אל תאיימו עלינו בסרבנות

מהדורות החדשות וכותרות העיתונים בישרו בשבועות האחרונים כי מפקד חיל האוויר והרמטכ"ל, וכן ראש אגף המבצעים ופקודיו, העבירו לידיעת ראש הממשלה וחברי ועדת המשנה של ועדת הבטחון לכשירות וכוננות, אזהרות לגבי הפגיעה בכשירות צה"ל למלחמה, כאשר טייסי המילואים, שהודיעו על כוונתם להפסיק להתאמן לפני כחודשיים, יאבדו הלכה למעשה את כשירותם. זאת אחר שמאמציהם למנוע את החקיקה הנוגעת לצמצום עילת הסבירות כשלו, ולנוכח האפשרות שהרכב מורחב של בג"ץ יחליט בתורו לא לפסול את התיקון, כדי להימנע מלחולל משבר חוקתי.

המאמר הנוכחי יתמקד בהערכת כשירות צה"ל למלחמה, בדגש על חיל האוויר, במציאות בה על פי הערכות הנוכחיות 20% מאנשי המילואים "הקריטיים" (כלומר צוותי אוויר) ימשיכו לא להתאמן ויאבדו תוך מספר שבועות את כשירותם. לאלו יש להוסיף גם טייסים בדימוס ותומכי לחימה המוצבים במלחמה ב-'בור' חיל האוויר ובתאי הלחימה של מפקדות כוחות היבשה, מרמת הפיקוד ועד רמת החטיבה המתמרנת, ושאלת התייצבותם תוכרע רק בזמן אמת. כל זאת במגבלות המתחייבות מדיון בנושא.

אבל נתחיל מן השאלה האם אי-התנדבות לשירות מילואים היא בגדר זכות או חובה. פילוסוף המשפט האנגלי וסלי ניוקומב הופלד היה הראשון שערך אבחנה בין שני מושגי יסוד נורמטיביים – פריבילגיה וזכות – וטען כי הם מייצגים שני דברים שונים בתכלית זה מזה.

פריבילגיה היא מצב בו אדם חופשי לחלוטין להחליט האם הוא רוצה או לא רוצה לעשות משהו. זכות, טען הופלד, היא דבר אחר לחלוטין. זכות היא בחירה מודעת של אדם, הנעשית מרצונו החופשי, להתנדב לעשות מעשה, מתוך ידיעה, שהעניין מטיל עליו חובה נגדית. שכן שאין זכויות ללא חובות, ומול כל זכות ניצבת חובה המאזנת אותה. זכות התנועה למשל, מוגבלת על ידי החובה לציית לחוקי התנועה, זכות השביתה על ידי החובה להכריז עליה מבעוד מועד, זכות ההפגנה על ידי החובה למניעת פגיעה באינטרס הציבורי וכו'.

גם להיות טייס מילואים אינה פריבילגיה אלא זכות, משום שכאשר טייס מסיים את שירות הקבע ומחליט מרצונו החופשי לטוס במילואים, הוא מפסיק להיות פריבילג ונושא באחריות וחובות כלפי מערכת שמעמידה לרשותו כלי לחימה משוכלל, מכשירה אותו להפעילו ומעניקה לו את הזכות לעשות זאת בתנאים שסוכמו ביניהם.

משעה שקיבל על עצמו את הזכות הזו, הטייס אינו יכול לפטור עצמו מהחובה המקבילה להוסיף להתנדב, אלא בתיאום עם מחלקת הסגל בלהק כ"א של חיל האוויר אשר צריכה, היה והחליט להפסיק לטוס, להציב במקומו טייס אחר. כל עוד זה לא קורה, הוא אינו פריבילגי לנטוש את משמרתו בטיעון הפסול שהוא בסך הכל מפסיק להתנדב. נטען לגבי הסרבנים הפוטנציאליים כי הודות לוותק ולניסיון קשה למצוא להם תחליף. מה שרק מחמיר את הטיעון דלעיל, ומעמיד אותו ברמה של חטא מוסרי שאסור לעבור עליו לסדר היום.

