הפסקת אש היא הפסד לישראל

מנויי ה'ניו-יורק טיימס' קיבלו בבוקר יום שלישי התראה דחופה למכשירי הטלפון שלהם, ממה שנחשב פעם לעיתון המוביל בעולם. "בעוד ישראל ממשיכה להשמיד את עזה ואנשיה מן האוויר", כך דיווחה הכותרת, "המבצע הקרקעי שלה זהיר יותר ואפוף בסודיות". תוספת לרשימה ארוכה של ראיות המצביעות על כך שהעיתונות במערב מעוניינת שישראל תפסיד במלחמתה נגד חמאס.

ללא בדל מודעות עצמית, אותה כותרת מבססת משוואה מוסרית בין המתקפה המשולבת והמתוכננת היטב של ארגון הטרור בתוך שטחי ישראל ב-7 באוקטובר, מתקפה במהלכה מחבלי חמאס המציאו רמות חדשות של שחיתות אנושית, לבין תגובת ישראל לטבח. היא משמיטה כמובן את כוונת התוקפים, כמו גם את העובדה שחמאס עצמו שואף לכמה שיותר עזתים מתים ומשקיע מאמצים להציב אותם בסכנה, בעוד ישראל משקיעה מאמצים רבים להימנע מפגיעה בהם.

הכתבה שאותה כותרת נועדה לקדם מלינה על עמימות פעולות צה"ל בשטח עזה, שזה בדיוק כמו לכתוב שכלב נשך אדם. מן הסתם, סודיות מבצעית היא דבר נצרך. אך ב'טיימס' היו מעדיפים שישראל תודיע מראש על צעדיה ותפגע ביעילות המבצע, או שפשוט תדהר לתוך הרצועה בכל הכוח ובכך תצית סכסוך אזורי נרחב. בכל מקרה כזה ישראל מפסידה.

כתבה זו משתלבת בקונצנזוס הגובר בקרב כמה ממדורי הדעות המכובדים בעולם ולפיו ישראל צריכה להסכים לאלתר להפסקת אש. חלק מהקוראים לכך אף מודים כי הפסקת אש תאפשר לחמאס להתחמש ולהתארגן מחדש, ותאותת לאזרחי ישראל שהם פשוט צריכים לחיות עם האפשרות לטבח המוני נוסף בחבריהם, שכניהם ובני משפחותיהם, בטווח זמן לא ידוע אך ודאי. נראה כי החשש הזה אינו מרתיע את מבקרי ישראל.

Another world class alert from the Times on Israel’s campaign to “decimate Gaza and its people.” pic.twitter.com/ZbxFEUzBKg

— Noah Rothman (@NoahCRothman) October 31, 2023

בקריאה אחרת להפסקת אש, מאמר מערכת ב' Financial Times' קונן על מראות ההרס בעזה – השלכות המתלוות לכוונת החמאס המוצהרת לחיסול ישראל. המחברים מבכים "מחסור במזון, מים ודלק הדרוש להפעיל מתקני התפלה וגנרטורים". הם אינם מזכירים כלל את מאגרי הדלק העצומים שמחזיק חמאס, או את העובדה שארגון הטרור משתמש בהם כדי לאוורר את המנהרות בהם המחבלים מסתתרים, אוספים מאגרי נשק ומחביאים את החטופים (כולל אזרחים אמריקנים), בעודם ממשיכים לירות מטחי טילים לעבר ערי ישראל.

המאמר מציין בשוויון נפש את "תחושת הפגיעות העמוקה" בישראל, כאילו מדובר בסוג של ליקוי רגשי, ויחד עם זאת מוצא אותה אשמה ב"ענישה קולקטיבית" נגד אנשי עזה. הוא ממשיך ונוזף בנשיא ביידן על כך שסרב לקבל את נתוני חמאס לגבי מספרי ההרוגים ברצועה, ואף מתעקש שהאו"ם יספק נתונים דומים משלו, כאילו שחמאס לא שולט בפועל בעבודת נציגי האו"ם בעזה.

ישראל, כך מסכם הטור, מפסידה במאבק יחסי הציבור העולמי בכך שהיא מנסה להגן על עצמה ועל אזרחיה. אם ברצונה להימנע מאבדות נוספות, הרי שעליה פשוט להיכנע. לא נותר אלא לקוות שמערכת העיתון מורכבת מחבורה נאיבית ורגשנית במיוחד, מכיוון שכל מסקנה אחרת לגבי מניעי האנשים שיצרו את הטור המקושקש הזה תהיה הרבה פחות נדיבה כלפיהם.

זהו כאמור חלק ממגמה הפונה לצד הרגשי של הקורא, בניסיון לשתק מחשבה הגיונית. גם ה'וושינגטון פוסט' פינק את קוראיו בטור דעה מאת עטאף אבו-סייף, שר התרבות ברשות הפלסטינית הנמצא כרגע בעזה, אך למרות זאת אינו מזכיר אפילו פעם אחת בטורו את המילה "חמאס". מנגד, הוא מקונן על כך שהפסקת אספקת החשמל מישראל והגבלת הגישה לאינטרנט הותירו אותו בתחושת "ניתוק מן העולם". מן הסתם, זו המטרה בניתוק אמצעי הקשר של האויב, אם כי נראה שהוא לא הצליח למנוע את העברת השדר מעזה לוושינגטון.

