נייטרליות פירושה צידוד בחמאס

שבועיים לאחר רצח 1,400 איש בידי חמאס במראות שהזכירו את מעשי הנאצים, מה היה לראשי אוניברסיטת קיימברידג' לומר? פרופ' כמאל מוניר, סגן נשיא במוסד הידוע כמגדלור יושרה ומעמד אינטלקטואלי, כתב לכל אנשי האוניברסיטה כי "מחשבותינו עם כל מי שהושפע מהאירועים האחרונים בישראל, בעזה ובמזרח התיכון". הוא הוסיף:

אנו מבינים שזו תקופה קשה ומלחיצה במיוחד, בייחוד עבור סטודנטים ועמיתים עם קשר לאזור. אם אתם זקוקים לתמיכה או למישהו לדבר איתו, אנו ממליצים מאוד לפנות למנהל או המנהלת הישירים שלכם. מרכז הייעוץ לצוות זמין תמיד לספק תמיכה רגשית…"

אף מילה על טבח המוני ביהודים על ידי קיצונים אסלאמים פלסטינים. אף הרהור של אי-נוחות. רק "מחשבות" עבור "כל מי שהושפע" מה"אירועים האחרונים" חסרי השם, אי שם במזרח התיכון.

במעוז החשיבה הגבוהה המפורסם באמריקה, אוניברסיטת הרווארד, נשיאת האוניברסיטה קלודין גיי ביחד עם 17 מנהלים פרסמו הודעה בה נכתב כי הם "שבורי לב מהמוות וההרס". הלב המסכן שלהם ספג מכה קשה, אבל מוות והרס שנעשו על ידי מי? ולמה?

אפילו הניו-יורק טיימס (שמילא תפקיד מכוער בהפצת שקרי החמאס על הפיצוץ ליד בית החולים בעזה) מצא את ההצהרה של הרווארד פושרת. רק בעקבות זעם של בוגרי המוסד פורסמה הצהרה נוספת, ובסופו של דבר אולצו ראשיו לגנות את "זוועות הטרור שביצע חמאס".

אפילו אז, הנשיאה חשה מחויבות להוסיף כי "חוסר אנושיות כזה הוא מתועב, תהיינה אשר תהיינה השקפותיו האישיות של האדם על מקורות הסכסוך ארוך השנים באזור". מדוע להוסיף הערה כזו? משום שפרופ' גיי לא הייתה רוצה שמישהו יחשוב, חלילה, שהיא מטילה אחריות כלשהי למאה שנות סכסוך דמים על הפלסטינים הקדושים. ענקי הרוח של הרווארד, מעצמה אקדמית הניזונה ממיליארדי דולרים של פילנתרופיה יהודית, לא טרחו להקדיש הרהור נוסף למשמעות מעשי הטבח על החברה המערבית, לא כל שכן לפרסם מילות תמיכה נוספות לטובת – הס מלהזכיר! – מדינת ישראל.

גם אוניברסיטת מקגיל שבמונטריאול פרסמה תגובה ראשונית רופסת, אפופה הבל תרפויטי: "החדשות של אתמול על עימות אלים בישראל ובעזה גרמו לרבים מאיתנו להרגיש מזועזעים. אנו דואגים מאוד לרווחתכם ומכירים בכך שהתקופה הסוערת שבה אנו חיים יכולה לפעמים להביא לתחושה מציפה. הנה משאבים הזמינים עבורכם לתמיכה". מצער כל כך לשמוע על הזעזוע אותו חוו המרצים והסטודנטים במקגיל. אולי ניתן לעורר אותם גם לתמוך בישראל, או לפחות לגנות את הפלסטינים (ממש בשמם המפורש) שערפו ראשי תינוקות לעיני אמותיהם, לפני שגררו אותן לעזה ומאז מחזיקים בהן ללא בדל מידע?

מסתבר שלא. כל אותם אקדמאים שקועים עמוק מדי באידאולוגיות רעילות כמו 'תורת גזע ביקורתית' ופרדיגמות "woke" על מדכאים ומדוכאים, מכדי להתקומם נגד הרשע החמאסי. מזה זמן שהם מנרמלים גישות אנטי-ישראליות המציגות שוויון מוסרי בין אלה ששוחטים בעליזות יהודים, לבין אותם יהודים רעים שמעיזים להשיב מלחמה.

רגשותיהם הניטרליים והאנושיים כל כך, גם לנוכח יהודים וישראלים הנשחטים בברבריות, אינם אלא כיסוי לכשל מוסרי עמוק, וקריסה מתמשכת של כל עקרון ומידה. פרופ' גיל טרוי כינה זאת "שתיקת הכבשים של הנהנים מקביעות". זו האשמה רכה מדי. בפועל זה דומה יותר ל"צעקה האנטישמית של האינטלקטואלים".

