היסודות הברבריים של האסלאם

רבים בישראל ובעולם המערבי אינם מצליחים להבין כיצד בני אדם יכולים לבצע מעשים אכזריים כל כך כמו אלו שבוצעו על ידי החמאס ותושבי עזה בטבח ביישובים ובקיבוצים ב-7/10/2023.

כדי להבין זאת, חובה להכיר את היסודות הדתיים והמשפטיים של האסלאם. עיון בהם מגלה כי מעשים אלו לא רק שאינם חריגים בהיסטוריה המוסלמית, אלא בתנאים מסוימים הם חובה דתית, כפי שמובא בפִיק, הלא הוא המשפט המוסלמי, וכפי שיושם בפועל מראשית האסלאם ועד ימינו.

הגדרת הטוב באסלאם – חיקוי מעשי מוחמד

ראשית, יש לדעת שבאסלאם, הטוב איננו טוב מוחלט הנובע מכללי צדק אוניברסליים, אלא חיקוי מעשיו ללא דופי של מייסד האסלאם, מוחמד, כמובא בקוראן:

" لَّقَدْ كَانَ لَكُمْ فِى رَسُولِ ٱللَّهِ أُسْوَةٌ حَسَنَةٌ", שליח אללה הוא לכם דוגמה יפה[i]

הזרם המרכזי באסלאם, המאגד קרוב לשני מיליארד בני אדם היום עלי אדמות, הוא הסונה, שפירושה חיקוי מעשיו של מוחמד. אם כן, כדי להבין את מאורעות ה-7.10, חשוב ביותר להכיר את הביוגרפיה של מוחמד, שהרי היא המבססת את ההלכה המוסלמית עד ימינו אנו. כדברי פרופ' פנטון: "על שלושה מקורות האסלאם עומד", שלושת המקורות היסודיים לקביעת ההלכה באסלאם: הקוראן, החדית' שהוא קבצי המובאות המספרות על מעשיו של מוחמד ועל אמרותיו, כפי שדווחו על ידי קרוביו ומאמיניו,[ii] והסירה שהוא סיפור חייו של מוחמד. כמו כן, חשוב להבין איך עקרונות אלה יושמו הלכה למעשה בכל תולדות האסלאם עד ימינו אנו.

מקור חשוב נוסף הוא המשפט המוסלמי ועקרונות קביעת ההלכה בתולדות האסלאם; לדוגמה, יש בקוראן פסוקים מתונים הקוראים לסובלנות ופסוקים לוחמניים, הנטולים כל סובלנות. האסלאם הרדיקלי פועל לפי כלל "הנצח", ביטול פסוק על ידי פסוק אחר, שלפיו הפסוקים הלוחמניים של הקוראן מבטלים את הפסוקים המתונים.[iii] מי שינסה לבסס הלכה חדשה על בסיס הפסוקים המתונים, דינו אחד: מוות.[iv]

היחס ליהודים באסלאם

נתחיל ביחס שמגלה האסלאם כלפי היהודים. חשוב לזכור שהאסלאם חי את חיי מוחמד כהווה ממש, הקובע את התנהגות המוסלמים, ולכן חשוב להדגיש שמבחינתם לא מדובר בעבר הרחוק, אלא ברקע חי ורלוונטי של מצוות מחייבות גם היום.

היהודים שחיו בימי מוחמד במאה ה-7 סירבו להכיר בו כנביא, ולכן מוחמד נלחם בהם. הטבח הראשון שערך מוחמד היה נגד בני השבט היהודי בָּנו קורייט'ה. הסירה של אבן אסחאק, אחד הספרים החשובים לקביעת המשפט המוסלמי, והנלמד בכל רחבי העולם המוסלמי, מספרת:

"לא נעזוב לעולם את חוקי התורה, ולא נמיר אותה בשום דת אחרת"[v]

בעקבות "התגלות", מוחמד החליט לתקוף את יהודי קורייט'ה, תוך שהוא מגדף אותם קשות. הסיפור מתואר על ידי ההיסטוריון המפורסם של ראשית ימי הביניים, ואחד המפרשים הבולטים של הקוראן, אל-טברי, המתאר בספרו תאריח' א-טברי את דברי הרון אל רשיד, הח'ליף של אלף לילה ולילה:

"הנביא אמר להם: קופים וחזירים! איך קיימתם את רצון אללה? היהודים ענו: מוחמד! מעולם לא גידפת אותנו. למה אתה עושה כן היום? הנביא השיב: אללה הוא זה שעושה כן".[vi]

והקוראן מאשר לנצח את קביעתו של מוחמד:

" قُلْ هَلْ أُنَبِّئُكُمْ بِشَرٍّ مِّن ذٰلِكَ مَثُوبَةً عِندَ ٱللَّهِ مَن لَّعَنَهُ ٱللَّهُ وَغَضِبَ عَلَيْهِ وَجَعَلَ مِنْهُمُ ٱلْقِرَدَةَ وَٱلْخَنَازِيرَ…"

"אמור: היכול אני להודיעכם את השכר הגרוע ביותר אצל אללה? זה שאללה קילל אותו ושפך עליו חמתו, ואלה שעשה מהם קופים וחזירים…"[vii]

השימוש בכינוי "קופים וחזירים" כלפי יהודים נפוץ בפי חכמי אסלאם בימינו, כגון אצל מי שהיה אחד מגדולי חכמי הסונה בימינו, השיח' טנטאווי,[viii] האימאם הגדול של מסגד אל-אזהר והשייח' הגדול של אוניברסיטת אל-אזהר בקהיר. זוהי אפוא לא המצאה חדשה או חיקוי של התעמולה הנאצית, אלא ביטוי מוסלמי מקורי שיסודו במעשיו ובדבריו של האיש ללא דופי, מייסד דת האסלאם.

