק ליד עפולה ובסיסים גדולים בגליל העליון. אני לא מכיר היטב את הנגב, אבל אני בטוח שלבדואים יש מערכת גילוי ודיווח על כל כלי צה"לי שזז.
מי שעצם את עיניו, שיתף ועדיין משתף פעולה עם התקשורת שעד היום מפמפמת "הפתעה". אם כי יותר ויותר כתבות על המלחמה הזו כבר מדברות על ידע מוקדם וגיוס מוקדם. כך שההונאה של תושבי מדינת ישראל היהודים הולכת ומתפוגגת.
מי שראה את הגיוסים, הבין שמשהו גדול עומד להתחולל, לא בהכרח מלחמה, אבל בהחלט משהו גדול. הוא לא הופתע.
גמר חתימה ל- 2.
ראשית, אכן היה גיוס חלקי. חיל האוויר ביקש וקיבל 3,000 מגויסים.
חיל המודיעין ראה אחד לאחד את כל הסימנים המעידים למלחמה:
א) חטיבה 47 המשורינת הסורית יועדה להשליט סדר בעיר הסונית הדתית חאמה. לכולם היה ידוע שאם חטיבה 47 עוזבת את חאמה לגולן זו מלחמה.
ב) יציאת משפחות היועצים הסוביטים ברכבת אווירית מדמשק וקהיר ימים לפני המלחמה.
ג) המופתי הבכיר של מצרים הוציא פתווא שמאפשרת לחיילי מצרים בסיום תרגיל תחריר 41 לאכול ביום ברמאדן. לכולם ברור היה שאם זה פסק ההלכה הסוני – זו מלחמה.
ד) ביטול חופשות בצבא הסורי סביב המלחמה.
ה) השיחה בין גולדה מאיר והמלך חוסיין בה סיפר כי תפרוץ מלחמה בקרוב. הוא הוזמן להשתתף אבל הבטיח לגולדה שלא יכנס למלחמה.
ו) שליחת תגבורות מלוב, מרוקו, ערב הסעודית, ירדן בדמות טייסות קרב, טנקים וחי"ר.
…..
בטח אני כבר לא זוכר עוד כמה.
חיל הים נערך על בסיס הנתונים הקיימים שמלחמה בקרוב מאוד.
חיל המודיעין, הקשר היו ערוכים למלחמה.
חיל האוויר כפי שכתבתי קיבל אישור לגייס 3,000 איש.
————————–
המשאיות שעברו בית – בית במרכז הארץ ביום הכיפורים יתכן וגייסו לחיל אוויר? למודיעין? לל"א? לא חשוב.
המשגה לדעתי הוא שעל בסיס הנתונים הקיימים יתכן ולא היתה פורצת מלחמה כשם שלא פרצה במאי 1973.
ולכן, כשעומדות מולך 5 דיוויזיות משורינות וממוכנות בגולן ושתי ארמיות מצריות מול סיני לא סביר לשר בטחון סביר להשאר במבנה של 2 חטיבות משורינות בגולן וחטיבת גולני מתעסקת בעצרת בפארק הירקון.
מאחר ולא ניתן לדעת האם תפרוץ מלחמה? ואולי בסוף ספטמבר? אולי באוקטובר? אולי באפריל 1974? אולי ב- ספטמבר 1974? היה נכון לדעתי, לגייס אוגדה משוריינת נוספת לפיקוד צפון. לבצע את כל ההכנות ברוגע ולא מה שקרה בפועל ביציאה הימ"חים. ואם לא היתה פורצת מלחמה – אז היו מגייסים שוב 2500 איש באפריל 1974.
במבנה של סיני, לדעתי, היה נכון שתהיה עוד אוגדת שיריון מאחור.
גמר חתימה טובה.
חבל שלא נרשמים מספר לקחים חשובים, כי לא סולקו בסוף המלחמה האחראים למחדלים.
למשל, צהל לא התאמן כלל במתארי הגנה על סיני ועל רמת הגולן, ולכן לחימתו ביומיים הראשונים לא היתה מספיק אפקטיבית, כי התבססה על אילתורים.
גם היום נראה שצהל לא מתאמן מספיק על מתארי הגנה
החוק במדינת ישראל אומר במפורש שגיוס של חיילי מילואים בצו 8 מצריך אישור של ראש הממשלה או שר הבטחון.
אף אחד בצה"ל לא יכול לגייס בצו 8 3000 חיילי מילואים סתם כי בא לו. זה נחשב לנסיון הפיכה צבאית.
