הצמרת המדינית והצבאית כולה הייתה שותפה לתפיסות הביטחון השגויות שהובילו למחדל; כעומק הכשל צריך להיות עומק התיקון. כתב אישום לאומי
לפחות שלוש קונספציות ביטחוניות קדמו לטבח ה-7 באוקטובר. אפשר לחלק אותן לאלו שנוגעים לזירה מול חמאס ורצועת עזה ולתפיסת הפעלת הכוח הצה"לית הכללית. כפי שנראה להלן, כל אחת מהן הייתה מצויה בקונצנזוס כמעט מלא, בכל ההנהגות הפוליטיות והביטחוניות של ישראל במשך 15-10 השנים האחרונות לפחות.
א. דוקטרינת ההרתעה: דגש על "הרתעה" מול אויבי הייחוס, בעיקר חמאס וחיזבאללה. זו תפיסה שראתה ביצירת ההרתעה התודעתית את המטרה המוצהרת של המבצעים הצבאיים, ולפיכך ויתרה על השמדה כמטרה צבאית.
ב. תפיסת האחריותיות: עמדה לפיה אם לאויב, חמאס וחיזבאללה, יש אחריות על אזרחים ועל חבלי ארץ, יש להם מה להפסיד, ולכן הם יפעלו משיקולים רציונליים הדומים לשיקוליה של מדינה רגילה ולא של ארגון טרור. במסגרת זו נכללת הטענה הרווחת ששלטון החמאס בעזה דווקא טוב לישראל.
ג. הסתמכות על טכנולוגיה והקטנת כוחות היבשה: האיומים על המדינה לא מצריכים צבא יבשה גדול ורחב ולפיכך ניתן להקטין את כוח האדם הצבאי ולהסתמך על טכנולוגיה, מודיעין וחיל אוויר. בהקשר של עזה – מדובר בהאדרת פרויקט הגדר הטכנולוגית בגבול הרצועה.
הקונספציות הללו שלובות ומגבות זו את זו, והן המרכיבים ממנה רוקחים את תפיסת הביטחון הכללית שהנחתה את ישראל בתקופה האחרונה. הן הנחו את כלל המערכות השלטוניות שלנו במשך כשלושים שנה לפחות. איש מהבכירים בתפקידי המפתח לא חף מאשמה; לא הממשלות בראשות נתניהו, בנט ולפיד, לא מערכת הביטחון בראשות הרמטכ"לים האחרונים, לא גופי הביטחון והביון, לא מכוני המחקר ובוודאי שלא התקשורת. הפרדיגמות השליטות השתרעו מקיר לקיר וכל מי שערער עליהן או פקפק בנכונותן הוקע כקיצוני, "אלרמיסט" ותמהוני.
כעומק הקלקול כך גם עומק התיקון הנדרש, והוא מתחיל בהכרה ברורה בכשל.
א. הרתעה
ההרתעה ו"צריבת התודעה" כמטרה צבאית היא תפיסה שהשתלטה על החשיבה הצבאית-אסטרטגית בישראל כבר מראשית שנות ה-90, וניתן לציין את מבצע 'דין וחשבון' בלבנון בשנת 1993 כנקודת המפנה. במסגרת מבצע זה הופצצו סביבות הכפרים במטרה לגרום לתושבים לברוח צפונה ולהפעיל לחץ על ממשלת לבנון שתפנה מצידה לסורים בדרישה שירסנו את חיזבאללה. בהזדמנות אחרת ראוי להאריך, אבל כבר במבצע זה נוצק הדפוס המוכר לנו כל כך מ"הסבבים" האחרונים: אין תמרון קרקעי, במקום להשמיד את האויב, השימוש בכוח הצבאי נועד להעביר מסרים ולהפעיל מנופי לחץ, והמטרה המדינית מושגת באמצעים עקיפים ועקלקלים, כאשר רוב כוחו של האויב נותר על תילו לאחר הפסקת האש.
כל המבצעים האחרונים התנהלו על פי התזה הזו, ונראה שרק עכשיו, במסגרת המבצע הנוכחי בעזה, צה"ל חוזר לדרוש השמדה. כל בכירי המערכות כיום היו שותפים מלאים בעיצוב וקידום הדוקטרינה הזו, ללא יוצא מן הכלל. קצינים כמו צ'יקו תמיר או עופר וינטר, שייתכן וחשבו אחרת וביקרו את המערכת, מצאו את עצמם בחוץ או בהקפאה.
דוגמאות? בבקשה. להלן רשימה חלקית של בעלי הקונספציה. נפתח בבוגי יעלון שהוביל את המהפכה בעניינים צבאיים בתוך צה"ל בסוף שנות ה-90 וראשית שנות ה-2000 בתפקידיו כאלוף פיקוד מרכז, סגן רמטכ"ל ורמטכ"ל. יש ציטוטים רבים שלו בנושא אבל נסתפק בכמה בולטים מתוך ספרו 'דרך ארוכה קצרה'. על מבצע חומת מגן כתב כך: "העימות חייב להסתיים בכך שהפלסטינים לומדים שהאלימות אינה משתלמת" [כל ההדגשות שלי, ע.ב.], וביחס לערפאת סיכם ש"הצלחנו לשכנע אותו שדרך הטרור אינה משרתת את העניין הפלסטיני".
לגבי הזירה הלבנונית ליעלון היו רעיונות דומים. כך הוא כותב על חיזבאללה: "תופעה חברתית, פוליטית דתית ואידאולוגית שהפכה חלק בלתי נפרד מחייה של העדה השיעית בלבנון". אשר על כן, מסביר יעלון, אין שום אפשרות לחסל אותו בפעולה צבאית אחת, "כיוון שאי אפשר לעקור אותו מהלבבות של המשתייכים אליו או האוהדים אותו" (עמוד 204). על כן לדעתו "יש להיאבק בחיזבאללה קודם כל באמצעות ניצול נקודות התורפה הפוליטיות שלו… שהארגון ייחלש במידה כזאת שהמערכת הפוליטית הלבנונית תדע איך לטפל בו".
לטקטיקה זו המציא יעלון כינוי מיוחד "לגרום לרקטות להחליד". כך זה אמור לעבוד:
"במקרה של מתקפת חיזבאללה בצפון, על ישראל להגיב במתקפה אווירית מיידית, בגיוס מילואים ובריכוז כוחות גדול לאורך גבול הצפון. אם המתקפה האווירית וריכוז הכוחות יניעו את המערכת הבינלאומית והמערכת הלבנונית להפעיל על חיזבאללה לחץ פוליטי שיגרום בעתיד לפירוקו מנשקו – מה טוב.
אם המהלכים הללו לא ישיגו את התוצאה הנדרשת, על צה"ל יהיה להיכנס אל תוך דרום לבנון באופן מחושב ולזמן מוגדר, לתפוס שטחים שולטים, להפסיק את ירי הקטיושות הצפוי אל תוך ישראל ולגרום לכך שהלחץ הבינלאומי והלבנוני יוביל להסכם הפסקת אש בתנאים המשרתים את האינטרסים שלנו".
שימו לב: אין השמדה, אין הכרעה, אין ניצחון. השימוש בכוח נועד להניע מהלכים פוליטיים בתוך החברה של האויב שיגרמו לאויב להשתנות מתוך עצמו. נשמע מוזר אבל זו התפיסה. וכל מי שעוקב אחרי ביצועי צה"ל בשנים האחרונות רואה במה מדובר.
אבל יעלון לא לבד. קחו כל אחד ממנהיגינו הנוכחיים ותראו שהוא שותף מלא לאותה קונספציה. הנה למשל גנץ, רמטכ"ל צוק איתן, לאחר סיום המבצע: "להישגי המערכה יש פוטנציאל גבוה לשימור השקט באופן משמעותי לזמן ארוך". זו גם הייתה הערכתו בנוגע לזירה הצפונית: "חיזבאללה מורתע. הוא מבין היטב מה יקרה בלבנון אם וכאשר ניכנס איתם ללחימה. חיזבאללה יודע שזה ייקח אותו, וכנראה שגם את כל לבנון, עשרות שנים אחורה".
והנה אייזנקוט, שהחליף את גנץ, מסכם שלוש שנים כרמטכ"ל בהצהרה כי "למדינת ישראל יש כעת הרתעה גדולה מאוד כלפי הסביבה – גם בהקרנת הכוח האזורי וגם בהבנה של האויבים שלנו. זה כתוצאה מהבנתם את העליונות שלנו במישור המודיעיני, הסייבר, הימי והיבשתי. הם חווים את זה כשהם פועלים נגדנו. גם גורמי ג'יהאד עולמי ודאע"ש מבינים את זה". זאת, למרות שגם הוא מודה שהאויב ממשיך להתעצם ולהתחמש. לדבריו, "האתגר הגדול ביותר", הוא "להמשיך להרתיע מתוך יוזמה ועוצמה כדי למנוע מלחמה". שוב: המטרה היא להרתיע לא להשמיד או להחליש.
יורם כהן, שלאחרונה התבטא כאילו המליץ לכבוש את הרצועה כאשר היה ראש השב"כ, אמר בזמן אמת דברים אחרים לגמרי. על פי דו"ח מבקר המדינה על מבצע צוק איתן, באחד מדיוני הקבינט בחודשי ההסלמה שלפני המלחמה מסר שר הביטחון כי מדובר באירוע "החמור ביותר מאז 'עמוד ענן'". ראש השב"כ הגיב: "לא ניתן לומר שנשחקה משמעותית ההרתעה הטובה", זו שהייתה מאז "עמוד ענן". בהתאם נמסר ממשרד רה"מ כי "כל הערכות המודיעין של גופי המודיעין לפני מבצע 'צוק איתן' היו שהחמאס מורתע ולא מעוניין בעימות צבאי, למרות פוטנציאל ההידרדרות".
כהן המשיך בקו הזה גם אחרי סיום התפקיד. במאי 2018 הסביר כי "החמאס נמצא היום באחת מנקודות השפל שלו", גם "בגלל מצבו הכלכלי ברצועה וגם במבחינה ביטחונית". לדבריו, הארגון "מאבד את הנכסים שלו וצה"ל שומר על כוח ההרתעה תוך תפקוד טוב".
עמוס גלעד, שוכן אולפנים פופולארי, תמך בהסכם הגז עם חיזבאללה בקיץ שעבר ונימק: "מאז מלחמת לבנון השנייה הארגון מורתע מהפעלת כוחו, אבל משקיע משאבים גדולים, במימון מלא של איראן, לבניית יכולות חסרות תקדים של אלימות וטרור כלפי ישראל", הסביר. "חיזבאללה מאיים לפגוע בישראל אם לא תחתום על הסכם עם לבנון, ובה בעת מורתע מעוצמת הפגיעה של צה"ל. לכן, הוא נראה כמוצא שלל רב בדמות ההסכם המתגבש כדי שיוכל להציג עצמו כריבון, למעשה, של לבנון".
אני מודה שלא בדיוק הבנתי את קו המחשבה הזה המניח כי חיזבאללה בו זמנית מאיים ומורתע, אבל לא זה מה שחשוב. העיקר שאמרנו "הרתעה".