ומכאן לשאלה מה יקרה אם אכן כל הסרבנים בכוח או בפועל יממשו את איומם ולא יהיו כשירים או לא יתייצבו לשירות מילואים, היה ותפרוץ מלחמה. כאן צריך לערוך אבחנה, בין סוגי פעילות העיקריים אותם מבצע חיל האוויר.

הראשון נוגע לפעילות האווירית מסביב לשעון בשגרה וחירום, כולל משימות שוטפות כמו כוננות ירוט, איסוף מודיעין, הובלה, חילוץ והצלה, סיור וסריקה ימיים. השני כולל בנוסף משימות אמנעה המתבצעות במסגרת המב"ם (מלחמה בין המלחמות) בעיקר במרחב האווירי הסורי, למניעת התבססות איראנית והעברת נשק מתקדם לחיזבאללה.

השלישי נוגע למבצעי סיכול בסדרי גודל שונים אותם מנהל צה"ל נגד ארגון החמאס או הג'יהאד ברצועת עזה, ולהערכת אמ"ן עלולים להתפתח גם מול חיזבאללה, מבלי להידרדר למלחמה כוללת. במבצעים אלו חיל האוויר נוטל חלק ארי בלחימה, בתקיפת בורות שיגור, מפקדות וחיסולים ממוקדים. אופן הפעילות הרביעי נוגע למערכה רב-זירתית הכוללת את איראן, עיראק, חמאסטן, חיזבאללה והשטחים, העלולה להתפתח ביוזמת אויבנו או כתגובה.

החמישי נוגע לתקיפה אווירית יזומה של מתקני הגרעין האיראניים, היה ואיראן תעבור סף מסוים שיקרב אותה להצטיידות בנשק גרעיני. והאחרון, המהווה את ייעודו העליון של החיל, לפי מקורות זרים, נוגע להרתעה אסטרטגית המבוססת על יכולת להוביל חימוש גרעיני לכל נקודה במרחב והרתעת כל אויב. לא שכחנו כמובן משימה נוספת אותה החיל מדרג גבוה, 'השתתפות בקרבות היבשה', שהתרוקנה מתוכנה מזה למעלה מדור משלל סיבות והותירה לכוחות היבשה את הזכות 'להשתתף בקרבות שמנהל חיל האוויר'.

אבל נתחיל בשניים הראשונים. ככל שהדברים נוגעים לפעילות השגרה, ברור כי גם אם כל הסרבנים יממשו את איומם לא תהיה פגיעה משמעותית בכשירות. חיל האוויר מסוגל לבצע את רוב משימות השגרה תוך גיוס מינימלי של אנשי מילואים.

פעילות המב"ם המשמעותית יותר, שהפכה בעשור האחרון לשגרתית, עוסקת בתקיפות, שמטרתן לדחות את המלחמה הבאה, או לפחות להביא לכך שישראל תפתח בה מעמדת פתיחה טובה יותר. הענף האחראי על תקיפות מב"ם בבור חיל האוויר מבוסס על סדירים, המתכננים את הפעולות מהיום למחר, או שבועות קדימה, בהתאם לנסיבות. מדובר בפעילויות ממוקדות התובעות ריכוז מאמץ אנושי וטכנולוגי, אך לא כזה, שהמערך הסדיר, הכולל הצבות בחירום (הצ"ח), אינו מסוגל להתמודד עימו.

חלק ניכר מפעילות המב"ם מבוצע מזה זמן באמצעות כלי טייס בלתי מאוישים או על ידי טייסים צעירים, כחלק מהכשרתם למשימות מורכבות, המסונכרנות בזמן אמת עם גורמי מודיעין, ל"א הגנתי והתקפי, תקשוב לסוגיו, סייבר ועוד. כמעט תמיד משולבים בתקיפות הללו מובילים, שהם טייסי מילואים מנוסים החונכים את הטייסים הצעירים. אך מדובר בבודדים ולחיל אין בעיה לגייסם למילואים. אגב, כל מבצע מב"ם מאושר אישית על ידי ראש הממשלה, ממילא ברור שהוא מודע היטב לכשירות החיל בנדון.