לכן, כל חיילי המילואים שגוייסו בצו 8 בערב יום הכיפורים, 3000 או יותר או פחות, גוייסו בהוראה מפורשת של גולדה ו/או דיין. לכן לא היתה פה שום הפתעה.
מה שאתה תיארת, מבחינה טקטית, רק מצטרף לטענה שלי לגבי הגיוס המוקדם, ושניהם מוכיחים שגולדה ודיין ידעו היטב על המלחמה, ולא רצו לפעול (אני שם בצד כרגע את נושא המכה המקדימה כי הוא לא רלוונטי) אפילו לא הגנתית. הרי גולדה ודיין היו יכולים להעביר מסר חד-משמעי לסאדאת – אם אתה תתקוף את ישראל, אנחנו נשמיד את סכר אסואן ונגרום להצפת כל אזור קהיר. אני בטוח שהיו עוד כמה מקומות אסטרטגיים שישראל יכלה להפציץ ולהשמיד את מצרים הלכה למעשה. אותו הדבר עם אסד.
למה גולדה ודיין פעלו כפי שפעלו, במחיר של כאלפיים ושבע מאות הרוגים, אלפי פצועים, עשרות נעדרים, עשרות אלפי משפחות הרוסות, ומדינה שעד היום כואבת את הפצע הזה, את זה לא נדע.
גמר חתימה טובה לך ולכל ישראל
ל- (3),
אף אחד לא טען ש- 3,000 המגוייסים לחיל האוויר גויסו בהסתר מגולדה ודיין.
מאחר וגויסו גם ליחידות נוספות ברור כי הכמות גדולה יותר.
אני טוען שגיוס של אפילו עוד 10,000 איש לקו שני הן בעיקר בגולן והן לסיני היה מאפשר לספוג את המכה של הסורים והמצרים באופן קל יותר. אם מול הסורים עומדות 5 חטיבות טנקים במגננה וארטלריה תומכת יתכן מאוד שהטנקים הסורים לא היו זוכים לראות את הכנרת מגובה מורדות הגולן.
האוגדה בסיני ~ 100 ק"מ מהחזית היתה מאפשרת לתגבר את הכוחות בסיני.
המחיר, הכספי, לדעתי אפשרי גם ברמת ישראל 1973.
10,000 איש נוספים אפילו כמה שבועות בסיני ובגולן ואם הכוננות המצרית לא יורדת אז מחליפים צוותים אל כלים שכבר פרוסים.
הטענה היא שלא נכון לבצע גיוס מילואים מלא או כלום או כמעט כלום.
לגבי גולדה ודיין, גולדה לדעתי טעתה שסמכה על דיין כאיש מקצוע בעיניים עצומות וע"פ המצוטט דיין פעל יחד עם אלי זעירא. הצטוט אומר שדיין רצה בזעירא כרמטכ"ל הבא – דבר שהיה ידוע לכל בעלי התפקידים בצה"ל של אז.
חמ"ן קלט את כל הידיעות הרלוונטיות אבל אמ"ן בראשות זעירא מסיבה שאני לא מבין לא צלצלו בפעמונים.
די כי זעירא היה משדר שהסבירות למלחמה עלתה ונכון לתגבר את פיקוד דרום ופיקוד צפון באוגדה משוריינת ללא יחידות תומכות על מנת שהחל מסוף ספטמבר 1973 היה מענה צה"לי לאתגר שהעמידו המצרים והסורים.
עוד שאלה מעניינת היא למה צה"ל לא פעל לזווד, לחמש ולבדוק את הטנקים וכלי הרכב בימ"חים כבר בספטמבר. כח המילואים שהגיע לימ"חים גילה ברדק. צה"ל יכל כשבועים לפני המלחמה. בשם העלייה ברמת האיום עם הכוחות הסדירים להגיע לכל טנק, תומ"ת, נגמ"ש ומשאית באחסנה יבשה. לנסות להניע את הכלי. לזווד ולצייד את הכלים ולהיות עם תחמושת סמוכה לכלי על מנת שאם יהיה צורך. כל ההליך בימ"ח יהיה דקות ולא חצי יום.
אמיר דרורי
עם האגו והשחצנות שלו
"רק גולני".
חוץ מסיירת מטכ"ל
העלו גם גדוד צנחנים מעל מוצב החרמון.
קרב הירואי ומיותר.
יהיא זכרם ברוך.