אין פלא שכמעט כל מי שהתבטא בנושא כאשר נשא באחריות שלטונית שלל את האפשרות לכבוש את הרצועה. כך גנץ כרמטכ"ל אחרי מבצע צוק איתן: "המבקרים שלי שואלים למה לא כבשנו את עזה. אתם מבינים את המשמעות האופרטיבית של כיבוש עזה? איך עושים את זה, איך נכנסים, איך מתמרנים, איך תופסים, איך מפעילים אש, איך מתמרנים בתוך השטח, איך שוהים בו?".
גם יעלון חשב כך ואמר אחרי המבצע כי "לא נכון היה להציב לצבא את היעד למוטט את חמאס, גם לא במחשבה של היום שאחרי", וכך סבר בזמן אמת גם יורם כהן, ראש השב"כ דאז: "אני מסכים עם כל מי שחושב שהמצב בעזה הוא בלתי הפיך כיום. ישראל איננה רוצה לחזור לעזה ולכבוש אותה, הרשות לא יכולה לעשות את זה, המצרים לא יעשו זאת וגם כח בינלאומי לא יעשה את זה".
אביגדור ליברמן, כשהיה שר החוץ ולא צייצן מהיציע התנגד גם הוא לכיבוש הרצועה: "כניסה לעזה פירושה כיבוש של כל הרצועה וזה קשה. אין טעם לעשות מבצע קרקעי חלקי… כרגע זה לא נכון לקבל החלטה כזאת. יש גם חזית דיפלומטית וגם חזית תודעתית". וכך גם אהוד ברק, שר הביטחון של מבצע עמוד ענן: "החלטנו שעדיין לא הגיעה העת למבצע רחב מאוד בעזה. ייתכן מאוד שנגיע לזה בעתיד ואחרי שמיצינו את שאר האפשרויות".
אם כן, איש לא רצה לכבוש את עזה כשהייתה חלשה הרבה יותר וצה"ל היה חזק יותר, למרות שזה היה יכול לפתור את הבעיה, ומסיבה פשוטה: למה לכבוש אותה אם אפשר פשוט "להרתיע" את חמאס ולגרום לו לשפר את דרכיו?
ב. האחריותיות המדינתית
תפיסת ההרתעה מבוססת על פרדיגמה יסודית נוספת – האחריות המדינתית, לפיה ארגוני הטרור שמגיעים לריבונות על שטח יהפכו עם הזמן לארגונים אחראים המפעילים שיקול דעת רציונלי של ממשלה ריבונית בשל אחריותם על האוכלוסייה. לפי תיאוריה זו, הצלחתם של הארגונים, התעצמותם והתמסדותם, מגבירה את האחריות שלהם ומעניקה להם נכסים "שיהיה להם מה להפסיד", ולכן תביא בסופו של דבר לדעיכתם.
גם כאן, הנחת היסוד משותפת לאורכה ולרוחבה של מערכת הביטחון וקבלת ההחלטות. הנה למשל דברים שאמר בני גנץ כרמטכ"ל לאחר סיום מבצע צוק איתן: "בסופו של דבר חיים שם 1.8 מיליון פלסטינים, והשקט גם תלוי בהמשך המגמה לייצר שם תקווה כלכלית. יש שם אנשים שצריכים לחיות". לדבריו, "גם הפלסטינים לא רוצים לראות את הטרור פועל מתוכם. חמאס נמצא אחרי מכה קשה מאוד ונזק גדול מאוד, הוא חייב לראות התאוששות כלכלית, והצורך הזה בצמיחה כלכלית ושיקום הכלכלה הוא הזדמנות וסיכוי מבחינתנו".
גם אייזנקוט החזיק באותן דעות. במאמר שפורסם לאחר מלחמת לבנון השניה בכתב העת של המכון למחקרי ביטחון לאומי הסביר: "מטרת העל של הארגון [חיזבאללה] היא השגת הגמוניה שיעית בלבנון, ומרכז הכובד העיקרי שלו בתוך המדינה הוא תמיכת האוכלוסייה השיעית, זו שעברה חוויה קשה ביותר לפני כשלוש שנים". לדעת אייזנקוט, העובדה שהאוכלוסייה סבלה קשות במלחמה האחרונה, תגרום לכך שמנהיגי חיזבאללה "ישקלו היטב לפני שיפתחו באש מתוך המרחבים האזרחיים השיעים בהבינם את המשמעות של עימות נוסף… אני מקווה שהבנה זו תגרום לארגון לשקול היטב לפני טרם שיחליט להפעיל נגדנו טרור, חטיפה וירי נוספים".
גם עזה וחמאס לא שונים לדעת אייזנקוט. גם להם יש אינטרסים אזרחיים ואחריות מדינתית שירסנו אותם: "אני משער שבסיבוב הזה הם ילחצו על הברקסים", אמר בראיון סמוך לאחר עליית החמאס לשלטון, "יש להם התחייבויות נוספות לעמוד בהן: לספק ביטחון בסיסי לאזרחים, להפסיק את האנרכיה ברחובות, לשלם משכורות, כשאין עדיין מהיכן לקחת את הכסף. הם זקוקים כעת לזמן ולשקט כדי להשיג יציבות בזירה הפנימית ברשות ולהשתלט על עמדות הכוח".
כך גם יורם כהן, ראש השב"כ של 'צוק איתן', שהסביר בראיונות כי האוכלוסייה עליה אחראי חמאס משלמת מחירים: "הציבור שלהם שילם מחיר כבד לקראת כניסת הרמדאן ואני חושב שהם יצטרכו לחשוב פעמיים לפני שהם יהיו מוכנים לשלם את המחיר הזה שוב בהיעדר כל הישג אמיתי". המסקנה של כהן ברורה: "חמאס אינו מבקש עימות אלא רוצה מדינה ככל המדינות". כהן נותר איתן בדעתו אפילו באפריל האחרון כאשר קבע כי "לחמאס אין אינטרס להסלמה".
לפיד כמו לפיד, תמצת עוד ב-2018 את הקונספציה הזו בתמימות ילדותית: "אילו הייתי צעיר פלשתיני בעזה הייתי מפגין היום נגד החמאס. על האלימות, על הקנאות האיסלמית, על השימוש הפושע בנשים וילדים כ'מגן אנושי', על הבחירה בשנאה כדרך חיים, על ביזוי נספי השואה, על הבחירה להמיט רעב ואסון על התושבים". זה בסדר להיות תמים פה ושם, השאלה היא מה עושים כשהצעירים העזתיים לא מפגינים נגד חמאס, אלא ממשיכים להתגייס לשורותיו כדי לבחור בעצמם בשנאה כדרך חיים?
אבל לפיד לא הסכים להשיל את התמימות, וכשאחז בעמדות כוח הביא את התפיסה הזו לשיאים חדשים. בספטמבר 2021, בתור שר החוץ וראש הממשלה החליפי, הציג לפיד תכנית מהפכנית לרצועת עזה: "כלכלה תמורת בטחון", במסגרתה ישראל תציע לתושבי הרצועה שורה ארוכה של הטבות כלכליות, חיבורים לתשתיות גז, חשמל ומים והשקעות בינלאומיות בתוך הרצועה. כל זאת מתוך הנחה שהדבר יוביל לשינוי ו"יאלץ את החמאס להסביר לתושבי עזה למה הם חיים בתנאים של עוני ומחסור ואלימות ואבטלה גבוהה. בלי תקווה".
כך זה יעבוד:
צריך להגיד לעזתים בכל דרך ומעל כל במה – החמאס מוביל אתכם לאבדון. אף אחד לא יבוא להשקיע כסף אמיתי ואף אחד לא ינסה לבנות כלכלה במקום שממנו החמאס יורה ואותו ישראל מפציצה על בסיס קבוע. הגיע הזמן להעביר את הלחץ אל החמאס. לגרום לתושבי עזה ללחוץ על החמאס, מפני שהם מבינים מה הם מפסידים מהטרור המתמשך ומבינים מה יש להם להרוויח אם הוא יפסק. במקום שהחמאס יקדם את האינטרסים שלו כארגון טרור רדיקלי על חשבון תושבי עזה – אנחנו נציג תוכנית איך לשפר את תנאי החיים בעזה אם החמאס יפסיק להתנהל כארגון טרור רדיקלי"
החמאס, כידוע, לא השתכנע. וגם אזרחי עזה לא ממש התפעלו מהנימוקים של לפיד.
קשה למצוא גורם בכיר במערכת הביטחונית שחשב אחרת. דוגמא בולטת נוספת היא עמוס ידלין, ראש אמ"ן לשעבר ויקיר האולפנים בהווה, שאמר ב-2007 ש"עדיף שחמאס ישלוט ברצועה", כאשר לדבריו "שלטון חמאס בעזה הוא הזדמנות, מאחר והטרוריסטים שולטים בממשלה כעת".
מאותן סיבות בדיוק ידלין תמך גם בכניעת מסירת הגז לחיזבאללה: "ישראל מתגמשת על הגבול הימי כי אנחנו רוצים שכנים שאינם נמצאים במצב שבו אין להם מה להפסיד, אנחנו לא רוצים את עזה בלבנון. ישראל לא רוצה שלבנון תשקע". לעמדה זו היה שותף חביב אולפנים נוסף, האלוף במיל' ישראל זיו, מאדריכלי ההתנתקות: "ישראל בהחלט עשתה ויתור, אבל יש פה עניין מאוד מהותי שהאינטרס הכלכלי של היציבות בתוך לבנון הוא גם אינטרס של ישראל. אם לבנון תתחיל להשיג גז ויהיה לה מה להפסיד לישראל יש מה להרוויח".
תפיסה דומה ביטא באפריל 2019 אלוף פיקוד צפון דאז אמיר ברעם במאמר שפורסם בירחון צה"ל, 'מערכות'. לדבריו ישראל צריכה לפעול נגד חיזבאללה באופן פוליטי, בדרכים הבאות:
ערעור מעמדו של חיזבאללה באמצעות הבלטת הקונפליקט שבו נתון הארגון המציג עצמו כמגן לבנון כצבא משלים וכשותף רשמי למוסדות השלטון, אך למעשה פועל בהשראת איראן ובאמצעות הנשק שהיא מספקת לו. תוצאות פעולותיו עלולות להיות דווקא החרבת לבנון ולא הגנת לבנון. חיזוק הקול המתנגד לחיזבאללה בקרב העדות והקבוצות שאינן שיעיות, והדגשת העובדה שחיזבאללה הוא ארגון שיעי סקטוריאלי במהותו, ברעיונותיו ובפעולותיו"
אפילו עכשיו, אחרי פרוץ המלחמה וקריסתן של כל התיזות, המערכת הצבאית ממשיכה לנתח את חיזבאללה במונחים של אחריות מדינתית. כך, נאמר לאחד הכתבים הצבאיים בתדרוך:
אלפי לבנונים הצפינו מחשש למלחמה. זה חשוב להבנת מפת הכאב של נסראללה, שם האוכלוסיה השיעית היא נקודה רגישה יותר מאשר פגיעה ביכולות צבאיות. פחות אכפת לו אם צה"ל יתקוף מחסן טילים מדויקים או אובדן של יותר מ-40 לוחמים מאז פרוץ הקרבות. הרבה יותר יכאב לו אם יאבד את זהותו כ"מגן לבנון", בעיקר בקרב העדה השיעית. במערכת הביטחון מעריכים כי זהו מנוף ריסון משמעותי: בסוף, עם כל התמיכה האיראנית, נסראללה הוא קודם כל לבנוני"
להשמיד את האויב? לרסק את יכולותיו? להרוג את לוחמיו? צה"ל של העשורים האחרונים כבר לא מאמין בדברים האלה. יש לו "מפת כאב" של השלטון האזרחי, ואיתה ננצח!