מוחמד תקף את היהודים של בָּנו קורייט'ה בראש 3,000 חיילים, ולאחר מצור בן 24 ימים של רעב וצמא, הכניעם. או אז, כפי שמתאר זאת טברי, ציווה מוחמד על רצח שיטתי וזוועתי של כל הגברים, בשחיטה, נערים גברים וזקנים, אחד לאחר משנהו. עלי, בנו החורג של מחֻמד והנשוי לבתו, והאמאם הראשון של השיעה, היה השוחט.

טברי מתאר שהמלאכה הייתה מרובה והשמש כבר שקעה. או אז הובאו לפידים להאיר לשוחט את צווארי המובאים בפניו, כפותי ידיים. כל אותה העת, מעברו השני של הבור, ישב מוחמד והסתכל. היום היה חם, לכן מוחמד ביקש כל הזמן מים. לבני קורייט'ה שהוגשו אל פי הבור ניתנה הברירה לומר שההוא ממולם ששתה כל הזמן מים הוא נביא – אך הם סירבו ומתו על קידוש השם:

"הם היו 800 גברים. הנביא ציווה לכבול את ידיהם ולהחרים את רכושם… הם נשארו כבולים שלושה ימים עד שכל רכושם נלקח לאל-מדינה. לאחר מכן, הנביא ציווה לכרות שוחה בכיכר השוק [באל-מדינה], התיישב לידה, וקרא לעלי ולזובייר… וציווה אותם להניף את חרבם ולערוף את ראשיהם של היהודים בזה אחר זה, ולזרוק אותם לשוחה. הוא ריחם על הנשים ועל הילדים, אך ציווה להרוג את כל הילדים שהביאו סימני בגרות"[ix]

חכמי אסלאם ומנהיגים ערבים בימינו מתבססים על מעשה זה להצדיק רצח. ביניהם בולטים החכמים השיעים, שכן עלי נחשב עבורם האימאם הראשון, והרי הוא אשר הוציא להורג את יהודי קורייט'ה. כך אמר האייתוללה האחראי על הדרכת הקצינים של משמרות המהפכה:

"לאלה המתנגדים לרצח אין מקום באסלאם. הנביא שלנו רצח במו ידיו המבורכות. האימאם שלנו עלי רצח יותר מ-700 איש ביום אחד"[x]

מוחמד חילק את נשות היהודים והילדים בין המוסלמים, שהורשו "להינשא" לנשים אלו, לנצלן מינית, או למוכרן כשפחות. הילדים הפכו לעבדים, כפי שתיאר זאת אבן סעד, חכם מוסלמי מהמאה התשיעית, שכתב ביוגרפיה מפורסמת של מוחמד:

"יתר על כן, אללה אישר את גזר הדין: הירגו את הגברים ושעבדו את הנשים ואת הילדים"[xi]

מוחמד חילק את רכוש השבויים, שמר חומש לעצמו, ובחר לו גם את ריחנה מבין הנשים השבויות, אישה שזה עתה רצח את בעלה ואחיה:

"או אז חילק שליח אללה את הרכוש, את הנשים ואת הילדים של בַּנו קוריט'ה בין המוסלמים.. באותו יום הוא הודיע מה חלקם של הפרשים ושל החיילים הרגליים, והוא ניכה את החומש… שליח אללה בחר לעצמו מבין הנשים את ריחנה… והיא נשארה פילגשו"[xii]

כל המעשים הללו קיבלו כמובן את אישור אללה, כפי שמופיע בקוראן:

"… חלק מהם הרגתם, וחלק שביתם והורשנו לכם את אדמותיהם, בתיהם ורכושם עם שטחים שמעולם לא דרכה רגלכם עליהם, כי אללה כל יכול'[xiii]

לאחר מכן ערך מוחמד מלחמה נגד ח'יבר, כפר מבוצר שבו חי השבט היהודי בנו ח'יבר. לאחר מצור ארוך, צבא מוחמד הצליח לכבוש את הכפר, תוך ניסים גלויים, כפי שמתאר זאת בחדית' צחיח אל-בוח'ארי:

"יהודי היה מסתתר מאחורי סלע. הסלע פתח את פיו וצעק למוסלמים: "עבדי אללה, יהודי מסתתר מאחוריי, הִרגו אותו!"[xiv]