לשם ביצוע מבצעי סיכול נגד ארגוני הטרור בעזה, חיל האוויר נוהג לגייס בין 750 ל-1500 אנשי מילואים, ביניהם כ-150 טייסים פעילים ואחרים בדימוס המתגברים את תאי השליטה בקריה, ובתאי התקיפה במפקדות היבשה מרמת הפיקוד ועד החטיבה. עליהם נוספים אנשי הגנ"א המאיישים סוללות 'כיפת ברזל' ו-'קלע דוד', גורמי תחזוקה ומטה דוגמת: מודיעין, ל"א ותקשוב, בקרה אווירית ומשפטנים.

מספר הטייסים במילואים ובדימוס המגויסים, כמו היתר, מבוססת על המלצות מחלקת מבצעים וענף חקר ביצועים המנתחים את מכלול הנתונים הקשור לסד"כ כוחותינו והאויב, יכולות, מספר המטרות, אופיין, מיקומן ויכולת השליטה האווירית. ההמלצות מועברות למקבלי ההחלטות הקובעים את היקף כוח האדם הנדרש.

אך הגיוס בפועל מושפע גם משיקולים נוספים, מדידים פחות. בכלל זה קביעת שולי בטחון מוגזמים, שמקורם, בין היתר, באי-היכולת להעריך מראש מתי הנזק המצטבר מהתקיפות יוביל לשבירת האויב והסכמתו לשוב לסטטוס-קוו, וכן לחץ שמפעילים מפקדי הטייסות על גורמי המטה. ומעל לכל היצע גדול של מתנדבים, הרבה מעבר לביקוש, המוביל ליד קלה על הדק הגיוס בהינתן האות.

מכל מקום, השאלה היא מה יקרה אם אכן אותם 20% מטייסי המילואים הפעילים, ולצדם חלק ממפעילי הכטב"מים במילואים, יאבדו את כשירותם, ועד כמה היעדרותם והיעדרות חבריהם בדימוס מתפקידיהם תחבל בתרומת חיל האוויר ללחימה.

התשובה היא שהנזק יהיה מועט, אם בכלל. מספר טייסי המילואים שהחיל מגייס למבצע אינו רק פועל יוצא מצורך מבצעי אלא מהווה הזדמנות לשדרג את כשירותם ולהתנסות במגוון סוגי חימוש, דבר שאינו אפשרי אלא כאשר טייס יוצא לתקיפה הלכה למעשה. מה שמוצא את ביטויו הן בגיוס יתר והן בהפעלת יתר של מטוסי קרב שונים, לאור שיקולים לוגיסטיים.

עדכון דובר צה"ל ביחס למבצע 'מגן וחץ' למשל, מגלה כי חיל האוויר גייס כאלף אנשי מילואים. 120 מטוסי קרב חמושים לקחו בו חלק, לצד מסוקי קרב וכלי טייס בלתי מאוישים שביצעו את רוב המשימות. בסך הכל הותקפו 371 מטרות והוטלו כ-250 טון פצצות במהלך המבצע. חישוב זריז, המביא בחשבון את כמות הגיחות שמטוס דור 4-5 יכול לבצע ביום לחימה, את מנין הגיחות שבוצעה על ידי מטוסי תקיפה, ואת כמות הטייסים הנדרשת, מעלה כי החיל יכול היה לעמוד במשימה לאורך חמשת ימי המבצע עם הרבה פחות מטוסים והרבה פחות טייסי מילואים מאלו שגויסו, תוך ויתור על סרבנים פוטנציאלים.