המוחות הנעלים הללו לעולם לא יוכלו להזדהות עם ישראלים, ללא קשר לעוצמת הזוועה שיחוו. היהודים הרי הביאו זאת על עצמם ב"כיבוש" מולדתם העתיקה, אשר על פי האקדמאים חסרי היושרה היא ארץ פלסטינית ילידית, וממילא צברו כוח רב מדי.

במצבים אחרים של עימותים לאומיים או עולמיים, כמו למשל הפלישה הרוסית לאוקראינה, הפגנות של Black Lives Matter, או החלטת העליון האמריקני נגד חופש הפלה – לא היססו כל אותם אקדמאים לפרסם הצהרות תמיכה וגינוי רועמות. לא הייתה להם שום התלבטות בהשמעת קול נחוש למען "אמת וצדק". אף אחד מהם הללו לא תפס אז מחסה מאחורי סיסמאות נבובות כמו "דאגה מכל הלב".

התרפסות האינטלקטואלים בפני חמאס באה לידי ביטוי גם בדיפלומטיה. במשך עשרות שנים הגיבו מנהיגי האו"ם והאיחוד האירופי לכל התלקחות פלסטינית-ישראלית בהצהרה קבועה של גינוי "מעגל האלימות המתמשך". כאילו "שני הצדדים" אחראים במידה שווה.

מה שחסר בתגובות מעין אלו, וגם בדיווח התקשורתי השטחי והקבוע, היא התייחסות להשלכות הטרור הפלסטיני. לאף אחד אין אומץ לדבר על תרבות פוליטית שמפארת מוות ובוחרת שוב ושוב באלימות על פני משא ומתן. מעטים מוכנים להכיר בהבחנה בין טרוריסטים רוצחי ילדים לבין חיילים המבצעים פעולות נגד הטרור. מעטים מוכנים להכיר בחגיגות רצח וחטיפה של נשים וילדים ישראלים, בזמן שצה"ל עושה ככל הניתן כדי למנוע קורבנות אזרחיים.

יותר מדי דיפלומטים שצריכים היו לדעת טוב יותר, ועיתונאים שמעמידים פנים שאינם יודעים טוב יותר, מנפנפים בסימטריה שערורייתית ומעוותת לגבי הסכסוך. כך נשמר הסיפור באזור נוחות מסודר ולכאורה לא שיפוטי, שבפועל הוא שיפוטי נגד ישראל בלבד.

מסתבר שיש צורך לומר מחדש את המובן מאליו: אין שוויון מוסרי בין ישראלים לפלסטינים במאבק הנוכחי. בייחוד לאחר מעשי הטבח האחרונים של חמאס, נייטרליות כמוה כנקיטת צד.

ההסתייגות מלגנות את חמאס ולפעול בנחישות נגד המפלצת האיראנית השולטת בו, פירושה לחבור נגד ישראל. היסוס מלהביע תמיכה מפורשת בישראל בעת הזו, ובכלל זה גיבוי חד-משמעי בחודשים הרבים והקשים שנכונו עד לריסוק חמאס – כמוהו כצידוד באויב.

עבור החברה הישראלית אמות המידה המוסריות ברורות. ישראלים מעריכים חיים, לא מוות. ישראל שואפת לשלום עם כל שכנותיה הערביות. ישראל רוצה בפתרון הסכסוך עם הפלסטינים, לא בהשמדתם.

במהלך עשרים שנה לפחות הניחה ישראל על השולחן המדיני שמונה הצעות פשרה מרחיקות לכת, וכולן נדחו. ישראל גם הזרימה לעזה טונות של דלק, וכן חשמל, מים ומזון, והתירה לעשרות אלפי עזתים לעבוד בישראל. והתגובה הפלסטינית? שחיטה. הסרבנות הפלסטינית נחשפת שוב ושוב על ידי מעשי טרור מזוויעים, האדרת מחבלים, ותמיכה כספית בטרור.

זה הזמן של ידידי ישראל להשמיע קול ברור של תמיכה, להפגין עמוד שדרה מוסרי, לדבר במפורש על טוב ורע ולהבין את האתגרים האסטרטגיים שניצבים בפני העולם הדמוקרטי כולו לאור ההתקפה האסלאמיסטית הרצחנית נגד העם היהודי. זו העת של כל אותם חברי קונגרס וחברי פרלמנט שביקרו בישראל, וכל אותם אקדמאים ואומנים שעובדים עם עמיתים ישראלים, להתגייס לצידה של ישראל.

בהמשך לכך, טוב לראות יוזמה של קבוצה דו-מפלגתית בת 69 סנאטורים וחברי קונגרס לשעבר, במטרה לבנות ולבסס תמיכה בישראל. פרויקטים כאלה ראוי לשכפל למדינות אחיות דמוקרטיות נוספות.

דוד וינברג הוא עמית בכיר במכון משגב לביטחון לאומי ולאסטרטגיה ציונית, ובעל טור מדיני-ביטחוני במשך שלושה עשורים.