לאחר הניצחון, מוחמד עשה מעשים אכזריים במיוחד, כמתואר בסירת אבן אשחאק ואצל טברי ובמקורות רבים, אלו נחשבים באסלאם מעשים טובים, שיש לחקות אותם: במהלך חיפוש אחר כספם של תושבי ח'יבר, ציווה מוחמד לְענּות את המופקד על הקופה, כינאנה, מראשי השבט, כדי שזה יגלה את מקום המחבוא של אוצרות השבט. כך מתארת המסורת המוסלמית את המעשה:

"הנביא קרא לזובייר… ואמר לו: חקור אותו עד שיספר או עד שימות. זובייר קשר את ידיו ורגליו, השכיב אותו על האדמה, שם על פניו ועל זקנו עמילן לוהט, ושרף את פניו"[xv]

כינאנה לא דיבר, ומוחמד ציווה על המתתו. בין השבויות (נשים וילדים רבים חולקו כשלל) הייתה צפייה, אישה צעירה ויפה, בת אחד מראשי שבט קורייט'ה. היא הייתה אשתו של כינאנה. חייל של מוחמד בשם דיחיה מצא אותה, גרר אותה בידה כדי לאונסה. מוחמד הוציאה מידו כיוון שחשק בה לעצמו. לאחר מכן, מבלי לחכות לשובו לאל-מדינה, מוחמד, "חתן שהוא עכשיו בן ששים",[xvi] ובעליהן של שמונה נשים, "נשא" אותה לאישה תשיעית והתייחד עימה באוהל שהוקם לשם מימוש הנישואין, לאחר שרצח גם את אביה וזה עתה – לאחר עינויים קשים – את בעלה.[xvii]

אחרי תקופת מוחמד, אימץ האסלאם את הדפוס הזה, והמשיך בפעולות רצחניות כלפי היהודים. טבח אכזרי של יהודים קרה בתולדות האסלאם נגד יהודים שמרדו, או שנטען שמרדו בחוקי הד'ימה, המחייבים אותם להיות נתונים למרות משפילה של המוסלמים.

כך לדוגמה הטבח המפורסם של יהודי גרנדה בשנת 1066, שהואשמו על ידי החכם המוסלמי הצופי בהפרת כללי הד'ימה. וכך קבע אותו חכם:

"להילחם ביהודים ולהרוג אותם היא אחת החובות המוטלות על ידי אללה. החרב תפסיק להיות מונפת על צוואריהם, רק בתנאי שישלמו את הג'יזיה (מס גולוגת שהוטל מימי מוחמד על היהודים תחת שלטון האסלאם) ויהיו מושפלים… אני קובע בוודאות שדם היהודים מותר, וגם זה של ילדיהם ונשותיהם… אני נשבע במי שחיי תלוים בו (באללה) שחיסול יהודי, ולו רק אחד, נותן שכר שהוא גדול מעריכת מלחמה נגד עובדי אלילים. בכל מקום שתמצאו אותו, תיפסו אותם והרגו אותם! בכל מקום בזזו את רכושם, קחו בשבי את ילדיהם ונשותיהם…"[xviii]

כך מתאר בקצרה ההיסטוריון אשתור את התוצאות הקשות של ההסתה הפרועה של חכם צופי זה :

"ההמון, שכלל את האליטות של הברברים והאנדלוסים, נהר לעבר הרבעים היהודים, מצוידים בחרבות, פטישים וגרזנים, והחל בטבח נורא, כשהרגו את הגברים ואת הילדים, אנסו את הנשים, ובזזו את הרכוש"[xix]

מוערך שבטבח זה בגרנדה נרצחו כ-4000 יהודים, ביום אחד.[xx] מנהיג היהודים, יוסף הנגיד, בנו של שמואל הנגיד, נצלב בשער העיר.[xxi]

מעשים נוראים כמו אלו שהיו ב-7 באוקטובר ביישובי עוטף עזה, אירעו בפוגרומים זוועתיים נגד יהודים בכל תולדות האסלאם. דוגמאות רבות ניתן למצוא בספרו החשוב של פרופ' פנטון, "אלף שנות גלות במע'רב, יהודים תחת שלטון האסלאם, מקורות ומסמכים".

חלוקת העולם לדאר אל-אסלאם ודאר אל-חרב

כדור הארץ מחולק באסלאם לשני חלקים עיקריים: דאר אל-אסלאם, כל חבל ארץ שנכבש אי פעם על ידי המוסלמים, ודאר אל-חרב, חבל ארץ שטרם נכבש על ידי המוסלמים.

בחזון האסלאם, כשיסיימו המוסלמים לכבוש את כל העולם, יגיע השלום המיוחל, והעולם ייקרא: דאר אל-סלאם, הבית של השלום. האסלאם היא אפוא דת פוליטית, שבה לא רק שאין הפרדה בין דת ומדינה, אלא שכל התכלית של האסלאם היא החלת שלטון האסלאם וחוקי השריעה על כל העולם.[xxii]

לכן, המלחמה של המוסלמים נגד מדינת ישראל היא מבחינתם מלחמה נגד טומאה משולשת:

– אם חלק מדאר אל-אסלאם נכבש על ידי לא מוסלמים, חלה חובה על כל מוסלמי לשחרר אותו. מכיוון שארץ ישראל נכבשה במאה השביעית על ידי עומר, חלה חובה דתית על כל מוסלמי לשחרר אותה. מעשי הרצח האכזריים של החמאס הם אפוא, במשפט המוסלמי, ג'יהאד הגנתי.