הפועלים העזתיים
במקרה העזתי, תפיסת האחריות המדינתית באה לידי ביטוי בין השאר במדיניות הענקת היתרי עבודה לפועלים עזתיים בישראל, על מנת לשפר את מצבם הכלכלי ולייצר מנופי לחץ חברתיים על הנהגת חמאס. מדובר במדיניות שהחלה בהדרגה בשלהי תקופת נתניהו אך קודמה באינטנסיביות תחת ממשלת בנט-לפיד.
בשנות ה-90 נכנסו לישראל בקביעות עשרות אלפי פועלים מרצועת עזה, דבר שנפסק לחלוטין עם עליית החמאס לשלטון ברצועה בשנת 2007. החל משנת 2019 חל שינוי במדיניות, והחלה הכנסה מדורגת של פועלים עזתיים לישראל. תחילה תחת שלטון נתניהו במספרים קטנים של 5,000-3,000 בחודש, ולאחר מכן החלה הגדלה עקבית: בשנת 2020 ל-7,000 (בנט שר הביטחון); באוקטובר 2021 ל-10,000 (בנט ראש הממשלה, גנץ שר הביטחון); ובמרץ 2022 ל-20 אלף בהחלטת ממשלה מיוחדת (בנט ראש ממשלה, גנץ שר הביטחון). המדיניות יושמה במספר פעימות. 12 אלף במרץ 2022, 15,500ביולי 2022, ו-17 אלף בספטמבר 2022. ההחלטה לוותה בהשקעה כספית גדולה בשיפוץ מעבר ארז, על מנת שיוכל לנהל מעבר בטיחותי של אלפי פועלים מדי יום.
הרטוריקה שליוותה את ההחלטות הללו חושפת את עומק הקונספציה לפיה לצד השני צריך להיות "משהו להפסיד", מה שאמור להוביל להפעלת לחץ אזרחי על החמאס.
כך למשל הסביר זאת בנט כצעד אמיץ ושובר מוסכמות: "לראשונה מזה שנים אפשרתי להכניס פועלים עזתים לישראל – בתנאי שיש שקט", צייץ תוך שהוא עוקץ את נתניהו: "משך שנים ראה"מ הקודם חשש לעשות זאת, כנראה מפחד של ביקורת בימין, וגם בשל התנגדות של חלק מארגוני הביטחון". ומה הסיבה לחגיגה? "ההתלהבות בקרב תושבי עזה הייתה עצומה. כרגע מאות אלפי עזתים מתקיימים על המשכורות של אותם הפועלים, לכן אין לחמאס אינטרס לפגוע בהם".
אכן, איש לא התנגד. הממסד הבטחוני תמך בפה מלא וגנץ שהוביל את המהלך תיאר אותו כמאמץ מקביל למאבק הצבאי בחמאס: "אנו מאפשרים לתושבי עזה כלכלה בסיסית טובה יותר, וממשיכים לפגוע בנסיונות ההתעצמות של חמאס". לפיד, כאמור, בכלל פינטז על תכנית כלכלית נרחבת יותר במטרה "לגרום לתושבי עזה ללחוץ על החמאס".
כרגיל, חוקרי ה–INSS היללו: "זו מדיניות מבורכת כי היא אמורה להיטיב עם העובדים העזתים שזוכים בהיתרים, לתרום לשיקום הרצועה ולסייע לשמירת השקט באזור דרום באמצעות הרתעה כלכלית חדשה והצבת "מחיר הפסד" למקרה של הסלמה ביטחונית, האמור לרסן את חמאס". במקרה של הסלמה, הסבירו לנו עד כמה זו תכנית גאונית, ישראל תקצץ בהיתרים מה שיוביל את האזרחים "להאשים את חמאס בפגיעה הכלכלית בהם". אשרי המאמין. ולא פחות כרגיל, גם אביגדור ליברמן תמך במדיניות הזו הרבה לפני שהתחילה. כבר ב-2016 הצהיר: "לא אתנגד לחידוש מתן האישורים לכניסת פועלים מהרצועה לישראל".
הקונספציה הייתה כה חזקה עד שאפילו חודש לפני טבח ה-7.10, ובצל הסלמה ברורה בגבולות, המשיכה כניסת הפועלים העזתיים לישראל ללא הפרעה. בימים שלאחר הטבח התברר כי לחלק מהמחבלים שהשתתפו במעשים היו היתרי כניסה בתוקף וכי לפחות חלק מהמודיעין שאסף החמאס על היישובים בעוטף הגיע מעזתיים שעבדו בישראל.
כך, גם פרדיגמת האחריות המדינתית ששלטה במערכת הביטחון ובממשלות ישראל השונות, הפכה לחרב פיפיות שהחמאס ניצל לצרכיו הרצחניים.
צבא קטן וחכם
אחת התזות שהנחו את בניין הכוח הצבאי בעשורים האחרונים נגעה למעבר מצבא יבשה גדול ועתיר כוח אדם, לצבא קטן אך איכותי יותר. במסגרת הזו העביר צה"ל את מרכז הכובד מיחידות שדה מתמרנות לאמצעים טכנולוגיים ומודיעין, נשק חכם וחיל אוויר, סייבר וכדומה. זהו תהליך ארוך שהתאפיין באופן מובהק בניוון עקבי של כוחות היבשה. וכך לצד צבא מתקדם ומקצועי של חיל אוויר, מודיעין ויחידות מיוחדות, התקיים הצבא ה"רגיל" של גדודי החי"ר, חטיבות השריון ועוצבות המילואים, שציודן מיושן ואימונן לא מספק.
זהו נושא מוכר ומתועד היטב שאין צורך להעמיק בו. נסתפק בתיאור מתוך דוח ועדת וינוגרד לסיכום כשלי מלחמת לבנון השנייה:
"הקיצוצים בתקציב הביטחון גרמו לצה"ל, בהתאם לתעדוף שהוא עשה לפי שיקול דעתו, לקצץ באימונים ובתרגילים, בכוחות הסדירים ובכוחות המילואים כאחד… התקופה שבין 2000 – 2006 התאפיינה בירידה מתמדת במשכי אימון, במספר התרגילים ובשיתופי הפעולה בכלל צה"ל. תופעה זו פגעה ביכולתם של הלוחמים ובעיקר במפקדים ברמת הגדוד, החטיבה והאוגדה, שלא ביצעו זמן רב אימונים ותרגילים". (דוח ועדת וינוגרד, 277)
הבעיה היא שאחרי המלחמה לא רק שהלקחים לא יושמו, אלא שהמצב אף הלך והחמיר. למרות שיפור ברמת האימונים והציוד של חלק מכוחות המילואים, צה"ל בחר להמשיך ולהקטין את היקפו של צבא היבשה. התוצאה הייתה צבא יבשה שאינו עונה על הצרכים. כיום בעקבות המלחמה הטעות מופנמת וכבר פורסם כי צה"ל מקים מחדש גדודי שריון שנסגרו בשנים האחרונות. אבל, כפי שנראה, גם לקונספציה הזו היו שותפים רבים.
את הביטוי "צבא קטן וחכם" טבע הרמטכ"ל אהוד ברק בראשית שנות ה-90 ותכנן את הסבת צה"ל לצבא טכנולוגי-אווירי-מודיעיני על חשבון צבא היבשה. התהליך צבר תאוצה בשנים הבאות. בשנים שלפני מלחמת לבנון השנייה גובשה תכנית רב-שנתית בשם "קלע" שתכננה לקצץ את מצבת הטנקים של צה"ל באופן משמעותי. מי שהוביל אותה היה בני גנץ, אז מפקד זרוע היבשה, לצד הרמטכ"לים יעלון וחלוץ. בשל פריצת המלחמה התכנית לא יצאה אל הפועל.
כשנכנס גנץ ללשכת הרמטכ"ל ב-2011 הוא הוביל תכנית רב-שנתית חדשה בשם "תעוזה" שכללה מתווה דומה. המשאבים הגדולים הוסטו אל יחידות המודיעין, הסייבר וחיל האוויר. צבא היבשה נותר בתחתית, וקוצץ באופן דרמטי. התהליך היה כה חריף עד שגנץ עצמו הרגיש שהוא לקח סיכון אדיר: "ב-12 שנותיי במטכ"ל אני לא זוכר שינויים כאלה. צריך לוודא שלא ניפול בשנתיים הקרובות", אמר בהצגת התכנית והוסיף: "נצטרך לעשות מהלכים מהירים תוך ניצול התקופה הקרובה שבה האיום ההתקפי נגדנו אינו גבוה". התכנית כללה צמצום משמעותי גם בחלק מטייסות חיל האוויר וסגירת שש חטיבות שריון.
כשנכנס אייזנקוט ללשכת הרמטכ"ל המגמה נמשכה. האתגר המרכזי מבחינתו תואר כ"מערכה שבין המערכות" (מב"מ), ובהתאם ההשקעה נטתה לכיוון היחידות הטכנולוגיות, חיל האוויר והמודיעין. התכנית הרב-שנתית שלו נקראה 'גדעון' על שם המצביא המקראי שהביס כוחות אויב גדולים באמצעות כוח קטן ומתוחכם. בהתאם לתפיסתו, אייזנקוט הקים את מערך הסייבר, יצר את 'חטיבת הקומנדו' וחיזק כוחות חי"ר קל שנועדו להגנת הגבולות ('אריות הירדן', 'קרקל'), והוביל את ההתחמשות במטוס הקרב 35-F.
מי שנשא בנטל הקיצוצים, כרגיל, היה צבא היבשה. שירות החובה לבנים הצטמצם ל-32 חודשים ולאחר מכן הצטמצם שוב לשלושים, מה שהביא לצמצום מיידי בהיקף הכוחות הלוחמים בסדיר. יחידות ארטילריה נסגרו, קוצצו תקני הקצונה הזוטרה והוחלט על שחרור של 5,000 אנשי קבע, רבים מהם אמונים על תחזוקת הציוד והלוגיסטיקה של יחידות המילואים. במסגרת מה שכונה "כשירות דיפרנציאלית" של כוחות המילואים הוחלט להשקיע יותר באימונן של שלוש אוגדות "החוד" של צבא המילואים על חשבון היחידות האחרות, ועל קיצוץ של מאה אלף חיילים בצבא המילואים. נסגרו יחידות שריון, אגדי ארטילריה ויחידות נוספות.
כמו גנץ לפניו, גם אייזנקוט הבין שצמצום היקפו של צבא היבשה הוא מהלך רווי סיכונים, שנטילתם הוצדקה בכך שאנו מצויים כעת "בעיצומו של חלון הזדמנויות אסטרטגי, תחום בזמן, המאפשר נטילת סיכונים לצורך מימוש ההתאמות הנדרשות במבנהו, ביכולותיו, ובעיקר בכשירותו".