המצב עלול להחמיר כמובן בתרחיש של מלחמה כוללת, במסגרתו מדינת ישראל עלולה למצוא עצמה מותקפת במטחי רקטות מסיביים מכמה זירות במקביל. אז חיל האוויר יידרש להשמיד מטרות רבות ומגוונות, בטווחים שונים ובקצב גבוה במיוחד.

תכנון המשימות, חלוקת הסד"כ, איסוף המודיעין וחלוקת המטרות והיעדים לתקיפה, בכללן תקיפה בחזית, טיסה במרחב מאוים, תקיפה בעומק ושמירה על עליונות אווירית, מהווים תהליך מורכב ועתיר משאבים אנושיים שיתבע גיוס מילואים מירבי, כולל רוב טייסי המילואים הפעילים ובדימוס, לאיוש תאי השליטה והתקיפה במטה ובמפקדות היבשה.

השאלה הנשאלת היא איך נסתדר אז, ללא אותם 20% טייסים סרבנים, ועד כמה חמורה תהיה הפגיעה בכשירות. התשובה – נסתדר והיטב, משום ששולי הבטחון של החיל רחבים מספיק להכיל זאת. גם אם תהיה פגיעה מסוימת בכשירות, היא רחוקה מלהשאיר את עם ישראל ללא חיל אוויר אפקטיבי המסוגל להרתיע את האויב לממש את כוונותיו. ענין המחייב הסבר קצר.

נתחיל בכך שחיל האוויר משחק מזה למעלה מדור נגד שער כמעט ריק במרחב המשתרע מן המפרץ הפרסי לים השחור. טורקיה ומצרים מחזיקות בחיל אוויר משמעותי אך אינן מדינות אויב. ליתר המדינות הסובבות אותנו, בכלל זה ירדן שעמה יש לנו חוזה שלום, אין חיל אוויר אפקטיבי. איראן מחזיקה לפי פרסומים כמאתיים מטוסי קרב והפצצה ישנים כמו מיג 29, פנטום, 5-F, מיראז 1-F שאינם מהווים אפילו על הנייר איום למטוסי דור 4-5 שלנו.

ואשר למערכות ההגנה האווירית, אלו של הסורים והחיזבאללה אינן מסוגלות להתמודד עם יכולות הלוחמה האלקטרונית של חיל האוויר. הטיסה בשמי סוריה ולבנון הפכה לסוג של טיול, מאז שהרוסים הוציאו את סוללת הנ.מ המתקדמות על מנת להגן על שמי מוסקבה. איראן על פי הפרסומים הצטיידה בסוללת 300 S, אך מטוסי 35-F שבידי חיל האוויר מצוידים לפי פרסומים זרים במכשור המסוגל לשבש את פעולת המכ"ם האלקטרוני שלהן, והם חמושים בנוסף בטילים המאפשרים להשמידן באמצעות ירי מנגד מטווח רחוק. כניסת של מערכות 400-S למרחב עלולה לשנות את התמונה, אבל לעת הזו חיל האוויר משחק נגד שער כמעט ריק.

העליונות האווירית במרחב הייתה סוג של ניצחון פירוס, שהוליד את המענה הרקטי והטילי המאיים מצד אויבנו. אם עד מלחמת שלום הגליל היה בכוחו של חיל האוויר לאיין את חילות האוויר האויבים ולאפס את האיום שהציבו אחרי כל סבב לחימה, מזה למעלה מדור המצב התהפך.

חיזבאללה, חמאס וג'יהאד, גילו יכולת התאוששות מדהימה בתום כל מבצע והצליחו להגדיל את טווחי השיגור, לשפר את הדיוק, ולהעצים את האיום על ישראל. באופן פרדוקסלי, ככל שחיל האוויר הגדיל את כוחו, הצטייד במטוסים וכטבמ"ים משוכללים ובנה מערכות פיקוד ושליטה משוכללות יותר, קטן הפער בין עוצמת ההרתעה ויכולת הסיכול שלנו לזו של האויב, המגלה גמישות גבוהה. בעוד אנו מוסיפים להטיל יהבנו על מטוסים, הוא משפר יכולות שיגור ומגדיל את האיום הרקטי.

