טבח אוקטובר צריך לסמל את סוף הפרויקט הפלסטיני

בימים שלאחר הטבח המחריד בנגב היה נדמה כי סופסוף הקהילה הבינלאומית תאפשר לישראל להסיר הכפפות ולטפל באיום הלאומני הפלסטיני אחת ולתמיד. אך למרות מצעד המנהיגים המערביים שהגיעו לארץ לתמוך במלחמה הצודקת מול חמאס-דאע"ש, יותר מדי גורמים עדיין שבויים בקונספציית שתי המדינות.

לצד הנאומים הנלהבים של הנשיא ביידן על תמיכתו בישראל, ולצד הבטחת הממשל לספק את כל הציוד הצבאי הדרוש, בסופו של דבר הוא ממשיך לתמוך בעקרון לפיו ביום שאחרי המלחמה חוזרים למסלול הישן והמוכר. בעלי בריתנו בעולם המערבי התייצבו לצדנו במערכה, אבל עם סיומה הם בהחלט עלולים לשוב ולנסות  להחיות את פרויקט המדינה הפלסטינית.

הנשיא ביידן הבהיר למשל כי "חמאס לא מייצג את העם הפלסטיני". נשיא צרפת מקרון ערך, לצד ביקור ההזדהות בישראל, ביקור אצל מכחיש השואה אבו מאזן ברמאללה. גם ראש ממשלת בריטניה רישי סונאק ביקר שם וחזר על המנטרה החלולה של פתרון שתי המדינות.

עוד בטרם ישקע אבק המלחמה, ישראל חייבת להבהיר לעולם כי לאחר הטבח הנורא שחווינו כל משא ומתן מדיני עתידי יתנהל בגבולות גזרה חדשים. צורך זה עולה ביתר שאת לאור העובדה הצפויה לפיה הרש"פ בקושי מצליחה לגנות את פשעי החמאס, לא באנגלית ובטח שלא בערבית. השתיקה הרועמת מצטרפת לכך שהרשות משלמת בפועל למחבלים שביצעו את הטבח ושריה תומכים בו בגלוי.

עלינו לשלול את הנרטיב לאומי הפלסטיני ולקרוא לילד בשמו –מוסלמים-סונים דוברי ערבית שאינם מהווים קבוצה אתנית או דתית נפרדת, וממילא הצורך להקים עבורם ישות מדינית אינו לאומי אלא הכרח דמוגרפי בלבד. החידוד הקריטי הזה יסיר את המסכה מעל התנועה הלאומית הפלסטינית ומעל מטרתה להשמיד את ישראל. מנהיג מערבי שמראה ניצנים של הכרה בכך הוא קנצלר אוסטריה, שבשיחה עם יאיר לפיד אמר כי הקריאה "מהנהר ועד לים פלסטין תשוחרר" תיחשב בארצו כקריאה לרצח.

כדאי לישראל לשים לב לתקדים אחר משכנתנו יוון, וכיצד היא התייחסה לסוגיית התנועה הלאומית המקדונית שהתפתחה ממש כמו אש"ף בהשפעת הסובייטים. כפי שמוסבר באתר משרד החוץ היווני, סוגיית השם התעוררה ב-1991 כאשר "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה" נפרדה מיוגוסלביה והכריזה על עצמאותה תחת השם "הרפובליקה של מקדוניה".

מבחינה היוונים, עצם השימוש בשם "מקדוניה" היה סדין אדום. לטענתם, המונח מקורו במילה יוונית ומתייחס לממלכה ולציביליזציה של המקדונים הקדמונים השייכים לאומה ההלנית, ומהווים חלק בלתי מעורער מהמורשת ההיסטורית והתרבותית של יוון. מבחינה גיאוגרפית, כך מסביר משרד החוץ, המונח מתייחס לאזור גדול יותר המשתרע על השטח הנוכחי של מדינות בלקניות שונות, רובו ממוקם ביוון, בעוד רק חלקים קטנים אחרים ממנו נמצאים בשטחי המדינות צפון מקדוניה, בולגריה ואלבניה.

סוגיית השימוש בשם התעוררה לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר המרשל טיטו הפריד בין סרביה לבין האזור שעד אז נקרא ורדאר באנובינה (כלומר הרפובליקה הנוכחית של צפון מקדוניה), העניק לו מעמד של מרכיב פדרלי ברפובליקה היוגוסלבית ואת השם "הרפובליקה העממית של מקדוניה". במקביל, הוא החל לטפח את הרעיון של "אומה מקדונית" נפרדת ומובחנת.

לטענת יוון, הסיבה לפעולות אלו הייתה ניסיון לבסס תביעות טריטוריאליות עתידיות באזור הגיאוגרפי של "מקדוניה-רבתי" ולהבטיח יציאה לים האגאי. שאיפותיו של טיטו באזור אושרו כבר ב-1944 אז הכריז כי מטרתו היא לאחד מחדש את "כל חלקי מקדוניה שפורקו ב-1912 וב-1913 על ידי האימפריאליסטים הבלקנים".

