להפוך את האסון להזדמנות לשינוי המציאות

בהתחשב במחיר המחריד אותו שילמה ישראל כדמי כניסה למלחמה שנכפתה עליה, הכחדת יכולותיו הצבאיות של חמאס ואפילו מיגור שלטונו הן מטרות צבאיות צנועות, שאילו הושגו במהלך מבצע 'צוק איתן' (סמל להפיכת הפיקוד הצבאי ל"פרדות עצלות שיש לדוחפן") היה האסון הכבד נמנע.

לאזרחי ישראל, נושאי עול המלחמה וממניה, זכות מלאה לדעת את מטרתה המדינית, ואם פרסומה עלול לפגוע בניהולה, להיות בטוחים לפחות כי הצבא מכירה בבהירות מירבית ומעצב לאורה את משימת צה"ל שתאפשר לממשה.

לישראל עבר גרוע עם מטרות מלחמה מדיניות. הן לא נקבעו בכלל ב-1967 וב-1973. מנגד, כאשר נקבעו מטרות מבצע של"ג למשל, המטרה הגלויה הושגה  ואילו השנייה הסמויה נודעה לציבור מאוחר מדי.

קביעת מטרה מדינית לאומית למלחמה צריכה להיות משימתו הראשונה של הקבינט. בסיוע המועצה לביטחון לאומי, עליו להוביל את המלחמה כמאמץ כולל, וכדי לנהלו כנדרש ברמת הביטחון הלאומי עליו להינתק ככל האפשר מניהולה הצבאי השוטף על ידי הרמטכ"ל בפיקוח שר הביטחון.

כבפתיחתה של כל מלחמה, חוליות שרשרת הפקוד שמתחילה בראש הממשלה ומסתיימת במפקדי הכיתות וצוותי הלחימה, פועלות עדיין, בהשפעת לחימת הבט"ש, כשהן מודבקות. נדרש כעת להפרידן כדי שכל אחת מהן תפעל ברמתה בעצמאות מלאה לאור עקרונות המלחמה וכללי 'הפיקוד המבוזר מוכוון המטרה' של צה"ל.

שחרור שרשרת הפקוד מכבלי הריכוז הפיקודי המעיק של הבט"ש ובעיקר מעול אסון הפיכתו של שדה הקרב הצה"לי ל"שפיט משפטית" במקום "שפיט פיקודית", הוא מפתח ליוזמת מפקדים ולוחמים כ"סוסים אבירים שיש קושי לבולמם".

הפעלתה מחייבת כל מפקד ולוחם להכיר בנוסף למשימה ולמטרה הצבאית, גם את המטרה המדינית. ברוח דברי בן-גוריון בסיום קורס קצינים ב-1952, "כל חייל חייב לראות עצמו במצבים מסוימים כאילו בו לבדו תלוי גורל המערכה, ובמקרה שאין לו הוראה ברורה, או שהמצב נשתבש – עליו לראות עצמו כמפקד עליון, כמתכנן וכמבצע".

כאז, גם עתה נדרשת מטרת מלחמה מדינית לאומית ארוכת השפעה המותאמת לגודל האסון. המטרה היחידה המצטיירת כעונה על הצורך היא זו: סיום המלחמה יהיה גם סיום קיומה של רצועת עזה, וגבול ישראל בדרום השפלה יהיה הגבול הבינלאומי עם מצרים.

רצועת עזה היא סכין שהממשל האמריקני תקע בצלעות המדינה באלצו את בן-גוריון להפסיק את מבצע חורב נגד המצרים בשלהי מלחמת העצמאות, ומנע בכך לסיימו כמתוכנן: בסילוק הצבא המצרי וקורבנות תוקפנותו, הפליטים, בחזרה למקום ממנו נשלח.

כחברה בליגה הערבית שהבריטים יזמו את הקמתה כדי למנוע את מימוש הצהרת בלפור, מצרים תכננה את מתקפתה על ישראל כבר ב-1944. תוקפנותה היא שהפכה את ערביי דרום הארץ ומרכזה לפליטים והקפדתה, בצו הליגה הערבית, להנציח את מצבם כבסיום המלחמה חוללה את "בעיית הפליטים". ספק אם כמויות הנשק העצומות של חמאס היו יכולות להיאסף ללא העלמת עין או סיוע מצרי ישיר.

זמן פירעון חובה של מצרים לישראל וגם לפליטים שהיא אמללה הגיע. בלחץ נשיא אמריקני שביקש להיבחר לכהונה מחדש ונכשל, מצרים לא נתבעה לפרוע את חובה, בתמורה לקבלת סיני ב-1979.

אם תגובת מצרים, שמעולם לא לקחה אחריות על האסון שהמיטה על היהודים והערבים כאחד ב-1948, תהיה ביטול ההסכם, יוכח שהוא לא היה הסכם שלום, שגולדה צדקה כאשר התנגדה להחזרת סיני ללא פתרון הבעיה הפלסטינית באחריות מחולליה, ושקאנט צדק באמרו כי "שלום לא יהיה תקף אם נחתם כאשר חומר הדרוש למלחמה עתידית נשמר בסוד".

את מטרת המלחמה הזו יש לתאם כמובן עם הנשיא ביידן. נוכח התפקיד המרכזי שארה"ב מלאה בהיווצרות קן הצרעות העזתי (בעצירת מבצע חורב ב-49) ובהנצחתו (בהסכם השלום ב-1979) היא נושאת, גם אם בעקיפין, באחריות לאסונה הכבד של ישראל וגם לסבל ארוך השנים של ישראלים ופלסטינים, שקדם לו.

מצופה מהנשיא, כאוהב אמיתי של ישראל והעם היהודי, וגם מרצון לחלץ את פליטי עזה מגורלם האומלל, שלא ימנע מישראל לנצל את הטרגדיה כהזדמנות להיפטר מהסכין העזתית בגופה. האתגר המשותף לישראל ולהנהגה היהודית בארה"ב הוא להפעיל מיד את מלוא השפעתם על הנשיא, כדי שיפעיל את כוחו ויגייס את הקהילה הבינלאומית למימוש תוכניתו של מפקד חורב יגאל אלון, ליישב את פליטי רצועת עזה, באיחור של 75 שנה, באל עריש.

הפיכת האסון הכבד ביותר בתולדות העם היהודי מאז השואה, להזדמנות היסטורית להשגת שינוי דרמטי במציאות שנכפתה על ישראל וגם על פליטי עזה, היא משימת חייו של נתניהו; אם יצליח לממשה, היא תירשם בהיסטוריה כפסגת הישגיו ומנהיגותו. השגתה תהיה אולי נחמת-מה לעם היהודי האבל על חורבנו החדש – בראש ובראשונה למשפחות הנטבחים והנופלים, כשידעו שדם יקיריהם לא נשפך וגופם לא חולל בידי מפלצות אדם, בשביל לפרק את החמאס מנשקו.

ד”ר חנן שי הוא אלוף-משנה במילואים ומומחה בחשיבה ותכנון אסטרטגי צבאי ומדיני, פיתוח מנהיגות, וקבלת החלטות ועבודת מטה.