החיבור בין עליונות אווירית לאי-יכולת לתרגם אותה לנטרול האיום האסטרטגי על העורף מוביל למסקנה לפיה עליונות חיל האוויר במרחב תוסיף להיות מוחלטת עם ובלי סרבנים. הוא הדין למרבה הצער באי-יכולתו למנוע נזק בלתי הפיך לעורף בהתרחש מלחמה רב-זירתית כוללת.

חיל האוויר לא יוכל למנוע שיגור של אלף ויותר טילים ליום, ביניהם גם טילים מדויקים היפרסוניים ובעלי יכולת תמרון, כמו גם נחילי רחפני נפץ לעבר העורף. שום תוספת של טייסים, מטוסים וכטב"מים, משוכללים ככל שיהיו, לא יעלימו את האיום, או ימנעו הרס ואלפי הרוגים. מן הסתם ניתן יהיה לירט חלק באמצעות מערכות הגנ"א, ולסכל שיגורים פה ושם, בעיקר כאלה המכוונים לעבר מטרות אסטרטגיות, אבל לא הרבה יותר מכך.

על מנת להימנע מתסריט אימים כזה מדינת ישראל אימצה מדיניות הרתעה המאיימת להשמיד מטרות אויב אסטרטגיות תחנות כוח, בתי זיקוק, גשרים, סכרים, מסילות ברזל, כבישים, נמלי ים ושדות תעופה. "לחזור לתקופת האבן" הוא ביטוי שבכירי מערכת הביטחון אוהבים להשמיע, האחרון בהם שר הביטחון גלנט בחודש שעבר, בהתייחס לאיומי נסראללה.

מדובר באיום על כמה מאות מטרות אזרחיות במרחב בין טהרן לרצועת עזה, אותן ניתן להוציא מכלל פעולה באמצעות הסד"כ האווירי גם ללא הסרבנים, תוך מספר ימים ואגב פגיעה מסוימת ביתר המשימות. את זאת מבינים היטב גם עלי ח'אמנאי, נסראללה או סינואר בהנחה שהם קוראים עיתונים.

מגזין Flight Global טוען כי לחיל האוויר הישראלי300 מטוסי קרב הפצצה, קצת פחות ממחציתם דו-מושביים, עליהם נוספים עוד 48 מסק"רים מסוג אפאצ'י. נניח ש-90% ממטוסי התקיפה הללו כשירים לפעולה תדיר, ובהנחה כי מטוס דור 4-5 יכול לבצע בממוצע 5-6 משימות ביממה, ושטייס + נווט יכולים לבצע בין שתיים לשלוש גיחות תקיפה באותו פרק זמן, ואם צריך – חשוב להדגיש – גם יותר, בכפוף למורכבות המשימה, המרחק, ומשתנים נוספים.

יוצא שעל מנת להפעיל את כל הפלטפורמות 24X7 בו זמנית ! (נתון לא ריאלי) יש צורך בערך ב-850 טייסי קרב ונווטים פעילים. חיל האוויר אינו מפרסם נתונים לגבי מספר הטייסים שלו בסדיר ומילואים בכלל, וטייסי הקרב הפצצה בפרט. מאז סוף שנות ה-90 מתנהלים שני קורסי טייס בשנה, אותם מסיימים בממוצע כ-40 בוגרים, רובם המכריע טייסים ונווטים, החתומים קבע ל-7 שנים מתום הקורס, כאשר בין שליש לחצי מהם ממשיך לשרת גם מעבר לכך. גיל הפרישה של טייסים ונווטים במילואים הוא בסביבות גיל 50, יוצא שגם אם רוב 20% סרבני המילואים הם טייסי קרב (מה שאינו בהכרח נכון), חיל האוויר יכול לעמוד באתגר.

