פחד ותיעוב בהרווארד

התפטרותה הכפויה של נשיאת אוניברסיטת פנסילבניה הייתה צעד ראשון וחשוב בהתמודדות מול בעיה נרחבת בעולם ההשכלה הגבוהה.

שלוש נשיאות האוניברסיטאות שביישו את עצמן ואת המוסדות בראשם הן עומדות במסגרת העדות העגומה שנתנו בפני ועדת החינוך של הקונגרס, מייצגות חשש גדול בהרבה.

בשנים האחרונות, אוניברסיטאות רבות בחרו לשים בראשן נשיאים פרוגרסיבים ופחדנים, שנכנעים ללא קרב מול הקולות הקיצוניים ביותר בקרב הסטודנטים והמרצים. אלו הם האנשים הלא נכונים, בזמן הלא הנכון, שאמורים להוביל את מוסדות ההשכלה הגבוהה הנחשבים ביותר באמריקה.

כאשר הגעתי לראשונה להרווארד ב-1964, נשיאי האוניברסיטה היו כולם יצוקים מאותה תבנית. הם היו גברים לבנים אנגלו-סקסים, שייצגו את התורמים ואת חברי ההנהלה האמידים והשמרנים. בוודאי לא היו נשיאי אוניברסטיאות יהודים, ונשיא הרוואד דאז, נייתן מארש פוסיי, הבהיר היטב כי אין להם מקום בקרב נושאי המשרות הבכירים במוסד.

בתוך כעשור, בהמשך לעליית תנועת זכויות האזרח, העניינים השתנו באופן משמעותי. עד לפני מספר שנים, ברבות מאוניברסיטאות העילית כינו נשיאים יהודים ודיקנים יהודים.

כעת העניינים השתנו פעם נוספת, ורבים מהנשיאים החדשים מייצגים את תרבות התקינות הפוליטית המשתקפת בשלל משרדי DEI (diversity, equity and inclusion). הם שוב מגיעים מאותו פס ייצור ורבים מהם גם מייצגים (או לפחות אוהדים) תנועות פרוגרסיביות השולטות כיום בקמפוסים רבים.

כפי שקהלת תיאר זאת, "לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם". נראה שעכשיו הגיעה העת לפחדנות.

ההתפרצות האחרונה של אנטישמיות חולנית בקמפוסים רבים כל כך הציבה אתגרים רבים בפני אותם נשיאים חדשים. במרבית המקרים, הם נכשלו בגדול להתמודד עמם, כפי שהשתקף במיוחד בעדות המזעזעת של הנשיאות בקונגרס.

אחד מידידיי, שכיהן כנשיא אוניברסיטה גדולה בתקופה "היהודית", סיפר לי כי אחת התכונות שאינה נדרשת כיום מנשיא מוסד גדול היא אומץ. לכך הייתי מוסיף גם עמידה על עקרונות.

בין האשמים למצב נמצאים חברי הנהלות המוסדות אשר בוחרים את הנשיאים בניסיון למצוא חן בעיניי דרישות חלק מהסטודנטים וחברי הסגל, תוך שהם מתעלמים ממרבית הסטודנטים וחברי הסגל, וכמו גם ממרבית התורמים. אלו היו רוצים לראות מצד הנשיאים שאיפה למצוינות אקדמית לצד נייטרליות פוליטית. רובם היו מעדיפים שהאוניברסיטאות היו פועלות לפי מה שנקרא "עקרונות שיקגו", הדורשים מהן להישאר מחוץ לפוליטיקה.

רק קומץ מוסדות קיבלו על עצמם את הכללים האלו, וגם זה בתיאוריה בלבד. מרביתם בוררים היטב את הדעות הפוליטיות בהן הם תומכים בפומבי. כך למשל, כמעט כל אוניברסיטה בארה"ב פרסמה גינוי להרג ג'ורג' פלויד בידי שוטר, אך כמעט כולן גם סרבו לגנות את מתקפת הטרור הרצחנית של חמאס ב-7.10, הרג של מאות ישראלים וחטיפת רבים אחרים. זהו הסטנדרט הכפול שהוביל לביקורת המוצדקת כלפי ראשי אותם מוסדות.

https://twitter.com/RepStefanik/status/1732089534345601317?s=20

בדיוק כפי שמרבית נשיאי האוניברסיטאות כיום נבחרו לתפקידם מסיבות סמליות, כך עליהם להתפטר מסיבות סמליות. מה ששלושת הנשיאות סימלו במהלך העדות בקונגרס רק פגע במוסדות בראשם הן עומדות, פגע בסטודנטים, באנשי הסגל ובבוגרים, ובוודאי העביר שיעור גרוע לבוגרים עתידיים.

במקום ליצור סביבת לימודים בטוחה ובריאה, הן אפשרו את ליבוי המחלוקות בקמפוס, וגרמו לסטודנטים יהודים לחשוש לביטחונם. זה מה שקורה כאשר נשיאת המוסד מסרבת לגנות קריאות לרצח יהודים, כפי שוודאי הייתה מגנה קריאות דומות נגד כל קבוצה אחרת.

גם ההתנצלויות החלקיות שהגיעו לאחר לחץ חיצוני רב אינן מספיקות. האוניברסיטאות זקוקות כיום למנהיגים שיודעים לעמוד על עקרונות ואינם נכנעים לסטנדרטים כפולים או בפני קבוצות קיצוניות.

למרבה הצער, ראשי האוניברסיטאות כיום התבררו כאנשים הלא מתאימים לעמוד בפני אתגרי החינוך, ומי שבחר בהם לתפקיד עשה זאת על בסיס קריטריונים שגויים. המשימה למצוא מחליפים המסוגלים להתמודד מול האנטישמיות בקמפוסים לא תהיה קלה. אך דבר אחד ברור: אותם מחליפים יהיו חייבים להיבחר על בסיס קריטריונים אחרים לגמרי, ולא עוד מאותו פס ייצור בירוקרטי.

אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.