בתגובה, מחלקת המדינה האמריקנית שלחה בדצמבר 1944 מברק לנציגויות, חתום על ידי מזכיר המדינה אדוארד סטטיניוס, שקבע בין היתר כי:

ממשלת ארה"ב רואה את ההתייחסות ל"אומה מקדונית', 'מולדת מקדונית' או 'תודעה לאומית מקדונית' בתור דמגוגיה לא מוצדקת, שכן אינה משקפות שום מציאות פוליטית. היא מזהה בהן את תחייתה של לבוש אפשרי שמסתיר מתחת לתוכניות תוקפניות נגד יוון"

על רקע היסטורי זה, ממשיך ההסבר של משרד החוץ היווני, הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה הכריזה על עצמאותה בשנת 1991 והצדיקה את קיומה באמצעות המושג המלאכותי (דברי ממשלת יוון) של "האומה המקדונית".

יוון הגיבה בתקיפות "לגזילת מורשתה ההיסטורית והתרבותית ולטענות הטריטוריאליות… הזוחלות של המדינה החדשה", והשאלה עלתה בפני מועצת הביטחון של האו"ם. למען יחסי שכנות שלווים וטובים באזור, קיבלה מועצת הביטחון שתי החלטות [817 (1993) ו-845 (1993)] שהמליצו למצוא פתרון מהיר למחלוקת השמות ושאר הסוגיות. ב-1993, על פי המלצת מועצת הביטחון ובעקבות החלטת העצרת הכללית, יוון הסכימה לצירוף שכנתה לאו"ם תחת השם הזמני "הרפובליקה היוגוסלבית לשעבר של מקדוניה".

המשבר הגיע לסיומו רק ב-2018, כאשר הצדדים הסכימו שהמדינה תוכל לקרוא לעצמה "הרפובליקה של צפון מקדוניה". ההסכם כלל פרטי-פרטים כמו שינוי שמות שדות תעופה וכבישים, הסכמות בעניין שימוש בסמלים יוונים עתיקים ועל כך שהשפה הצפון מקדונית המודרנית אינה השפה של יוון העתיקה ואינה מקנה זיקה ליוון העתיקה, והבהרה לפיה המדינה החדשה תובעת ריבונות רק על "צפון מקדוניה", ואינה תובעת ריבונות או מייחסת לעצמה זיקה תרבותית לאיזור היווני של חבל מקדוניה.

ההסכם הסופי קבע בנוסף כי שני הצדדים מאשרים את הגבול המשותף הקיים כגבול בינלאומי בלתי ניתן להפרה, מדגישים מחויבות לכיבוד הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של הצד השני, ומתחייבים ששום דבר בחוקה שלהם, כפי שהיא בתוקף כרגע או תתוקן בעתיד, לא יכול להתפרש או להוות עילה להתערבות בענייניו הפנימיים של הצד האחר "בכל צורה ומכל סיבה, לרבות להגנה על מעמדם וזכויותיהם של כל אדם שאינו אזרחיו". כמו כן הוסכם לנקוט באמצעים לאסור פעילויות ותעמולה שעלולות לעורר לאומנות ועוינות.

עוד הוסכם על הקמת ועדת מומחים משותפת לעניינים היסטוריים, ארכיאולוגיים וחינוכיים, אשר תבחן גם את ספרי הלימוד בבית הספר ואת כל חומר העזר לבית הספר, ובין היתר תסיר תכנים כמו מפות של "מקדוניה הגדולה". מעולם לא היו מקדונים ששלחו מחבלים מתאבדים לפוצץ אוטובוסים באתונה. מעולם לא היו מקדונים אשר שחטו ילדים יוונים במיטותיהם. ומעולם לא היו מקדונים ששלחו מחבלים לאנוס ולבזוז. ובכל זאת, ליוונים היה כבוד עצמי בסיסי.

למרבה הצער ישראל לא התעוררה בזמן, אבל מוטב שנתעורר מאוחר מאשר אף פעם. עד עתה המדיניות הישראלית הרשמית התמקדה בעיקר במזעור נזקים בשטח: דרישה לפיקוח ביטחוני של צה"ל ביו"ש, גבולות ברי הגנה, שליטה על המרחב האווירי, מעברים וכו'. הטבח הנוראי חייב להבהיר סופית הן לציבור הישראלי והן לבעלי בריתנו שמה שימנע טרור פלסטיני לאומי אינה רק שליטה בשטח אלא גם שליטה בנרטיבים הלאומניים שמותר להם לאחוז.

נסביר לארה"ב ולבעלי בריתנו שאין זה אומר בהכרח דרישה לריבונות מלאה (אם כי בהחלט שליטה צבאית), אבל שהישות הערבית שתקום, אם תקום, לא תוכל לקרוא לעצמה "פלסטין" ולא תוכל לנכס לעצמה את תרבות, היסטוריה,  או מורשת של העם היהודי בארץ ישראל. אם העולם קיבל את הדרישה היוונית כלפי מקדוניה, הוא יהיה חייב לקבל דרישה כזאת גם מצדה של ישראל. ואם לא יהיה פרטנר בצד השני שיקבל את גבולות הגזרה החדשים שלנו, אז לא תהיה להם ישות כלשהי.

עו"ד אלי קירשנבאום הוא עורך דין בישראל ובניו-יורק, בעל משרד פרטי וחוקר משפט בינלאומי בתחום פתרון סכסוכים בינלאומיים