– היהודים, כאחד מ-"עמי הספר" (أهل الكتاب), יכולים לחיות, ובתנאי שהם מקבלים עליהם ומקיימים את התנאים המשפילים של הד'ימה. והנה היהודים במדינת ישראל מורדים בחוקי הד'ימה, ואינם נתונים למרות האסלאם.

– אסור שמוסלמים יהיו כפופים ליהודים, והנה במדינת ישראל, ערבים מוסלמים כפופים ליהודים.

במצב זה, כל האמצעים כשרים במלחמה נגדם, כפי שהסביר זאת גדול הפוסקים המוסלמים של המאה העשרים, השיח' קרצ'אווי, המנהיג הרוחני של האחים המוסלמים, שהתיר פיגועי התאבדות נגד יהודים, אפילו על ידי נשים:

"לכן, השתתפותה של האישה ב "פעולות עדות" המבוצעות בפלסטין – מכיוון שהסטטוס של ארץ זו היא ארץ כבושה, בנוסף למעשים הזוועתיים המבוצעים על ידי היהודים נגד המקומות הקדושים – הרי שמעשים אלה הם אחת המצוות הנעלות ביותר…"[xxiii]

יתר על כן, היהודים נחשבים לאויבי האסלאם הקשים ביותר, רוצחי מוחמד, שכן לפי האסלאם, אשה יהודיה הרעילה את הבשר שהגישה למוחמד, והוא מת מהרעלה זו שנתיים מאוחר יותר.[xxiv]

כדי להיווכח כמה האמונות הללו אקטואליות, נזכיר כי לאחר מותו של ערפאת, התייחס שר הדתות של הרשות הפלסטינית לרצח מוחמד על ידי היהודים (כשברור לו שכל הצופים המוסלמים מבינים על מה הוא מדבר) כדי לטעון שישראל היא שרצחה את ערפאת.[xxv] כשם שמוחמד זכה הודות להרעלתו להיות שהיד, כך גם יאסר ערפאת זכה להיות שהיד. קל להבין למה למעלה מ 80% מתושבי השטחים סבורים שערפאת הורעל על ידי היהודים.[xxvi]

על פי מסורת האסלאם, כמתואר בחדית', המלחמה האחרונה, שתראה את ניצחון האסלאם והשלטתו על כל העולם, תהיה בין כוחות האסלאם שבראשם יעמוד לא אחר מאשר ישו, לבין היהודים, שבראשם תעמוד דמות מפלצתית בעלת עין אחת, הדג'אל:

"הנביא תיאר את הדג'אל, המתחזה בעל העין האחת, המתנגד למשיח. בבואו בשנית ישו יהרוג את חסידיו של המתחזה. הוא יהרוג את הדג'אל במקום הידוע בשם לוד."[xxvii]

"שליח אללה אמר: יום הדין לא יגיע לפני שתילחמו ביהודים, עד כדי שהאבן מאחוריה יסתתר יהודי תכריז: מוסלמי! יהודי מסתתר מאחוריי, בוא והרוג אותו!"[xxviii]

אמרה אחרונה זו, שמקורה כאמור בחדית', מופיעה באמנה הראשונה של החמאס, והיא הוזכרה בתדריך של הרשות הפלסטינית למטיפים לקראת דרשת יום שישי בשבוע שאחרי הטבח בעוטף עזה.[xxix]

בל נחשוב שמדובר בטקסטים עלומים או משניים. כל מוסלמי מכיר היטב את הסיפורים האלה. והם אינם מתביישים מהם, להיפך. כך השיח' יאסין, בראיון שנתן לניו יורק טיימס בשנת 1998:

"הדג'אל יבוא מהמזרח, בראש 70,000 יהודים איראנים. ישו ישוב כדי להילחם בדג'אל. הוא ינצח אותו בלוד, וזה יהיה הסוף של ישראל ושל העם היהודי."[xxx]

זו התפיסה הקלאסית באסלאם עד ימינו. אין זה מפתיע אפוא שרקטור אוניברסיטת אל אזהר, השיח' אל-טייב, שיבח את הטבח שערך החמאס.[xxxi] מבחינת המוסד המכובד ביותר והאורתודוקסי ביותר בעולם הסוני, זוהי הדרך הראויה, המצווה הדתית.