לא מן הנמנע שהחיל יאלץ לרדת ממספר הקסם של X טייס/נווט למטוס, שקבע לעצמו בעקבות לקחי מלחמות יום כיפור ושלום הגליל, המהווה מבחינתו קו אדום, ושלא כל המובילים יהיו תמיד באותה רמה. ויחולו שינויים גם בכוח האדם המאייש את תאי שליטה בבור ביש"ם קרב (בשגרה, אגב, רובם מאוישים על ידי סמלים בחובה).

אבל בהינתן העליונות האווירית, אין מדובר באתגר בלתי סביר. ויש עוד דברים שחיל האוויר יכול לעשות אם הוא רוצה להתמודד עם הבעיה, במקום לגלגל אותה לדרג המדיני. אחד מהם קשור בעדכון גיל הטיסה המבצעית המירבי, והאחדתו למצב שהיה לפני ארבע שנים. מהלך שהכעיס בשעתו טייסים ותיקים, שחוו מלחמות ומבצעים, יחזיר עשרות טייסים ומובילים ותיקים לטייסות, וישפר את היחס טייס/מטוס.

אחת הטענות העיקריות שהשמיעו האחרונים, ובצדק מבחינתם, הייתה שאי אפשר להשוות את העומס הפיזי והנפשי בו היו נתונים טייסים לפני 30-50 שנה, במטוסי הפאנטום והסקיהוק הישנים, לזה המוטל על טייס היום, ושהם כשירים לחלוטין למלא את רוב משימות התקיפה שמבצעים צעירים מהם בדור ויותר.

ואחרון, אי אפשר להוציא מכלל אפשרות את טענות מפקד חיל האוויר בדבר פגיעה בכשירות אם החיל ירד תחת הקו האדום שקבע לעצמו, שיוביל לכך שהעומס על הטייסים שהחליטו למלא את חובתם, ויאלצו לטוס יותר, יגרום לכך שיותר מטוסים יפגעו חלילה, וחלק מהטייסים ר"ל יפלו אבוי בשבי או יהרגו. אבל זה כנראה המחיר שארגון שאינו מטפח את ערך הרעות בשורותיו ואינו יודע להתמודד עם סרבנות פוליטית, יאלץ לשלם ביום פקודה למרבה הצער והכאב.

לא במקרה כתב חיים גורי על רעות "אפורה עקשנית ושותקת", אנטיתזה לתהילה המלווה את מיתוס הטובים לטייס. תא"ל (בדימוס) אבי ברבר, שנפל בשבי הסורי במלחמת יום כיפור, ציין בכתבה ב'מעריב' כי רק בשבי, הוא הפנים ממש את עומקה של הרעות. במכתבו לחיים גורי לאחר שובו מן השבי, כתב ברבר כי "כמה שיר הרעות ומושג הרעות בכלל עזרו לי לשרוד".

יתכן שעל מנת לקיים רעות צריך לאבד חברים, עניין נפוץ יותר בחילות היבשה, ולאושרנו כמעט אינו קורה בחיל האוויר בדור האחרון. אימון של פעם בשבוע בסימולטור, או טיסה בזוג ואפילו רביעייה אינה מייצרת רעות, אפילו למראית עין.

״לא תעצרו – לא תהיה תקיפה באיראן!״: עשרות טייסים מתייצבים מול המצלמה. וגם: שר התקשורת @shlomo_karhi בריאיון ל@danawt: ״נסתדר בלעדיכם, אל תאיימו עלינו!״ pic.twitter.com/VZkY9CkrkX

— החדשות – N12 (@N12News) March 24, 2023

לעניין תקיפה באיראן ואפשרות ביצועה לנוכח סרבנות הטייסים, נאמר כי הפצצות מסוג GBU-28 'מפצחות הבונקרים', אותן רכש חיל האוויר לפי פרסומים, אינן מסוגלות לחדור חלק ניכר ממתקני הצנטריפוגות האיראנים. חיסול תכנית הגרעין האיראנית אינו מסתכם בהשבתת העשרת האורניום, אלא גם בהשמדת מתקנים צבאיים ומטרות אזרחיות נוספות. מדובר במשימה שרק מעצמה צבאית מסוגלת לבצע. מה שישראל יכולה ומתכוונת כנראה לעשות במקרה של דהירה איראנית לנשק גרעיני הוא לחולל פרובוקציה שתאלץ את המעצמות להיכנס לקלחת ותכריח את טהרן לשנות כיוון. חיל האוויר יכול לחולל זאת גם ללא 20% סרבנים.