עם סיומה של תכנית החומש סיכם את השלכותיה האלוף במיל' יצחק בריק, נציב קבילות החיילים לשעבר, בביקורת נוקבת. לדבריו, הקיצוץ בתקני הקבע פגע קשה ברמת האחזקה של יחידות מחסני החירום של הצבא ובתחזוקת כלי הרכב של מערך המילואים; קיצור השירות פגע בכשירות היחידות הלוחמות; האימונים שבוצעו לכוחות היבשה היו ברמה ירודה, ולא הוטמעו בהם אמצעי לחימה חדשים; בנוסף עקב אי תחזוקה של מערך המשאיות, נוצר משבר חמור בענף הלוגיסטיקה.
המצב היה כה חמור, עד שהרמטכ"ל הבא, אביב כוכבי, הודה בקיומו של המשבר בהערכת מצב שהתקיימה עם מפקדים ופרטיה הודלפו לתקשורת: ה"משבר הנוכחי ובאופן כללי העשור האחרון, תנודות המודלים ורמת הכשירות גרמו לסדקים בתחושת הנחיצות ואף באמון של מפקדי המילואים וחייליהם בנו כמוסד", אמר כוכבי והודה כי "כשירות המילואים היא לא טובה ואינה מספקת".
למרות הביקורת הלכאורה מפוכחת, גם התכנית הרב-שנתית של כוכבי, "תנופה", המשיכה באותה מגמה: הגדלת יכולות ההשמדה והאש של היחידות על חשבון גודלו של צבא היבשה וכשירותו של מערך המילואים. התכנית הציגה הגדלה "בכמות ובאיכות המטרות שיושמדו לאויב בתחילת המלחמה במהלומת אש אחר מהלומת אש", הוספת מערכים ל"תקיפות בסייבר ובלוחמה אלקטרונית בשדה הקרב", ו"חיזוק החוד הסדיר באלפי רחפנים מתפוצצים מתאבדים ובטילים מתקדמים". במסגרת הזו הכוחות יקבלו "יותר סנסורים ואמצעי חישה שיגלו את האויב".
גם כאן ההטיה הטכנולוגית באה על חשבון היקף כוחות היבשה. תכנית תנופה סגרה מספר גדודי שריון וטייסת קרב, כאשר הכוונה הייתה לפתוח שתי טייסות קרב חדשות "לאורך העשור הקרוב", אך בטווח המיידי צה"ל נותר בחוסר. מערך המילואים לא זכה לטיפול הנדרש. חטיבת שריון שהייתה מיועדת להסבה לטנקי מרכבה 4, נסגרה, ואוגדת מילואים של פיקוד מרכז נסגרה כדי להקים תחתיה אוגדת חי"ר קל ואש חדשה ומתקדמת.
גם כאן השינויים נעשו בידיעה שמדובר בסיכון מסויים, אך ניתן לעשות זאת "בשל חלון הזדמנויות במזרח התיכון, שעשוי "לדחות" את המלחמה הבאה, בשל אי-רצונם של חיזבאללה וחמאס ליזום עימות צבאי עם ישראל המרתיעה אותם ממלחמה".
כך עבר צה"ל תהליך ארוך ושורשי של קיצוץ, סגירה וצמצום בהיקף כוחות היבשה, לצד השקעות עתק בטכנולוגיות מתקדמות, נשק מדויק, מודיעין וסייבר.
הגדר הטכנולוגית תציל אותנו
הקונספציה השלישית באה לידי ביטוי מלא מול עזה, בגדר הטכנולוגית שהייתה אמורה להגן על הגבול.
מדובר במערך של גדרות ומכשולים מעל ומתחת לקרקע שנועדו למנוע חדירה לישראל ולהסיר אחת ולתמיד את איום המנהרות על יישובי העוטף. הגדר כללה חומת בטון תת קרקעית אדירה שהגיעה עד עומקם של מי התהום, ומערכת של גדרות חכמות, מצלמות, סנסורים ו"אש מנגד", המאבטחים את קו הגבול כולו.
הפרויקט יצא לדרך לאחר מבצע 'צוק איתן', לאור החשש מחדירת מחבלים דרך המנהרות אל עבר יישובי העוטף. נתניהו דחף לבצע את הפרויקט, וכלל בכירי המערכת תמכו והיללו אותו בפה מלא.
כך אמר בני גנץ, שהיה אז שר הביטחון בטקס חניכת המכשול בדצמבר 2021: "המכשול, שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה, שולל מחמאס אחת מהיכולות שאותן ניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום. הקיר הזה מעניק תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח. שגרת החיים פה היא הניצחון שלנו, והיא האויב הגדול ביותר של ארגוני הטרור".
נתניהו אמר: "זהו יום היסטורי. במבצע צוק איתן מחבלי חמאס ניסו לחדור באמצעות מנהרות ליישובי עוטף עזה ולחדרי האוכל של הקיבוצים… המכשול התת-קרקעי סביב רצועת עזה כבר הציל חיים רבים". גם הרמטכ"ל כוכבי הילל ושיבח את המכשול ואמר שהוא "חלק מ'קיר הברזל' של תפיסת ההגנה שלנו, ביבשה, באוויר, בים ובכלל. הוא מייצג חשיבה מחוץ לקופסה ומבטא את סוג החשיבה שאנו מחויבים אליה בצה"ל. המכשול משנה מציאות – מה שהיה לפניו לא יהיה עוד".
חלקו של אייזנקוט בקידום הפרויקט לא נשכח גם הוא, כשתואר "בראש הרשימה" של מי שהפעילו "לחץ לפתח טכנולוגיות לצד קידום חומה תת-קרקעית וגדר עילית מתקדמת". גם הרמטכ"ל הנוכחי, הרצי הלוי, שהיה אלוף פיקוד דרום בחלק מתקופת בניית המכשול, התרברב ואמר כי "התקדמנו במאמץ ההתמודדות עם מנהרות הטרור – רבות מהן נחשפו והושמדו ומכשול ההולך ונבנה עומד לספק רמת ביטחון גבוהה יותר".
אפילו אביגדור ליברמן שאוהב לבקר את המערכות כשהוא לא אחראי עליהן, שיבח את החומה העזתית כאשר בתקופה הקצרה בה כיהן כשר הביטחון הוענק למפתחיה פרס ביטחון ישראל. לדבריו הם "שינו באופן דרמטי את המציאות הביטחונית במדינת ישראל", ומדובר ב"טכנולוגיה יחידה מסוגה בעולם, שהיא כמעט מדע בדיוני", שבזכותה "לקחנו לחמאס את הנשק האסטרטגי שלו, שבו השקיע את רוב תקציב ההתעצמות שלו… מנהרות התקיפה הפכו למנהרות קבורה".
הקיר הסלארי וטכנולוגיות המודיעין והאש המדויקת שהתלוו לו מעל פני הקרקע היו הביטוי המלא של תפיסת הביטחון העדכנית של ישראל. שלושים שנה של בניין כוח מוטה טכנולוגיה הגיעו לשיאן באותה מערכת מכשולים מורכבת, אשר ברגע האמת התגלתה כמחוררת ושברירית. מאחורי מסך הטכנולוגיות לא עמדו כוחות יבשה זמינים וכשירים, מוצבי הגבול והפיקוד לא היו ערוכים למלחמה ולעריכת קרבות הגנה, ולאתגרים שהציבה הטכנולוגיה הישראלית, החמאס פיתח מענים פרימיטיביים ובסיסיים. את התוצאות אנחנו מכירים.
הכשלים הפרדיגמטיים שהובילו לאסון ה-7 באוקטובר אינם מנת חלקו של אדם אחד. כל צמרת הפיקוד וההנהגה הפוליטית-מדינית של ישראל הייתה שותפה לקונספציות ההרסניות הללו. אין רמטכ"ל אחד שאיתגר את התפיסה הזו מאז סוף שנות ה-80; לא נמצאו פוליטיקאים ביקורתיים בעמדות השפעה שריסנו את המגמה וביקרו את הצבא; וגם בתוך המערכת הצבאית בקושי נמצאו קולות שונים. מי שהעז לחשוב אחרת ממילא מצא עצמו בחוץ. הבולט שבהם, האלוף יצחק בריק שרבות מתחזיותיו התבררו כנכונות, מוקע ציבורית עד היום הזה.
אם יש משהו אחד שצריך לקרות אחרי המלחמה הזו, הוא איתחול יסודי של המערכות הביטחוניות שלנו. איש ממי ששימשו בתפקידי מפתח בפיתוח הפרדיגמות ובקידומן לא ראוי להמשיך בתפקידו, לא במערכת הפוליטית ולא במערכת הצבאית. הכשל הקונספטואלי עמוק ורוחבי והתיקון חייב להיות בהתאם. קיומה של המדינה תלוי בכך.
אם במשך 15 שנה אין כמעט אף אחד שמאתגר את התפיסות של המערכת הבעיה היא לא רק האנשים שצריך להחליף אותם אלא חולי עמוק של המערכת שלא מאפשרת חשיבה מחוץ לדעה השלטת. אם משתיקים כל מי שחושב אחרת, אם לא מספקים את כל המידע לחברי קבינט וממדרים אותם, אם ההירככיה ומאבקי אגו גוברים על פתיחות מחשבתית אז יהיו קונספציות אחרות. פוליטקאים ואנשי צבא הם אנשים שיכולים לטעות. חייבים לאפשר להם לאתגר אחד את השני. "ברזל בברזל יחד"
עקיבא מבקשים להליט את המאמר כקובץ שמע .
ארבע הערות:
א. הקונספציה הזו היא החמורה מכולן כי היא אפילו לא הגיונית-איזו הרתעה יכולה להיות גדולה ומוצלחת יותר מהשמדה של ארגון טרור כזה או אחר?
ב. כפי שכבר כתבתי לגבי הסכם הגז השערוריתי של לפיד-מה זה אויב שאין לו מה להפסיד? אין שם בתי מגורים? כבישים? עמודי חשמל? מרכזי קניות? מפעלים? כל עוד יש מבנה אחד בשטח אז יש מה להפסיד. האמירה "אין לו מה להפסיד" משמעה בעצם "אין לו שום דבר שאפשר לקחת לו בלי באמת להכאיב לו".
ג. לצד הדגש על השקעה גדולה יותר בכוחות השדה, אי רוצה להעיר עוד הערה. בעייתי המנהרות אינה חדשה ואינה ממוקדת רק בעזה(אני יכול להעיד שישנה גם מערכת מנהרות בשכם ואין לי מושג לגבי מקומות אחרים) ובנוסף ידוע שבמנהרות אין אזרחים חפים מפשע. ובכל זאת הגענו בלתי מצוידים לתקיפה במנהרות(פנסי ראש!) ולמעשה דחינו את הכניסה למנהרות לסוף(שכחנו שיש פתחים ידועים בישראל?). לאחר המלחמה חשוב לארגן יחידה שתתמחה בלחימה במנהרות על מנת לאפשר כניסה בעתיד משם כבר בתחילת הלחימה וכן לבנות מתקן אימונים מתאים אחד לפחות(לש"ביה תת-קרקעית אם תרצו).