גם ההתאחדות הבינלאומית של חכמי האסלאם (الاتحاد العالمي لعلماء المسلمين), שמשרדיה הראשיים בקטאר ובאירלנד, והמייצגת את תפיסת האחים המוסלמים, פרסמה בסוף אוקטובר פתווה, פסק דין, המורה על חובה דתית על כל מוסלמי להילחם לצד החמאס, וחובה זו חלה בפרט על המוסלמים החיים בתוך מדינת ישראל ובארבע המדינות השכנות לישראל.[xxxii]

כבר בסוף שנות ה-80 נדרש החמאס להסביר את סיבת השיבה הציונית של היהודים לארץ ישראל מכל קצות העולם, וכתב כך:

"אללה אסף את היהודים בפלסטין, לא במטרה להקנות להם מולדת או חבל ארץ, אלא לשמש להם בית קברות, על מנת לשחרר את העולם כולו מנזקם של היהודים. כשם שהעולה לרגל משתחרר מחטאו על ידי הקרבת קרבן על סלע מינה, כך היהודים יוקרבו על סלע אל-אקצא…"[xxxiii]

היחס לשבוים באסלאם

גם בנושא זה, ההלכה באסלאם נקבעה על פי מעשיו של מוחמד. המקרה הראשון של לקיחת שבויים במלחמה היה בקרב בדר (624) בין אנשי מוחמד ואנשי מכה. עיקר השלל היה השבויים.

התעוררה מחלוקת בין המוסלמים באשר לגורלם. עֻמר, מי שיהיה הח'ליף השני וחתנו של מוחמד, המליץ להרוג אותם ולקבור את השלל. עבדאללה המליץ לשרוף אותם חיים יחד עם הביזה. ואילו אבו בכּר, מי שיהיה הח'ליף הראשון וחותנו של מוחמד, המליץ לחמול עליהם ולדרוש כופר תמורתם. שוב קיבל מוחמד גילוי מאת אללה, ואמר שאף כי הדין עם עֻמר שיש להורגם, חידש אללה עבור המוסלמים והתיר להם את שאסר לכל שליחיו לפניהם, לקחת שלל וכופר תמורת שבויים, ואם לא שכך גזר אללה, היו הנביא ומאמיניו נענשים בעונש כבד לו היו עושים כך.[xxxiv]

אך עדיין נשארת הזכות בידי מנהיג האסלאם לבחור בהריגת השבוי. ואכן בקרב בדר בין השבויים היה עֻקבא, איש אשר ירק על הנביא בעבר:

"כאשר ראה הנביא את עֻקבא, אותו איש שירק בפניו והנביא נדר להורגו, הוא אמר לעלי: "עלי, לך! קיים את נדר הנביא!" כאשר שלף עלי את חרבו כדי להורגו, צעק עֻקבא: "מֻחמד, אם תמית אותי, מי ידאג לילדיי?" הנביא ענה לו: "אתה וילידיך תישרפו בגיהנום". אחר כך ערף עלי את ראשו".[xxxv]

וכך נקבע להלכה על ידי אחד מגדולי חכמי האסלאם, הנחשב למתון, אבן רושד, הלא הוא אברואס, שחי במאה ה 12:

"לגבי השבויים, בחירת המדיניות נתונה למנהיג: הוא יכול לסלוח להם, לשעבד אותם, להרוג אותם, או לשחרר אותם או תמורת כופר, או בהפיכתם לד'ימי, ובמקרה זה על השבוי המשוחרר לשלם את הג'זיה".[xxxvi]

התמרון בין שתי הגישות, גביית כופר או המתה, נהוג עד ימינו. כך לדוגמה בפיליפינים:

 "בדורשם כופר, הבהירו החוטפים את יעדם המיידי: מימון המאבק המזוין לאורך זמן. ראשית, משמש הכופר לתשלום ללוחמים שהצטרפו למאבק, ואלה רבים יותר ויותר… הכסף גם יאפשר לאבו סייַף לרכוש נשק ורכבים, ולממן בניית משדר רב עצמה"[xxxvii]

"נערפו ראשיהם של שני חטופים, מבין ששת הנוצרים שנחטפו ביום רביעי ע"י מורדים של קבוצת אבו סייַף על האי ז'ולו בדרום הפיליפינים,… אחד הראשים נמצא בשקית פלסטיק, ליד השוק בבירת האי ז'ולו, והראש השני נמצא בלילה שבין רביעי לחמישי, ליד המטה הכללי של הצבא… שאר חלקי הגופות לא נמצאו. לאלה אשר אינם מאמינים באללהצפוי אותו גורל, היה רשום על פתק שנמצא ליד אחד הראשים".[xxxviii]

פועל יוצא מהלכה זו, היא העתיד הבלתי צפוי של גורל השבויים. הוא ננקט על ידי מוחמד והוא מהווה עד ימינו מקור לחיקוי על ידי אנשי חמאס, חיזבאללה, ועל ידי קבוצות מקבילות במדינות אחרות.

