לאקדמיה במערב יש בעיית אנטישמיות קשה

על רקע הטבח של יותר מ-1,400 ישראלים בידי חמאס, לא מעט אוניברסיטאיות בארה"ב התקשו לגנות את מעשי הטרור והרצח המתועבים.

הנהלת אוניברסיטת הרווארד ספגה ביקורת קשה על שתיקתה הראשונית בעניין, ועל חוסר הגינוי לחמאס בהודעה שפרסמה בהמשך. אוניברסיטת קורנל התנצלה על כך שלא הגדירה בהצהרתה הראשונית את מתקפת חמאס כפעולת טרור. אוניברסיטת סטנפורד טענה כי אינה נוקטת עמדה לגבי אירועים אקטואליים, למרות שבעבר בהחלט עשתה זאת במקרים כמו ההפגנות למען שוויון גזעי ב-2020 ואירועי הקפיטול.

עבור חלק מהתורמים הגדולים למוסדות אלו ואחרים, הצביעות הזו חצתה כל גבול. כמה מהם החליטו לסגור את פנקס ההמחאות לאוניברסיטאות כמו הרווארד או פנסילבניה. מארק רואן, יו"ר חבר הנאמנים של בית הספר למנהל עסקים בפנסילבניה, קרא לתורמים נוספים ללכת בעקבותיהם. "ישיבה על הגדר היא מה שפגע באמון הציבור באקדמיה", כתב בטור דעה, "אנחנו לא יכולים להסכים עוד למצב הזה".

היו שהופתעו מן התגובה החלושה של עולם ההשכלה הגבוהה לאירועים המזעזעים. אך עבור מי שעקב אחרי העולם הזה מקרוב בשנים האחרונות, ההפתעה היחידה הייתה במהירות שבה האוניברסיטאות הסתתרו מאחורי תירוצים כמו "חופש ביטוי" או "נייטרליות מוסדית" כדי להצדיק את התגובה הרפה לטבח.

הלקח עבור התורמים אמור להיות כפול: הם חייבים להקדיש תשומת לב רבה יותר למה שמתרחש בקמפוס, וצריכים להשתמש בכוח הארנק באופן פעיל יותר.

שנה אחר שנה, אנו שומעים כיצד ההשתקה בקמפוסים הולכת ומחמירה. הרווארד ופנסילבניה למשל זכו לדירוגים גרועים מאוד בכל מדד של חופש ביטוי בשנים האחרונות. סקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת ייל מצא כי מרבית הסטודנטים תומכים בכללים להגבלת חופש הביטוי. מדיניות של "גיוון, שוויון והכללה" (DEI) דורשת מחברי הסגל לתמוך במטרות חברתיות ופוליטיות פרוגרסיביות.

ההשלכות של נקיטת עמדה הנמצאת מחוץ לדוֹגְמָה הפרוגרסיבית התבררו כקשות. מרצים נענשו בשל ביקורת שהשמיעו על סוגיות כמו אפליה מתקנת, תנועת Black Lives Matter ואידיאולגיה טרנסג'נדרית. אין פלא שאותם מרצים חוששים כעת לצאת נגד הארגונים הפרו-פלסטיניים בקמפוסים, אלו הרואים בישראל כובשת ועל כן כל האמצעים כשרים להפלתה.

התורמים, מן הסתם, לא מרוצים לראות הצהרות רדיקליות שמנסות להצדיק ולתרץ את האלימות שמגיעה מצד הסטודנטים והבוגרים. אחד המקרים שנודעו לשמצה התרחש בשבוע שבער, כאשר המרצה ראסל ריקפורד מאוניברסיטת קורנל הכריז במהל הפגנה כי מתקפת חמאס הייתה עבורו "משמחת" ו"ממריצה".

אלא שלאותו ריקפורד היסטוריה ארוכה של פעילות פרו-פלסטינית בקמפוס. ב-2017 למשל הוא הוביל קבוצה גדולה של סטודנטים ואנשי סגל בשירת "Free Plastine" במהלך הפגנה נגד גזענות. באותה שנה בקורנל, סטודנטים החברים בקבוצת Justice in Palestine הפריעו לטקס יום העצמאות שארגנו סטודנטים יהודים, התפרצו לאירוע והעמידו פני מתים, לכאורה במחאה נגד ישראל.

בין 2011 ל-2022, סטודנטים במוסדות בכל רחבי ארה"ב קידמו יותר מ-140 הצעות להטלת חרם וסנקציות כלכליות על ישראל. היכן הייתה אז הדאגה מתהליכי הקצנה בקמפוס?

התמסרות חלק מהאוניברסיטאות לרעיונות של תנועת ה-BDS היא רק אחת מסוגיות רבות שעלולות להרתיע תורמים, לו רק אלו היו שמים לב. במחלקות רבות מלמדים את הסטודנטים ערמות של תעמולה תחת אצטלה מחקרית.

בדיקה של ארגון החוקרים הלאומי שעסקה במחלקות ללימודי המזרח התיכון מצאה מקרים רבים של הוראה מוטה. כך למשל, סטודנטים באוניברסיטת טקסס באוסטין השתמשו בעדויות אישיות או "חוויות חיים" כדי ללמוד על היסטוריה פלסטינית. סוג כזה של מחקר לא רציני בהשראה מרקסיסטית התפשט לתחומים רבים אחרים במדעי הרוח והחברה.

חוסר הרצון או היכולת של אוניברסיטאות לגנות את הטרור החמאסי משמש כעת כקריאת השקמה עובר תורמים רבים. אך בעוד יותר ויותר תורמים שוקלים מחדש את מחויבותם הכספית למוסדות השכלה גבוהה, הם צריכים גם לראות מעבר להפסקת תמיכה בגלל נושא כזה או אחר ולחשוב כיצד יוכלו להשתמש בהשפעתם כדי לשנות את הכיוון בו צועדת התרבות בקמפוס בכלל.

תורמים צריכים להתנות את המשך העברת הכספים ברפורמות שיהפכו את האווירה בקמפוסים לידידותית יותר עבור מחקר רציני ועמדות מגוונות. מקום טוב להתחיל בו תהיה הדרישה לשים קץ לדרישות ה-DEI, אלו המעודדות את המוסדות לגייס מרצים ואנשי סגל מתוך נקודת מבט אידיאולוגית.

לתורמים הגדולים יש כוח גדול לשנות את נוף ההשכלה הגבוהה, הרבה יותר ממה שהם חושבים. יתכן וצעד כמו הפסקה מוחלטת של תרומות עשוי להיראות נוקשה, אבל אם אותם תורמים באמת דואגים לאוניברסיטאות בהן למדו הם צריכים להיות מוכנים לנקוט בו, במטרה לשקם את אותם מוסדות ולהשיב עטרה ליושנה. במשך זמן רב מדי האוניברסיטאות בלבלו בין מחקר לאקטיביזם. הגיעה העת שהתורמים ישתמשו בהשפעתם לתיקון המצב.

גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר נשיונל רוויו