ד. אולי כדאי להוסיף קונספציה רביעית: האמונה שהאחריות והסמכות צריכות להיות בהכרח בדרג גבוה. אחת הסיבות לאסון ה7.10 הוא זמן התגובה הארוך של הכוחות שנבע מהמתנה להחלטות בדרג גבוה למרות שתהליך העברת המידע הוא ארוך ומסורבל. חייבים להגדיל את סמכות המפקדים בשטח. הנקודה הזו נכונה גם מעבר לצבא, אחד מלקחי המלחמה הוא שהאזרחים מסוגלים להרים יוזמות מדהימות ומוצלחות יותר מכל מה שממשלה מסוגלת להרים(רק תראו את העטיפה והתרומה הן לצה"ל והן לפליטי העוטף) אז די לפחד מלהוריד סמכויות(אך כמובן שסמכות ואחריות הן בלתי נפרדות וצריכות לרדת ביחד).
כשהאויב שלך הם החרדים ,הדת היהודית ,
החרדלים , ביבי, שרה,
אז חמאס לא מעניין
השמאל לא יבחל בחירות באנשים עם כיפה. ולהצטרף לחמאס אם תהיה פה מדינה יהודית אמיתית
כלומר שמונים אחוז שומרי שבת
והיכן הניתוח של תפישת הבטחון של הדרג המדיני ?המל״מ ? המוסד ? היו ממשלות וראשים לה במיוחד מאז 1977? מי מנחה ? מי מאשר ? תפישות מדינית/ בטחונית ? לא הרוב והנבחר על ידי העם ?
אני מניח שעלית לארץ ממש לקראת המלחמה.
אז ראשית כל-ברוך הבא!
ושנית-אם המאבקים של השנה האחרונה הוכיחו משהו זה שיש פה מחנה גדול שיאכוף אתהתפיסה שלו בכח ויסרב פקודה בלי להסס ובלי חתת דין וחשבון. בתנאים כאלה, דעת הרוב כפי שהיא מיוצגת על ידי הקואליציה והממשלה לא קובעת הרבה.
אני מניח שעלית לארץ ממש לקראת המלחמה.
אז ראשית כל-ברוך הבא!
ושנית-אם המאבקים של השנה האחרונה הוכיחו משהו זה שיש פה מחנה גדול שיאכוף את התפיסה שלו בכח ויסרב פקודה בלי להסס ובלי לתת דין וחשבון. בתנאים כאלה, דעת הרוב כפי שהיא מיוצגת על ידי הקואליציה והממשלה לא קובעת הרבה.
המאמר מנתח את הקונצפציה לאחר הנסיגה מעזה ושוכח לציין שהשורש האמיתי הוא אוסלו שהצמחיה את החמס וההתנתקות שהעצימה אותו. לאחר שיצאנו כבר לא היתה לגיטימציה פנימית ובודאי לא חיצונית לאיסטרטגיה של מחיקת החמס. הדרג הצבאי והמדיני בהיזון הדדי סיפר לעצמו ולכולם סיפורים על הרתעה כתחליף למחיקה, פשוט כדי לתרץ את חוסר המוטיבציה הצבאי, היעדר הקונצנזוס הפנימי וחוסר היכולת הבינלאומית (העולם פשוט לא היה נותן לנו גם אילו שאבנו את תעצומות הנפש למחוק את החמס והיתר).
צריך היה כנראה שואה כמו שמחת תורה כדי להכיר בכך שאין ברירה וגם להעניק לנו את הרשאת העולם לעשות זאת. והערה אחרונה, אני לא אוהב את הנימה של הכותב שמאשים את כולם אבל לא אומר כלום על עצמו, האם ביגמן כן האמין ודרש את מחיקת חמס בעבר? כדאי לציין גם את הבודדים שכן הטיפו לכך ובראשם מיכאל בן ארי שעומד היום לדין ומואשם בגיזענות על תיאוריו הפלסטיים בעבר (לפני כעשור!) את זוועות החמס שהתגשמו אחד לאחד באופן מחריד ב-7 לאוקטובר
ההחלטות השגויות(אוסלו, לבנון, ההתנתקות וכו׳) נובעות מהקונספציות לא יוצרות אותן.
יש מרכיב קריטי שלא הוזכר בכתבה והוא בגץ.
בגץ הוא גוף שהעם לא בוחר. בגץ פועל משך עשרות שנים למען ישראל לכל אזרחיה ( הערבים, האריתראים, הסודנים, האוקראינים) ונגד וישראל יהודית. הפעולות שבגץ מקדם הם בניגוד לרצון העם ופוגעות ומחלישות את ישראל היהודית ואת צה"ל.
חובה לחקור ולהעמיד לדין את שופטי בגץ מאוסלו ועד היום.
עקיבא, יישר כוחך על ניסיון רציני לסכם בתמציתיות את התפיסות השגויות שהביאונו עד כאן. היריעה כמובן רחבה הרבה יותר.
היו עוד הרבה גישות שגויות, כגון: (1) לישראל יכולת עמידה והכלה – שהרי בידינו הגנה אווירית מעולה (יחידה מסוגה בעולם כולו) בזכות כיפת-ברזל, קלע-דוד, חץ… (2) אין מניעה לשחרור ארכי-מחבלים, אפילו עם דם רב על הידיים ושנאה יוקדת, תמורת חטופים ושבויים. אנו הרי נדע תמיד לאתר ולנטר אותם ואף לחסלם בהמשך אם נצטרך… (3) בפרוץ מלחמה, נדע תמיד להעביר אותה אל שטח האויב והעורף יהיה מוגן… (4) אין עוד צורך בתחזוק 'רצועות בטחון' מעבר לגבול… (5) העורף חזק (במיוחד בפריפריה), מפגין חוסן, ויכול לשאת לאורך זמן אבידות של אזרחים בפיגועים מזדמנים, אבל יתקשה מאד לשאת באבידות של חיילי צה"ל (עיין ערך 'ארבע אימהות')… (6) לישראל שירותי המודיעין הטובים והמוכשרים ביותר בעולם, וכך למשל, נדע מראש ובזמן מתי איראן פורצת לפצצה גרעינית… בעוד שלמען האמת, המודיעין הישראלי נכשל שוב ושוב. איננו יכולים להיכנס לראש של האויב ולחשוב כמוהו גם כאשר כל העובדות מונחות לפנינו, ובדיעבד הכל ידוע, אנו נפרש אותן בצורה לא נכונה. יש לנו, לכאורה, "איפכא מסתברא" (כפי שהמליצה וועדת אגרנט לאחר מחדלי מלחמת יום הכיפורים) אבל אין לנו את האנשים המתאימים. בתקופת המחתרות טרם קום המדינה ובמהלך מלחמת השחרור שרתו במודיעין מסתערבים אמיתיים שערבית שפת אימם שידעו להיטמע במרחב וגם להבין את כוונות האויב. עם הזמן הפך השרות במודיעין להיות יוקרתי וקרש קפיצה לחיים אזרחיים נוחים (בוגרי 8200 נחטפו להייטק), ואת השורות החלו לאייש דווקא בני האליטה החברתית, הפריוילגים והמקושרים, חסרי רקע וחינוך מתאימים אבל עם יוהרה אינסופית וחסרת כיסוי במציאות, והתוצאות לדאבוננו ידועות.
שאלה קשה מתבקשת: האם אפשר בכלל לנצח במערכה הקיומית, הרב-זירתית, שנכפתה עלינו, אם כל הצמרת המדינית והבטחונית, זו שהייתה שותפה לקונספציות שכשלו לחלוטין, ואף לקתה בסנוורים נקודתית במחדל איום ונורא בליל שמחת-תורה תשפ"ד, ממשיכה לכהן על כנה? האם אזרחי מדינת ישראל יכולים לסמוך על מפקדי צה"ל (רמטכ"ל, אלופי פיקוד, מפקדי זרועות, ראש אמ"ן, מפקדי אוגדות) וראשי השב"כ והמוסד הנוכחיים? האם אפשר לסמוך על 'קבינט המלחמה' אליו הצטרפו גנץ ואיזנקוט?
התשובה, לצערי, לפחות בינתיים, היא לא (!) בדרום ,אנחנו מנהלים בצורה די מסורבלת ('שקולה') ואיטית סבב מורחב נוסף ולא ברור אם יושגו יעדי המלחמה (המעורפלים). לפי כל ההערכות הלחימה תימשך חודשים ארוכים, מה שמבטיח שנבוסס בבוץ העזתי (תרתי משמע) ותתפתח מלחמת התשה ממושכת וחסרת תוחלת. וכל זאת כאשר יש מחלוקת גדולה לגבי "היום שאחרי"… בצפון, אנו 'מכילים' את הפרובוקציות ההתקפיות של החיזבאללה ולא מורידים כפפות באמת (האם בלחץ ארה"ב או מתוך הנחה של מנהיגנו שאיננו מסוגלים לפעול בו-זמנית ביעילות גם בחזית הזו?). באיו"ש, אין לנו אומץ לפרק את הרשות הפלשתינאית. ומול איראן, נראה לכאורה שהפסקנו לפעול.
לסיכום, כיוון שכולם אחראים לכישלון – יש לכולם אינטרס שלא תקום ועדת חקירה ולא יוסקו המסקנות האישיות והמערכתיות. אם וכאשר יכנסו כוחות חדשים, רעננים ואיכותיים למערכת הפוליטית, אולי בבחירות הבאות, יגיע מהפך אמיתי שיגלם בתוכו את לקחי הציבור מכשלון הקונספציות. רק החלפה של כל שכבת ההנהגה הפוליטית והבטחונית תאפשר אתחול מחדש של המערכת.
יחד ננצח, למרות העדר (זמני) של הנהגה ראויה, וזאת רק בזכות גבורתם של הלוחמים, חוסנו של העורף, והאמונה היהודית.
לא הבנתי בגלל שאנחנו בתוך המלחמה אז אף מילה על נתניהו??
גם הוא כולל גנץ כולל אייזנקוט כולל בוגי כולל ברק שקועים עד מעל הצוואר בקונספציה ההזוייה שיש עם מי לדבר בצד השני ושקט יענה בשקט ועוד כל מיני המצאות מטורללות שהביאו אותנו לקריסה טוטלית.
ביבי בסוף המלחמה חייב לעוף הביתה על טיל ואם אפשר אז גם להעמיד לדין רטרואקטיבי את כל מקבלי ההחלטות במדינה ב15 שנה האחרונות כולל ראש אמ"ן ראש השבכ ראש המוסד וכן הלאה
יעני זה שדרש פעולות לחיסול ולא רק הרתעה, נגד איראן למשל, זה שהתנגד לרפיסות של אוסלו, הבריחה מלבנון, הגירוש והפרוטקשן עם חיזבאללה, זה שביקש למנות מפקדים בעלי עמוד שדרה ולא גנץ, זה שהעלים את הרש"פ ובלם את המשך מימוש הסכמי אוסלו, זה שבהנתן הצבא כפי שהוא נאלץ להשקיע בגדרות וחומות כי לצבא אין תשובה, שלא ניתן כי בג"ץ לא מרשה, כי אם נעשה קציני צה"ל ירדפו בחו"ל, כי היועמ"ש אמר שאסור, כי הרמטכ"ל מסרב וראש המוסר מלשין לאמריקאים…. זה שדרשו ממנו השכם והערב "להקשיב למומחים" ואיך הוא מעז לא לקבל את עמדת קציני צה"ל. זה שכעת טוענים שאסור לו לבקר את הרמטכ"ל, אסור לבקר את השב"כ וכמובן את מערכת המשפט הרקובה…
הוא אשם, כי…. לא ביקר, לא מינה, הקשיב למומחים, לא חיסל, לא ביטל את הסכמי אוסלו.