"אם הדיפלומטיה ומערכת היחסים הבינלאומיים יכולה להסכים למלחמה כזו, אז מה הטעם בדיפלומטיה ומערכת יחסים בינלאומיים?", שואלת מייגן סטאק בטור אחר ב'ניו-יורק טיימס'. "אילו תוצאות שהמערכת הזו מונעת יהיו גרועות יותר ממה שהיא כבר יצרה?".

התשובה הקלה לשאלה הזו, אותה המחברת כנראה דוחה, היא שמבצע צבאי המנטרל בהצלחה ארגון שאחראי לרצח יהודים ומנטרל את האחראים לטבח, מוודא שאף אחד מהם לא יוכל לבצע בעתיד טבח דומה. "ואחרי כל זה עוד אומרים שאסור לנו לקרוא להפסקת אש", ממשיכה המחברת. נכון, מכיוון שהפסקת אש תמנע מישראל לוודא שמבצעי הטבח עומדים בצדק בפני השלכות מעשיהם.

זו לא אמורה להיות תפיסה מסתורית במיוחד, אלא אם אתה כל כך מחויב נפשית ומחשבתית לטענה לפיה על ישראל פשוט להכיל את רצח אזרחיה, באופן ששום מדינה אחרת על פני כדור הארץ לא הייתה מסכימה לו.

עוד באותו העיתון, תומאס פרידמן מהדהד בילדותיות אופיינית את הקריאות להפסקת אש. לדבריו, הפסקת הקרבות כעת תאפשר "חילופי אסירים", או במילים אחרות – הצלחת ניסיון הסחיטה מצד חמאס שרק תדגים מדוע התאמץ כל כך לחטוף אזרחים ולהחזיק בהם כבני ערובה, ותעודד אותו לחטוף עוד מהם בעתיד.

פרידמן ממשיך וכותב כי הפסקת אש "תאפשר לישראל זמן לעצור ולהרהר" במטרות המבצע וב"מחיר שהיא עלולה לשלם בטווח הארוך", התנשאות מוזרה שמניחה כי ממשלת ישראל לא הרהרה היטב בכל אלו. שלושת השבועות שחלפו בין הטבח לבין פתיחת המבצע הקרקעי מספיקים בהחלט לניתוח המצב והשלכותיו, מצב שכזכור נכפה על ישראל בניגוד לרצונה. אלא שפרידמן מציין כי הפסקת אש תאפשר גם לרוצח להרהר במעשיו:

אני רוצה לראות את ראשי חמאס יוצאים מן המנהרות שחפרו מתחת לבתי החולים ומביטים בעיניי אנשיהם בעזה, מתייצבים מול התקשורת העולמית ומספרים לכולם מדוע חשבו שרצח וחטיפה של ילדים ישראלים וסביהם הוא רעיון טוב כל כך, ובכך גרמו לתגובה הנוראה נגד הילדים והסבים של שכניהם בעזה, שלא לדבר על ילדיהם שלהם"

התפיסה הסכרינית הזו לגבי מצב הטבע בו פועל חמאס הייתה נשמעת מגוחכת גם מעטו של סופר מדע בדיוני צעיר, ובוודאי ממקלדתו של מי שאמור להיות פרשן מדיני מקצועי.

האנשים שביצעו הוצאות להורג המוניות, שרפו בתים על יושביהם, טבחו בילדים, חיללו נשים והצעידו את גופותיהן ברחובות עזה הצוהלים בוודאי אינם מלאי חרטה על כך. אך בכל זאת פרידמן מצפה מראשי חמאס לסוג של הצגה, למרות שרובם בכלל חיים במלונות יוקרה הרחק משדה הקרב בעזה. הוא אינו דורש צדק לקורבנות אלא השקטת מצפונו שלו – גאולה מתחושת חוסר הנוחות שבמחויבות המוסרית לבחור צד.

עד כה, הקריאות להפסקת אש בטרם ישראל תזכה להזדמנות להגן על עצמה מסתכמות בסוג של סוליפסיזם. הן אומרות הרבה יותר על דורשי הפסקת האש מאשר על ישראל או על כוונותיה להילחם בטרור. אם מבקרי ישראל אכן מבקשים עתיד טוב יותר עבור אנשי עזה הסובלים, עליהם לדרוש במקום זאת שינוי לאלתר של המשטר ברצועה, והשלמה מהירה של המשימה הישראלית.

העובדה כי ההיגיון הבסיסי הזה חומק מכל אותם מבקרים מרמזת כי הם מנצלים שיקולים הומניטריים כעוד קרדום פוליטי, נשק המשמש במסגרת קמפיין של סחיטה רגשית ומוסרית. בזמנים של לפני ה-7 באוקטובר, ישראל אולי הייתה רגישה יותר לקולות ודאגות כאלו. אך היום אנחנו בזמנים שונים, ואסור לישראל להקשיב להם יותר.

גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'