גם המערב בסכנה

אל לו למערב להשלות את עצמו: גורל זהה צפוי לו, ובשלב ראשון הוא יתממש בכל הארצות שהשתלטו על חלקים של דאר אל-אסלאם, כגון צרפת וספרד.[xxxix]

מעשים אכזריים במיוחד, כולל עקירת איברים בחיים, כלפי מי שסירבו לקבל את דת האסלאם, קיבלו את ברכת מוחמד. כך תיאר אחד מאנשי מוחמד את טיפולו באחד מאלה שסירבו להכיר במוחמד:

 "באתי למערה עם קשתי וחִציי, ובהיותי שם נכנס אדם בעל עין אחת מבנו אל–דיל, עם כבש… הוא נשכב לידי ובהרימו את קולו החל לשיר: לא אהיה מוסלמי כל עוד אני חי, וגם לא אקשיב לנותן דתם. אמרתי לעצמי: תיכף תראה! ומיד לאחר שנרדם ונחר, קמתי והרגתי אותו בדרך הנוראה ביותר בה נהרג אדם מעולם. תקעתי את קצה הקשת שלי בתוך עינו הבריאה, ולחצתי פנימה עד שיצא מאחורי צווארו. אז יצאתי כחיית טרף… הופיעו שני אנשי מכה שנלשחו לרגל אחרי השליח… קראתי להם להיכנע, ומשסירבו, הרגתי אחד והשני נכנע. קשרתי אותו והבאתי אותו לשליח… עכשיו קשרתי את בהונות השבוי עם מיתר הקשת שלי, וכאשר הנביא ראה אותו, הוא צחק עד שניתן היה לראות את שיניו האחוריות. הוא ביקש חדשות, וכשסיפרתי לו את שאירע, הוא בירך אותי".[xl]

מייסד האסלאם בירך את מי שהתאכזר בצורה כה נוראית איש שכל אשמתו הייתה אי הכרה באיסלאם ובמייסדו.

מוחמד גם ציווה את אנשיו לבצע מעשים דומים נגד מי שהעז להילחם נגד האסלאם. כך קרה לאנשי עוריינה, שנטשו את האסלאם, רצחו רועה וגזלו גמלים:

"הנביא שמע את הקריאות לעזרה (של הרועה), ושלח מאנשיו לרדוף אחרי הפושעים, הם הצליחו לתפוס אותם. הנביא ציווה שיחתכו את ידיהם, יעקרו את עיניהם עם מסמרים לוהטים, ויזרקו אותם. לשווא הם ביקשו מים, אף אחד לא השקה אותם, עד שמתו".[xli]

הקוראן עצמו מצדיק בצורה מפורשת אכזריות זו:

سَأُلْقِى فِى قُلُوبِ ٱلَّذِينَ كَفَرُواْ ٱلرُّعْبَ فَٱضْرِبُواْ فَوْقَ ٱلأَعْنَاقِ وَٱضْرِبُواْ مِنْهُمْ كُلَّ بَنَانٍ… ذٰلِكَ بِأَنَّهُمْ شَآقُّواْ ٱللَّهَ وَرَسُولَهُ وَمَن يُشَاقِقِ ٱللَّهَ وَرَسُولَهُ فَإِنَّ ٱللَّهَ شَدِيدُ ٱلْعِقَابِ… فَلَمْ تَقْتُلُوهُمْ وَلَـٰكِنَّ ٱللَّهَ قَتَلَهُمْ وَمَا رَمَيْتَ إِذْ رَمَيْتَ وَلَـٰكِنَّ ٱللَّهَ رَمَىٰ[xlii]

"אטיל מורא בלבבות אלה אשר כפרו, הכו מעל צוואריהם, הכו מהם כל אצבעותיהם… כי הם נטשו את אללה ואת שליחו, ומי שנוטש את אללה ושליחו, אללה יעניש אותו בצורה נוראה… [המאמינים] לא אתם הרגתם אותם, אללה הוא שהרג אותם, לא ירית, אלא אללה הוא שירה."

מעשי טבח על בסיס התנהגות מוחמד חוזרים ונשנים בכל תולדות האסלאם, בפרט בעת כיבוש עיר שסירבה להיכנע לצבאות האסלאם. נסתפק בשתי דוגמאות. ראשונה היא כיבוש קונסטנטינופול בשנת 1453:

"מאז ימי עֻמר והכיבושים הגדולים למען האמונה, הורתה המסורת האסלאמית את דרך הטיפול הנאותה באוכלוסיה הנכבשת… וכאשר עיר נכבשת בסערה, אין לתושביה כל זכויות. הצבא [המוסלמי] הכובש רשאי משך שלושה ימים לבוז את העיר ללא הגבלות… חייליו פרצו לעיר… הם רצחו את כל מי שפגשו ברחובות, גברים, נשים וטף ללא הבחנה. הדם זרם בנחלים ברחובות ממרומי פטרה בואכה קרן הזהב… המלחיםהתכנסו לעבר… הקתדרלה… אנשי הכנסיהנלכדו. חלק קטן מהזקנים והמוגבלים נהרגו במקום, אך הרוב נכבלו יחד… חלק נכבד מהנשים היפות והצעירות ומספר רב של אנשי אצולה כמעט נקרעו למוות כאשר שוביהם רבו עליהם… מנזרים נפרצו: גברים נרצחו, נזירות נאנסו, ורבות העדיפו מות קדושים. הרג, אונס, ביזה, שריפה, שיעבוד, נמשכו על פי המסורת… שערי סופיה הקדושה נפרצו בכוח, והמון חיילים כועסים נכנסו ונפלו על המתפללים. ביזה והרג נמשכו שעות. כך היה גם גורלם של המתפללים, ברוב הכנסיות בעיר… בתים פרטיים נבזזו באופן שיטתי… התושבים הוצאו עם רכושם. כל מי שנפל עקב חולשה נטבח, כמו מספר ילדיםשערכם הוערך כפעוט, אך ככלל נחסכו מעתה החיים. היו ספריות גדולות… רוב הספרים נשרפו… השמועה אמרה שנלקחו כחמישים אלף נפש בשבי, מהם חמש מאות חיילים… מספר ההרוגים, כולל האזרחים שנטבחו, הוערך בארבעת אלפים ".[xliii]