מותר לבקר את נתניהו, אבל בחיאת, מעט קוהרנטיות והגיון. לדרוש "שלא יפריע" בזמן אמת, ואז לזעוק נגדו על "שלא הפריע" לאחר אסון זה…. איך נאמר, אינפנטלי.
גם הוא…שקועים עד הצוואר בקונספציה ההזוייה…״-
יש לך ציטוטים או מקורות לטענה הזו? או שההוכחה שלך מסתכמת במה שהוא נאלץלוותר עליו בשביל אחדות הקואליציה ושיתוף פעולה של מערכת הבטחון.
?
אם הציטוט שלי לא היה ברור(נסו אתם להקליד בטלפון בגשם) אז אני מתכוון לטענה שנתניהו גם האמין בקונספציות המוטעות.
עד לרגע זה מש , 44 ימי לחימה כוחותינו עדיין נלחמים כפי שנראה ויש עוד ועוד מפקדות ומוצבים ומשגרים ומנהרות ובונקרים ומחסני תחמושת ועדיין לא רואים את האור בקצה המנהרות ,
מה אתם חושבים שבשכם , ג'נין ,טול כרם וכו ,הם לא מתכוננים ? ו"שומר חומות 2" לא אורב בפתח ? וחיזבל'ה החליט לעסוק בספורט ולהתכונן לאולימפידה .
עזה צריכה להיות מאחורינו מצידי עם פצצת אטום .
צריך לטפל בכל האחרים מהר ככל האפשר
לדעתי האישית, חסר נאשם נוסף – התשקורת.
אין היום במדינת ישראל, גוף תקשורת אובייקטיבי, אשר רואה את תפקידו להביא עובדות יבשות לציבור וזה הכל.
דוגמא אלמנטרית: https://www.kan.org.il/content/kan-news/politic/276672/ – לא, אינני מתרעם על "מה לאישתו של ולבטחון לאומי? מדוע היא ודעותיה הפרטיות, ש"מגובות" ב"אני אישתו של" ותו לא, מקבלים במה לאומית ודעותיה של בת גלים, אמו של גיל-עד שער (למשל) לא?" אני מתרעם על כמה דיקטטורי מקרופון, שאיבדו כל אפילו מראית עין של בושה ומשתמשים בשליטתם על המקרופון, להפיץ תעמולה פוליטית X ולחסום תעמולה פוליטית Y.
אין, לא הייתה ולא תהיה (!!!) הצדקה לגוף עיתונאי, להפיץ "אלמנתו של עמנואל מורנו: ממשלת בנט-לפיד – הדבר הנכון לעשות" – שמתם לב לתאריך ה"מאמר" לעיל? 31 במאי, 2021.
אני יודע, דברים רצים מהר מאוד במדינתינו, קשה לזכור. זוכרים מתי הושבעה ממשלתם של חסר תעודת הבגרות לפיד ושקרן למצביעיו בנט? הושבעה ב-13 ביוני 2021. מבינים עכשיו על מה אני מדבר??? באמצע סערת הגניבה של בנט ואיילת שקד את קולות בוחריהם, מתעוררים ב"כאן" ומתחילים להפיץ תעמולה לתמיכה בבגידה הפוליטית במצביעים הגדולה ביותר מאז הקמת מדינת ישראל. מבינים עכשיו, על מה הדוגמא?
שנביא את דבריו של אמנות אתרוגוביץ או את דעתה של גלית גוטמן ומי מוצץ לה מה? ואת מספר הפעמים שבן כספית ומעסיקיו, נאלצו לפרסם הבהרות לאחר משפטי לשון הרע? ואת מי אמנון דנקנר כינה "נאצי קטן" בתוכנית "פופוליטיקה" עוד בשנת 1995?
אגב עוד מ"פניניו" של דנקנר – בתום משפטו של ידידו, אהוד אולמרט, שבו זוכה ממרבית העבירות שבהן הואשם, אמר דנקנר על פרקליט המדינה, משה לדור: "אחרי פסק הדין, לפי דעתי פרקליט המדינה, יש אומרים שצריך להתפטר, אני חושב שהוא צריך להתאבד". לאחר מותו של דנקנר, הורשע אולמרט במשפט זה. (המקור במאמר הויקיפדיה על אמנון דנקנר)
אוקיי, הבנו – התשקורת מלאה בפוליטרוקים שמנצלים את שליטתם על המקרופון, לדחוף תעמולה פוליטית X ולחסום כל מי שחושב אחרת מהם (כל מי שחושב ימינה ממאשר המחשבה, שוקן). אך למה זה חשוב לעניינינו? אין ספק (למי שלא זקוק לאישור משוקן, ע"מ לחשוב עצמאית) שכל התקשורת בישראל מוטה (מי כי היא רוצה להיות תעמולן של רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו ומי נאלץ להציג את הצד הנוסף, כתוצאה מכך), אך התקשורת לכאורה, לא משתלבת באף אחת מהנקודות במאמר, לו אני מגיב.
אך זהו, שהיא משתלבת. מאוד.
כיצד אתם מבצעים משימה מורכבת? לא משהו ברמת "להושיט את היד ולאחוז בספל הקפה"? זה עד כדי כך אלמנטרי, שכולנו אפילו לא שמים לב, לאופן החשיבה שלנו – אז בהתייחס לשאלה לעיל: אנו עושים. אם לא הצליח, חושבים מה צריך לבצע באופן שונה. מנסים שוב עם השינויים, וכך עד שמצליחים.
משוב זו מילת המפתח! אתה בוחן מה עובד/מה לא עובד, משנה בהתאם ואז (!) עושה שוב.
אז כיצד יכולים, אפילו בתיאוריה, נבחרי ציבור מהימין לקבל משוב אובייקטיבי, אם מי שהשתלט על המקרופון, חושב שאתה מוצץ לו את הדם? יודעים את סך הפיצויים שפסקו אלוהי הדמוקרטיה, שופטי היקום הקוסמי האינסופי? התביעה הגיעה לבית המשפט העליון, שפסק כי על דנקנר לפצות את בן גביר על פרסום לשון הרע בפיצוי סמלי של 1 ש"ח. אחרי פסיקה מפחידה זו, דנקנר בטוח "חשב פעמיים" אם רמת נימוקיו צריכה להיות מעל "נאצי קטן". ככה בטח בונים עיתנאות אחראית. כן, בטח.
אז כל עוד תעמולה פורחת תחת כל מקרופון, לא תהיה כאן רשות נבחרת טובה – לא מימין ולא מסמול.
זה שמעשיהם של תעמולנים, הכי פחות שקופים וחד-ערכיים, זה לא תירוץ שלא לעסוק באשמתם. זה שקל מאוד לקבוע שמפקד X בצה"ל, לא שמר על סד"כ מתאים ב-7 באוקטובר אך קשה מאוד לקבוע שמי שדיבר שיהיה שלום רק אם רצועת עזה תהיה judenfrei, רק אומר שמתשקורת צריך לדרוש דבר אחד ודבר אחד בלבד – עובדות יבשות ותו לא.
לא סיפורים על סבלם של הרוצחים והאנסים העזתים ולא, מי אשתו של חושבת, שזו הממשלה המתאימה ביותר היום.
ללא תקשורת כזו / עם תשקורת שיש היום, נטולת כל ריסון תעמולתי אשר חוגגת (לדוגמא) נצחונו של מועמד X או Y בבחירות – יהיו לנו עוד הרבה (ואני כותב זאת בצער רב) 7 לאוקטוברים.
גם אם שוקן ימליך עלינו את איסמעיל הנייה, ימח שמו וזכרו.
בעיה אחת היא שבכל המערכת הזאת לא היה אף בחור ישיבה שיעשה אִיפְּכָא מִסְתַּבְּרָא, כלומר להציג דעות הפוכות ולנסות לאמת\לעמת את הדעות שהשתלטו על שיכבת ההנהגה.
מן הראוי היה שאחרי מלחמת יום הכיפורים תוסקנה המסקנות הנכונות, נקווה שעכשיו יוסקו.
בעיה שניה היא הנסיון החוזר להעריך את האוייב לפי הראש שלנו, צריך להעריך את האוייב לפי המנטליות והערכים שלו, כמו שהערבי ירצח את אחותו על רקע חילול כבוד המשפחה (ולפעמים גם זה באכזריות נוראית), אז הכבוד הערבי שנרמס על ידינו בנצחונות שלנו בשדה הקרב, לא ניתן למחילה.
מה בדבר הסירוס המשפטי והבכיינות העיתונאית?
——————————————————-
כל שתארת חסר איך הגענו משקט מופתי ביו"ש ועזה בשנות ה80 המוקדמות אל צבא שמפחד מהצל של עצמו.
כל מה שתארת הוא רק סימפטום של הבעיה.
למען הסר ספק, הטעות של יצחק רבין שאיפשר למערכת המשפטית לפגע בחיילים. מי שזוכר את משפטי גבעתי ותחילת האינתיפאדה הראשונה.
די לקרוא על השופט שהפריע לו דגל ישראל מאחורי עציר האויב וכי האיש הגיע מהפרקליטות הצבאית בשנות ה80 על מנת להשליך על איך המערכות הללו בנויות.
די כי במכתב הראשון של הפרקליטות הצבאית בגין פעולה לוחמתית בשטח עוין. שר הבטחון היה שולח הביתה מהפרקליטות הצבאית 10 אנשים ונשים שהעזו לדחוף את ידיהם לענייני לוחמה על מנת לעקר את הטרללת הזאת .
יצחק רבין בהמשך הביא רב מרצחים מטוניס על מנת לטפל בחמא"ס בלי בג"ץ ובלי בצלם.
אם יצחק רבין כרוה"מ הבין שהבעיה היא בג"ץ ובצלם וכל העמותות שיטפל בבג"ץ ולא שיעביר שטחי מולדת לרב מחבל.
בהמשך, בג"ץ הרשה לעצמו לזמן אלוף לדיון בזמן במבצע בעזה על מנת שיגיב כיצד אותו אלוף העסוק בלחימה נותן מענה לזכויות אדם .
לכל מי שעיניו בראשו ולא טרללת משפטית מבין שזכויות אדם ולחימה בה עפות רקטות במאות על ערי ישראל הם לא משהו שביהמש ישראל ראוי שידון בו קל וחומר בזמן מלחמה .
נזכיר את פסטיבל גלעד שליט, 4 אמהות ושאר ההברקות של התשקורת דוברת העברית על מנת להבין ש1000+ משוחררי עסקת שליט שבעוולת של מחאת דיור 2011 ביצע רוה"מ נתניהו על מנת להבין את שורשי המחדל של שמחת תורה השנה.
כל שאר הנקודות במאמר הם תוצר של טרללת משפטית, אי אפשר לאמן צבא כאשר צריך חטיבה שלמה במשחקי חתול עכבר משימה שניתן לבצע עם 4 ג'יפים של שוטרי מג"ב שהיו פועלים כמו שוטרי מג"ב של שנות ה80 .