לא נכנס כאן לסוגיית ההרתעה האסטרטגית שנודעה בשם "ברירת שמשון". נאמר רק שלפי פרסומים זרים, במשרד הביטחון ישנו גוף מסווג העוסק בכך דרך קבע, וגם בחיל האוויר קיימת מסגרת ייעודית המבוססת על אנשי קבע ואמונה על טיפול בנושא. לסרבנות ולסרבנים אין ככל הנראה נגיעה בנדון.

ההיסטריה המלווה את העיסוק בנושא סרבנות טייסי המילואים מוגזמת. אכן עדיף היה אילו הנושא לא היה עולה בכלל לסדר היום, שהרי שום ברכה אין בו. רק תדהמה גדולה מכך שטובי בנינו, אנשים שמדינת ישראל טיפחה והכשירה, והפקידה בידם את מכונות המלחמה היקרות ביותר שלה, מפקירים אותה ואותנו על מנת לקדם אג'נדה פוליטית.

מי שטוען כי אין מדובר באג'נדה פוליטית, מוזמן לעיין בתוצאות מדגם שערך פורום 555 המונה לטענת מארגניו כאלף טייסים, נווטים ובכירים לשעבר בחיל האוויר, שהעלה כי אף לא אחד מהם בחר בממשלה הנוכחית. השאלה הנשאלת היא כיצד הגענו למצב בו סרבנות הפכה כלי נשק פוליטי לגיטימי, הזוכה לאהדה תקשורתית, מימון ותמיכה של האליטות בישראל. התשובה הקצרה לכך היא, שהאליטות הללו מאסו זה מכבר בשיטה הדמוקרטית, וחלקים נרחבים בהן מוכנים לעשות הכל על מנת לשנות את בחירת העם, ולהחליפה בשלטון אחר.

שאלה שניה ומתבקשת היא אם כטענת הכותב, סרבנות טייסי המילואים הנוכחית אינה פוגעת משמעותית בביטחון המדינה, ממה נחרדו כל כך מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל ושר הביטחון. התשובה היא שמאז מלחמת ששת הימים, חיל האוויר מיצב את עצמו בתור מגן ישראל וטיפח את המיתוס לפיו ביכולתו להרתיע ולהכריע את מבקשי רעתנו בכוחות עצמו. מה שהעניק לו עדיפות מוחצת על פני יתר הזרועות והפך את צה"ל, המטכ"ל וזרוע היבשה, עזר כנגדו לכל היותר. זאת למרות העובדה שמזה דור ויותר אין בכוחו להגן יותר על שמי המדינה, להרתיע את אויביה מלשגר לעברה רקטות, ולהכריע מערכות נגד ארגוני טרור קיקיוניים בעזה. אבל קשה לסדוק מיתוסים.

וכאשר במקום לנהל סיכונים באופן מושכל מניחים את כל הציפיות הביטחוניות בסל אחד, גובר החשש שיתרחש אסון. לבטח כשהולך ומתחוור כי המלחמה הבאה תהיה שונה, ושצה"ל אינו ערוך לקראתה. בנסיבות הללו כל איום בסרבנות טייסים מגדיל את חשש ראשי מערכת הביטחון מפני פסק דינה של ההיסטוריה, שתשפוט אותם בחומרה על כך שלא רק נכשלו לטפל בבעיה העקרונית, אלא גם העלימו עין מספיחיה.