דוגמה שניה היא מלחמות טימור האדום, טמרלאן:

"היה טימור גם הראשון ברשימה כאשר, כאלוף הסונה, היו לו תומכים פוטנציאלים בקרב קהילות המוסלמים המיושבות שהיוו מוצבים קדמיים של האסלאם בחופי הערבה מנגד… מדובר במפלצת, איש אשר החריב עד היסוד את אספאהן בשנת 1381, שהערים 2,000 שבוים כתל וסגר אותם בקיר אטום בסבזאוואר בשנת 1383, הערים 5,000 ראשים של בני אדם לצריחי מסגד בזירי באותה שנה, שדחף בעודם בחיים את שבויו מהעיר לורי מעל צוקים בשנת 1386, שרצח 70,000 איש וסידר את ראשיהם כצריחי מסגדים באספאהן בשנת 1387, שהרג 100,000 שבוים בדלהי בשנת 1398, שקבר חיים 4,000 חיילים נוצרים מחיל המשמר של העיר סיבס לאחר שנכנעו בשנת 1400, שבנה עשרים צריחי גולגולות בסוריה בשנים 1400-1401".[xliv]

עבור טימור, מעשי טבח אלה היוו יישום קפדני של מצוות הדת.

הלקח המרכזי

הכרת המסורת המוסלמית והמשפט המוסלמי, שעומדים ביסוד התנהגות האויבים של ישראל ושל המערב, הכרחי להישרדותנו. האכזריות של מעשי הטבח הינה חיקוי של סיפורי מוחמד המתוארים בחדית', ונחשבים להתעלות דתית, כפי שהוגדר בסיסמת האחים המוסלמים, תנועת האם של החמאס:

הקֻראן הוא החוק שלנו,

הגִ'האד הוא הדרך שלנו,

למות למען אללה ("פי סביל אללה") היא תקוותנו הנעלה ביותר".[xlv]

ניצחון מלא שלנו על האסלאם הרצחני והברברי הזה, מחייב היכרות והבנה של האידיאולוגיה שלו, וגיוס מדינות המערב למלחמה חסרת פשרות באידיאולוגיה הזאת, בדיוק כפי שעשה לבסוף העולם החופשי כלפי האידיאולוגיה הנאצית.

***

ד"ר אפרים הררה הוא מזרחן וחוקר אסלאם. פרסם יחד עם פרופ׳ גדעון קרסל את הספר: הג’יהאד בין הלכה למעשה.

---

[i] קוראן 33 :21

[ii] שני הקבצים החשובים ביותר, הנחשבים ביותר והמקובלים על כל זרמי הסונה, הם צחיח אל-בוח'ארי וצחיח מוסלם.

[iii] לפירוט המקורות בנושא, ראה: R. Firestone, Jihad, The Origin of Holy War, Oxford University Press, pp. 50-65.

[iv] לדוגמה ליישום כלל זה בסודאן בימינו והוצאה להורג של חכם זקן שניסה לבסס את האסלאם על הפסוקים המתונים, ראה: Gilles Kepel, Jihad, Expansion et Déclin de l’Islamisme, Éditions Gallimard, 2000, p. 280, and p. 605, n.2

[v] Ibn Ishaq, Sirat Rasul Allah, The Life of Muhammad, translated by A. Guillaume, Oxford University Press, Karachi, 1996, p. 462

[vi] Tabari (839-923), La Chronique, vol. 2, Mohammed, Sceau des Prophètes, Actes du Sud, 1983,p. 230

[vii] קוראן 5:60

[viii] quoted in Memri, Special Report No. 11, Based on Koranic Verses, Interpretations, and Traditions, Muslim Clerics State: The Jews Are the Descendants of Apes, Pigs, And Other Animals, November 1, 2002, www.memri.org

[ix] Tabari (839-923), La Chronique, vol. 2, Mohammed, Sceau des Prophètes, Actes du Sud, 1983, p. 231-232

[x] Ayatollah Sadeq Khalkhali, quoted by Amir Taheri, Holy Terror, London, 1987, p. 36

[xi] Ib’n Sa’d, Tabaqat, Biographen Muhammads, seiner Gefähren, ed. Sachau, 1904, quoted by M. Gaudefroy-Demombynes, Mahomet, l’homme et son message, Editions Albin-Michel, 1969, p. 144.