הרמטכ"לים לדורותיהם בגרו אל הטרללת המשפטית. יועץ משפטי שמאשר הקש בגג והאם מידתי להטיל פצצה של 250ק"ג כנגד מי שדם יהודי על ידיהם בסביבה עויינת.
יש להחליף את הקצונה הבכירה, שב"כ ופקידות בכירה ואף פוליטיקאים. לא כי הם אשמים אלא כי הטרללת מונחלת 40 שנה בתיפקודם.
צבא יבשה קטן הוא מחשש להפעיל תמרון שידרוש פוטנציאלית נפגעים. כשאין לך איך לתמרן, האויב לא פוחד שתכבוש שטח ולכן, ניתן להמר שוב ושוב ושוב הרי האויב הציוני ישוג. האויב הציוני ילל על 5 או 20 הרוגים וזה יגרום לאויב הציוני להשקיע משאבי עתק בטכנולוגיה ואמצעי אל הרג שדורשים כח אדם רב.
שורש כל העוולות הוא הטרללת.
פתרו את בבעיה במקור ולא בסימפטומים.
צריך להסתכל מגובה עיני הנשר ולא רק מהכיוון המקומי – זה לא קשור רק לישראל אלא למלחמה העולמית שמתקיימת עכשיו בין ציר המערב בראשות ארה"ב לבין ציר המזרח בראשות רוסיה-סין. סעודיה היא מדינת מפתח בין שני הצירים – יש לה את הנפט והיא עומדת בראש מדינות אופ"ק שמחזיקות ביחד 75% מעתודות הנפט בעולם. יש גם את הסכם הפטרודולר של ניכסון עם סעודיה שכל הנפט בעולם יימכר רק בדולרים. כל זה נמצא כעת בסכנה גדולה למערב, אחרי שביידן גינה את סעודיה על רצח חאשוקג'י וטען שהיא מדינה מצורעת. נסיך הכתר הסעודי החליט לעבור לצד של רוסיה-סין. MBS הזמין אליו את הנשיא הסיני וארח אותו ברוב כבוד וגם דן אתו בעסקאות הכלכליות הבאות של סעודיה עם ציר המזרח ומדינות ה-BRICS. סעודיה ביחד עם רוסיה ומדינות אופ"ק הפחיתו את הפקת הנפט ב-2 מיליון חביות ליום (בינתיים רק 2 מיליון), מה שגרם לעלייה מיידית של מחירי הנפט העולמי ומשבר כלכלי אדיר בעיקר באירופה אחרי שהפסיקה את רכישת הנפט והגז מרוסיה. התוצאה – ארה"ב ניסתה לחזר אחרי סעודיה כדי שתחזור למערב. ע"ע הנסיעה הדחופה של ביידן לסעודיה וההסכמה של ארה"ב לכל הדרישות שהציבו הסעודים כולל הקמת מתקן להפקת אנרגיה גרעינית אזרחית בסעודיה. התנאי הבא שסעודיה הציבה היה הקמת מדינה פלסטינית בראשות אש"פ. את התנאי הזה – ארה"ב מקיימת עכשיו, אחרי ששידלה את כל מי שצריך (במישור הצבאי והמדיני) להעלים עין מהפלישה החמאסית הצפויה – שהיתה ידועה לכל זרועות הביטחון, כדי שאחרי חיסול החמאס בעזה על ידי ישראל תפתח הדרך להקמת מדינה פלסטינית בעזה ויו"ש בראשות אבו-מאזן. המטרה של המהלך הזה היא להחזיר את סעודיה לציר המערב. זו התכנית והיא מבוצעת כעת.
אגב, זו לא פעם ראשונה שארה"ב נוקטת במהלך כזה. במלחמת יום כיפור לפני 50 שנה ארה"ב עשתה מהלך דומה – ארה"ב הבטיחה למצרים להחזיר אליה את כל השטחים שישראל כבשה ממנה במלחמת ששת הימים, בתמורה למעבר של מצרים לחסות המערב (במקום רוסיה). המהלך בוצע במלואו אחרי שארה"ב שידלה גורמים במישור הצבאי (ראש אמ"ן) והמדיני (דיין) להעלים עין מהפלישה המצרית הצפויה. זאת הסיבה שעד הרגע האחרון הקונספציה אמרה שהסבירות למלחמה היא נמוכה וגם התנגדה לגיוס המילואים אפילו ביום שבת בבוקר, ביום שבו פרצה המלחמה. בהסכם שאחרי מלחמת יום כיפור קיבלה מצרים את כל השטחים ונשארה תחת חסות ארה"ב עד היום. וזה מה שארה"ב מצפה כיום – בהסכם שאחרי המלחמה עם החמאס נתניהו יעביר לרשות פלסטינית (כלשהי) את כל השטח בעזה ויו"ש כדי להקים מדינה פלסטינית, וסעודיה תעבור לחסות המערב ותחתום על הסכם שלום על ישראל. זו הסיבה שנתניהו אמר לראשי הרשויות בעוטף עזה ב-9.10.23: "אנחנו בדרך לשנות את המזרח התיכון" https://www.kikar.co.il/political-news/s29gt9
ביגמן מנתח ביד אמן את כל הקשיים הקונספטואליים של הדרג הצבאי (וגם של הדרג המדיני) ב-35 השנים האחרונות.
החל מהרמטכ"ל אהוד ברק וכלה ברמטכ"ל הרצי הלוי.
אני חותם על כל מילה במאמר הזה.
אבל חסרה לי במאמר הזה התוספת המתבקשת והכי חשובה :
כל מה שנעשה, נעשה כנגד האויב הלא נכון.
הנחת היסוד של כ-ו-ל-ם הייתה שהאויב שאנו עומדים מולו הוא רציונלי וחושב כמונו. ולכן אפשר להפעיל עליו מנופי לחץ שהיו פועלים היטב עלינו.
אבל הנחת היסוד שגרסה כי "אויב שיש לו מה להפסיד" ינהג כמו שהיו נוהגים שבדים או נורבגים פשוט קרסה שוב ושוב.
פשוט משום שלאויב שמולו אנו ניצבים לא איכפת להפסיד גם את המעט שיש לו.
וזאת משום שהוא חושב במונחים אחרים לגמרי, מונחים זרים ובלתי מובנים לקו המחשבה המערבי.
כשהאויב חושב במונחי "72 בתולות" שהוא יקבל לאחר שיהפוך לשהיד, אתה לא יכול להפעיל עליו שום מנופי לחץ כלכליים.
וכאשר האויב מדבר על "חליפות איסלאמית עולמית" אתה לא יכול לשכנע אותו באמצעות ממתק בצורת "מדינה פלשתינית".
מילא אם היו עושים את כל מה שנעשה בצורה המיטבית.
אבל אפילו את המעט הזה הם לא השכילו לעשות כמו שצריך.
וכך מצאנו את עצמנו עומדים באותו יום שבת נורא מול התוצאות הנוראיות של ביצוע כושל של קונספטים לא נכונים.
.
במלחמה הזו הפציע כוכבו של אליהו יוסיאן.
האיש שגדל והתחנך באיראן השיעית, מכיר היטב את ההוויה המזרח תיכונית ומגדיר את לב הבעיה בלשונו הציורית :
"ישראל מתעקשת להגיש סושי באזור בו נהוג לנגב חומוס".
אז מה יהיה ?
כשם שבאימפריה הרומאית היה מקובל שכאשר עורכים טריומף (מצעד ניצחון) למצביא שניצח בקרב, היה עומד מאחוריו עבד שתפקידו היה ללחוש באזני המצביא "memento mori" (זכור את המוות).
כך צריך שמעתה והלאה יהיה אליהו יוסיאן כזה שיעמוד מאחורי המנהיגים המדיניים והצבאיים של מדינת ישראל וילחש להם כל הזמן :
אתה נמצא במזרח התיכון…
חסר הנושא של בג"ץ שגם סרס את צה"ל וגם סרס חוקים וחברי כנסת וגם עמד ע"כ שהחכ"ים הערביים יהיו בכנסת למרות כל ההסתות והתמיכה של המחבלים ומנע מח"כים מהימין כמו הד"ר בן-ארי
ונוסף לכל חתר למדינת כל אזרחיה והפרדת היהודי מהדמוקרטי
החסרת גם את התשקורת שממשיכים גם היום לפלג ולשסות והעצים צד אחד מהמפה הפוליטית ושווק אותו ואת בג"ץ ומנגד לרפות את האחדות ואת הימין
מעבר לניתוח האסטרטגי צריך לזכור:
הכרזת כוננות באוגדת עזה ובחיל אוויר והתרעה לרב"שים הייתה עוצרת תקיפה של טנדרים, אופנועים, רגלים ורחפנים והשאלה שלא ניתן עליה מענה: מדוע לא הוכרזה ומדוע הצמרת הביטחונית לא פנתה לממשלה.
כמו כן, האם יש קשר בין המחאה להתנהלות של הצמרת הביטחונית
המאמר מוכיח, שגם אחרי יותר משבעים שנה מקום המדינה ואלפי שנים שארץ ישראל כאן עם שכניה מסביב, עדיין היהודים לא למדו עם מי יש להם עסק ואיך מתנהלים במזרח התיכון. חבל מאוד שלא מתייעצים עם אנשי המקצוע הרבים בנושא.
מה זה "לחיזבאללה יהיה מה להפסיד"? או לחמאס? לא ברור למנהיגים שלנו שמוות של אזרחים לא מזיז להם? שמותם שלהם לא מזיז להם? שעזה ולבנון יכולות להיחרב עד עפר ועמדתם לא תשתנה? ה"סכסוך" עם המוסלמים הוא דתי! לא קשור לשטחים. למה לא קולטים? הרי אם היו רוצים הייתה להם מדינה מזמן. זו מצווה דתית שלהם לחסל את כל הכופרים הלא מוסלמים. כמאמר המשפט שלהם אחרי יום שבת יש יום ראשון, ז"א שאחרי שיחסלו את היהודים שיום שבת קדוש להם יעברו לנוצרים שלהם יום ראשון.
היהירות וחוסר ההבנה של ההנהגה (כן, גם נתניהו) והדרג הפיקודי בצבא פשוט מרתיחים.
ובמיוחד ראשי השבכ. פשוט לא נתפס.
ועד שלא נשתחרר מאחיזת החנק של ארהב,אני לא רואה סוף טוב.
בשורה אחת נסכם…
אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים.