[xii] Tabari (839-923), The History of Tabari, Volume VIII, The Victory of Islam, State University of New York Press, 1997, p. 39

[xiii] קֻראן, 27, 33

[xiv] quoted by M. Gaudefroy-Demombynes, Mahomet, l’Homme et son Message, Albin Michel, p. 159.

[xv] Tabari (839-923), The History of Tabari, Volume VIII, The Victory of Islam, State University of New York Press, 1997, p. 122-123

[xvi] Sir William Muir, The Life of Mohammad, Edinburgh, 1923, p. 378

[xvii] צחיח אל-בוח'ארי, כתאב אל-ג'האד, פרק 74.

[xviii] אל-מע'ילי, רסאלה פי אל-יהוד.

[xix] Ashtor, The Jews of Moslem Spain, vol. 2, The Jewish society of America, Philadelphia, 1979, p. 188-189.

[xx] Dozy [1932], op. cit.,tome 3, p. 73, who quotes several sources; Schirmann [1939], op. cit., p. 57; Maeso, David Gonzalo, Garnâta al-Yahûd, Granada en la Historia del Judaismo Espanol, Edicion Facsimil, Granada, 1990, p. 74; Se-Lavan Yossef, Shmuel Hanaguid, (heb.), Or-Am, 1980, p. 7.

[xxi] Sultan ʿAbdallah de Grenade, Kitâb al­tibyân, cité par Lewis, Bernard, Islam from the Prophet Muḥammad to the Capture of Constantinople, I. Politics and War, Oxford : Oxford University Press, 1987, p. 134.

[xxii] להרחבה בנושא ראה: Majid Khadduri, War and Peace in the Law of Islam, Johns Hopkins Press, Baltimore, 1955, המביא מקורות רבים.

[xxiii] Sheikh Yusuf Al-Qaradawi, Fatwa: Palestinian Women Carrying Out Martyr Operations, http://www.islamonline.net/fatwa/english/FatwaDisplay.asp?hFatwaID=68511, October, 5, 2003

[xxiv] צחיח אל בוח'ארי, כתאב אל-מע'אזי, פרק 64,

[xxv] הטלוויזיה הפלסטינית, 8 בנובמבר 2013, מובא ב palwatch.org

[xxvi] סקר של אונ' א-נג'אח בשכם המצוטט ב: Proche-Orient Info, 22 novembre 2004

[xxvii] צחיח מוסלם, 7034.

[xxviii] צחיח אל בוח'ארי, כתאב אל ג'האד, פרק 94.

[xxix] משרד התקשורת של הרשות הפלסטינית, 20 באוקטובר 2023.

[xxx] מובא ב Jerusalem Post, 21 באפריל 2002

[xxxi] https://www.memri.org/reports/egypts-al-azhar-salutes-hamas-terror-attack-which-over-600-israelis-were-killed-over-100

[xxxii] פורסם ביוטיוב על ידי ההתאחדות. ניתן לצפיה ב https://www.memri.org/tv/qatar-based-international-union-muslim-scholars-fatwa-palestinians-west-bank,%20forty-eight-neighbors-arab-muslim-military-gaza

[xxxiii] quoted by Jean-François Legrain, Mobilisation islamiste et soulèvement palestinien, in Gilles Kepel et Richard, Yann, Intellectuels et Militants de l’Islam Contemporain, Editions du Seuil, Paris 1990

[xxxiv] הקֻראן, סורה 8, פסוק 68-71, תרגום מערבית ד”ר אהרן בן-שמש, הוצאת ספרים קרני, תל אביב, מהדורה שנייה מתוקנת, 1978

[xxxv] Tabari (839-923), La Chronique, Actes du Sud, 1983, vol. 2, Mohammed, Sceau des Prophètes, p. 167

[xxxvi] Ibn Rushd, Bidayat al-Mujtahid wa-Nihayat al-Muqtasid,quoted in Rudolph Peters, Jihad in Classical and Modern Islam, Princeton, 1995, p. 27-42

[xxxvii] Solomon Kane, Islam contestataire aux Philippines, Le Monde Diplomatique, July 2000, p. 25

[xxxviii] Deux otages décapités par des rebelles du groupe Abu Sayyaf ,Le Monde, 22 Août 2002

[xxxix] לדוגמה, נאומו של מנהיג החמא"ס מחמוד אל-זהאר, ערוץ הטלוויזיה הלבנוני אל-קודס, 28 באוקטובר 2011.

[xl] Ibn Ishaq, Sirat Rasul Allah, The Life of Muhammad, translated by A. Guillaume, Oxford University Press, Karachi, 1996, p. 674-675

[xli] צחיח אל בוח'ארי, כיתאב אל-ג'האד, פרק 152.

[xlii] קוראן, 8, 12-17.

[xliii] Steven Runciman, The Fall Constantinople, 1453, Cambridge University Press, 1965, pp. 143 -148

[xliv] Arnold J. Toynbee, A Study of History, Abridgment of volumes I-VI by D.C. Somervell, Oxford University Press, 1947, p.347

[xlv] קוראן 33 :21