מאמר מרתק ומחכים בהחלט, אבל למה אין מילת ביקורת אחת ישירה על נתניהו? עצם העובדה שהוא הכניס לקבינט המלחמה אנשים ששגו בקונספציות שציינת אומר הכל על הקונספציה שלו עצמו. חבל…
הכשלון בשמחת תודה לא היה בעיקרו כשלון טקטי אלא אסטרטגי. הכוונה שברמת הטקטיקה, הכל היה ידוע והפיתרונות היו זמינים, מה שקרס היא קונספציה הרבה יותר עמוקה. ל הקונספציות שהזכרת קשורות לרמה הטקטית ולא האסטרטגית. קצת גרדת את רמת האסטרטגיה כשדיברת על הרתעה. שים לב אם צה"ה היה נערך עם עוד שלושה מסוקים ומוריד עוד שני גדודי כוננות בעקבות השיחה בליל שבת, היינו היום לאחר חיסול מוחלט של הנוחבה, קריסה של רוב היכולות המבצעיות של חמאס והוכרחה שהכל עובד טוב. העובדה שזה לא קרה לא קשורה ליכולות אלא לתפיסה אסטרטגית של מהי מלחמה ומהו מצב שלום. הקונספציה היסודית שקרסה היא התפיסה לפיה מצב השלום הוא המצב 'הנורמלי' והמלחמה היא רק 'המשך חריג של מדיניות'. זו כמובן שטות במחילה מלחמה היא יעד בפני עצמו של חלקים גדולים מהתרבויות והקבוצות לאורך האנושות ולא קשורה למדיניות בהכרח. המלחמה קשורה עם גיבוש זהות עצמית ותרבויות שהזהות שלהם מגובשת היטב ולא מתפוררת (אירופה העכשוית) יוצאות להלחם לארך כל ההסטוריה בשם הזהת וכחלק מהתפתחותה והמשך התגבשותה. מי שמבין את זה הבין היטב שצה"ל לא ערוך למלחמה כי הוא מנסה לחקות תרבויות אירופאיות כאלו ואחרות, שהאויב ערוך ולא מורתע, שאוסלו זה רע, שמלחמה זה לא משחק ולא עושים אותה עם פירוטכניקה וכן הלאה. אוסלו ההתנתקות הנסיגה מלבנון וכן הלאה הן כולן בנות של התפיסה שמלחמה היא מצב לא נורמלי שניתן להתגבר עליו באמצעות מדיניות פשטנית. עקיבא, חבל שפיספסת..
ועוד דבר חשוב באותו הקשר. האחריות של בניימין נתניהו. נתניהו לא שותף לקונספציה הבסיסית הזו שהעלתי. בגלל זה הם כל כך שנאו אותו מיד. בגלל זה הוא לא אחראי עליה. אבל באופן פרדוקסלי זה אומר שהוא היה צריך לעקוב יותר מקרוב אחרי צורת ההכנה של מערכת הביטחון שהיתה כולה שותפה לקונספציה הזו. אז במובן הזה הוא הכי אחראי..
השאלה מה הוא כבר היה יכול לעשות.
בין שורה ארוכה של מוקדי כח מגויסים, הצורך לשמור על אחדות הקואליציה, הצורך לדאוג לדעת הקהל כדי שהמגמה של טיפול בבעיות תמשך (עדיף ממשלה שתמשיך לתקן לאט מכזו שתשתף פעולה עם המגמה) וההסחה שיוצר העיסוק המתמיד בכיבוי השרפות שיוצר המחנה הזה-
לא בטוח שהוא היה יכול לעשות יותר ממה שהוא עשה.
ימני
הכישלון הוא לגמרי אסטרטגי. הישענות על גדר היא הישענות אסטרטגית. תחזית אחרת לא פחות סבירה היא שצהל היה מעלה כוננות, החמאס היה רואה, דוחה את המתקפה לזמן אחר ומפתיע את צה״ל בהזדמנות אחרת. תחזית אחרת היא שהחמאס היה מתרכז רק בבסיסי הצבא, דבר שהיה מסרס את יכולת התגובה הישראלית. הכישלון האסטרטגי הוא שהשארנו את היכולת של חמאס לבנות כוח צבאי משמעותי לאורך זמן
גיל אתה לא צודק. צה"ל יכל בקלות לייצר מארב ולגרום להם להכנס..
שאלתי פשוטה , לא מדבר על ההפתעה , אלה מה שקרה לאחר שכול ערוצי התקשורת במהלך 12 שעות שידרו לזמן אמת את הטבח ביהודים והשאלה למה לא הוזנק מטוס ירוט לקצור בוולקן או הפצצה את כול הטיילת בגדרות בין עזה לישראל , אם זה לא שיטוף פעולה עם אויב בזמן מלחמה אז מה זה !!!
איך כ ו ל ם טעו? כולם!!! אפשר לסכם במשפט אחד.
הם לא מדברים ערבית. חוסר הבנה מוחלט, של המנטליות הערבית
קורא את הסיסמאות של המומחים ומיד נזכר ב"ביג ליבובסקי", בסצנה ש-Walter ו-Dude נוסעים ברכב וולטר מסביר את התוכנית שלו להשיג את המיליון דולר מהחוטפים וכמה היא פשוטה: that's the beauty of it 🤦🏽♂️
טבחו אנסו וערפו את ראשי ילדינו וחיילינו כי מומחי הבטחון של ישראל הם וולטר סובצ'ק.
והדובדבן שבקצפת: בסרט יש לוולטר עסק בשם Sobchak Security. הוא "מומחה לביטחון".
לא ייאמן.
קורא את הסיסמאות של המומחים ומיד נזכר ב"ביג ליבובסקי", בסצנה ש-Walter ו-Dude נוסעים ברכב וולטר מסביר את התוכנית שלו להשיג את המיליון דולר מהחוטפים וכמה היא פשוטה: that's the beauty of it 🤦🏽♂️ טבחו אנסו וערפו את ראשי ילדינו וחיילינו כי מומחי הבטחון של ישראל הם וולטר סובצ'ק. והדובדבן שבקצפת: בסרט יש לוולטר עסק בשם Sobchak Security. הוא "מומחה לביטחון". לא ייאמן.
מאמר מנומק לעילא ולעילא אבל היכן ראש הממשלה שהיה כאן במשך כחמש עשרה שנים, אף מילה לא הוזכרה לגביו, בנא הוזכר לפיד הוזכר גנץ אייזנקוט וכיוצא באלה, אבל היכן מר ביטחון שהוא ראש וראשון. לנוכח האמור המאמר נגוע
כל טוב
תגובה שמראה שלא באמת קראת את הטקסט
ראש הממשלה לא אמר לצבא שאין צורך בחיילים מאחורי הגדר ,מה צ ה ל לא ידע שאין מכשול בעולם שלא ניתן להרוס , יש המון מה לכתוב, למה שידעו ולא טרחו לומר לדרג המדיני, כולל לדרג בשטח ,יש דברים רבים מוזרים מאוד.
כתבה מצויינת. הבעיה היא שאם כולם אשמים, אז בעצם אף אחד לא אשם. המנהיגים משקפים את פני העם. העם לא היה מוכן לשלם את מחיר כיבוש כזה מחדש עד ה 7.20. מה כי נלין על מנהיגנו?
קונספציה נוספת של מערכת הביטחון ששווה לפתוח אותה: ישראל צריכה לשמור על יציבות המשטר ההאשמי.
אם כל הקונספציות: תלותינו בארה"ב.
ובאופן כוללני יותר: הגדרתינו את עצמנו כמדינה מערבית בלב המזה"ת.
ובאופן עמוק יותר: התכחשות לזהותינו השורשית-מקורית.
כל השאר זה בעיות סימפטומטיות…
עוד יגיע זמן ונחליט שאנו עומדים על רגלינו להוביל ולהאיר, ולא להיות מובלים אחרי תרבויות נחשלות.
עד לפני חודשיים חשבת שמדינת ישראל היא אימפריה, ושהכל בזכות נתניהו בלבד: https://www.kinbooks.co.il/kicd-hpk-ntnihv-at-iwral-laimprih.html
עכשיו, כשהאימפריה רועדת, אתה פתאום"נזכר" שלנתניהו היו המון שותפים…
אני מקווה שנזכור את זה גם בימים טובים יותר. נזכור שגם להצלחה יש שותפים רבים, ולא נחשוב שכל ההצלחה היא רק בזכות אדם אחד.
לפחות לפי התגובה זה ברור שלא קראת את הספר (די קצר אגב) ודי ברור שלא קראת את הטקסט שעליו אתה מגיב.
במאמר יש 4,200 מילים. המאמר דן בתקופה הארוכה של שלטון נתניהו – מאז 2009, למעט שנה וחצי. איך יתכן שנתניהו מופיע במאמר רק 6 פעמים ואילו גנץ שכיהן בתפקידים של רמטכ"ל ושר ביטחון רק בחלק מהזמן מוזכר לא פחות משש פעמים. זה לא הגיוני ולא נכון לתת לנתניהו הנחות.
בתגובה שלך יש 48 מילים. איך יתכן שנתניהו מוזכר בה פי שניים מאשר גנץ. זה לא הגיוני ולא נכון לתת הנחות.
יש משהו הרבה יותר גדול. כל ראשי המדינות המערביות נשלטים כמו מריונטות בידי מי שבראש הפירמידה, המנהל את העולם. ולא משנה כמה ייהרגו. מי שהפקיר זה מי שלא שעה לאזהרות התצפיתניות והדרגים הנמוכים , שראו את הכל ושמעו וניסו להעביר ולהזהיר. אז איימו עליהם במשפט.
הצחקת…
שום דבר טוב לא יקרה
ולו רק בגלל שכולם מעורבים בכשלון.
מה שכן יקרה זה מלחמת הכול בכול
תרגמתי את המאמר לרוסית ופרסמתי אותו בפייסבוק.
אבל – זה שתרגמתי ופרסמתי את המאמר לא אומר שאני מסכים איתו לגמרי – זה עובר מקיצוניות אחת לשנייה: חשוב להפריד בין הזבובים לקציצות.
התפיסה שחמאס וחיזבאללה מורתעים היא כמובן שגויה – אך יחד עם זאת, הם בוחרים באופן רציונלי למדי מתי ואיך לתקוף כדי להסב נזק מקסימלי במינימום הפסדים.
זה ברור ש"צבא קטן והיי-טקי" עדיף על צבא גדול ומיושן, אבל גורם חשוב אחד חמק מעקיבא: צבא קטן הרבה יותר זול מגדול. ומדובר במאות מיליארדי שקלים, שהלכו לפיתוח המשק והביאו לצמיחתו חסרת התקדים בעשור האחרון. בנוסף, כפי שעולה מהצלחתו הנוכחית של צה"ל, הצבא הזה, עדיין הקטן והחכם, די מסוגל להתמודד עם המשימות המסורתיות של מבצע קרקעי, ובתנאים הקשים ביותר של מבנים צפופים ושימוש באוכלוסייה כמגן אנושי.
גם הטכנולוגיות שהוזילו את אחזקת הצבא אינן אשמות – האנשים אשמים, דווקא הפיקוד העליון של הצבא, שלא השכיל להשתמש בהן למטרה המיועדת להם: אין סיבה שכוח חמאס בהתקפה 7/10 הייה יכול להיחסל על ידי פעולות צבאיות פשוטות של היחידות הקיימות, התוקפים החו מושמדים כליל וחמאס היה מורתע במשך זמן רב, ואפילו לא מסוגל לחזור על התקיפה.
מדוע זה קרה זה כבר עניין של ועדת החקירה לאחר המלחמה.
ניתן לסכם את הקונספציה-הביטחונית-השגויה,
שהובילה ל-7/10 – בדבריו של הוזה מזרח השימון החדש,
ממלכודת אוסלו, פרס:
"ככל שנמסור להם (לפלסטינאצים) יותר שטחים, נגלה שיש לנו
יותר דוקטורים לקילומטר, כך נתפרנס מדוקטורים ולא מקילומטרים"
הבנתם?