בהעמידו עצמו מעל חוקי היסוד של הכנסת, בית המשפט הפך לרשות כל-יכולה שרק לה המפתח למהות המשטר
רבות ייכתב עוד על פסיקת בית המשפט שניתנה אמש ולפיה נתונה לבג"ץ סמכות לקיים ביקורת שיפוטית, לא רק על חקיקה רגילה אלא על חוקי היסוד עצמם.
בין אם מדובר בעיתוי הפסיקה (עיצומה של מלחמה), לחץ הזמן שנבע מרצון הנשיאה היוצאת אסתר חיות להותיר חותם (לו ניתן פסק הדין במועד מאוחר יותר דעת הרוב הייתה הופכת לדעת מיעוט), או בהשלכות על הדמוקרטיה הישראלית (שספגה מכה אנושה, כפי שנראה מיד) – מדובר בפרק שערורייתי נוסף בספר ההיסטוריה של המשפט החוקתי בישראל.
מהו הדבר החשוב שעלינו להצביע עליו בפסק הדין? את התשובה ניתן למצוא בשתי טענות מרכזיות שניתנו על ידי מרבית השופטים ואותן נימקו בנימוקים שונים, טענות שמשמעותן המלאה היא ביסוס משטר יוריסטוקרטי בישראל, איך שלא נהפוך זאת.
טיעון ראשון: כנסת ישראל אינה "כל יכולה" וזהו בית המשפט שאמון על שרטוט גבולות כוחה
לפי דעת הרוב בפסק הדין, בישראל לא מושל עוד עקרון "עליונות הפרלמנט". למרות שזו עמדה בה החזיק בית המשפט בכבודו במשך עשורים, עמדה הנובעת לוגית מהמהפכה החוקתית הראשונה וחלק משופטי המיעוט אוחזים בה, דעת הרוב עומדת על כך שכנסת ישראל מוגבלת בכוחה – גם בהעדר חוקה.
ספציפית, פסק הדין קובע כי אין הכנסת רשאית לאמץ חקיקה ואף חקיקת יסוד שתשלול או תסתור את "המאפיינים הגרעיניים של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית".
טיעון שני: בישראל קיים "גרעון דמוקרטי" אותו ממלא בית המשפט העליון באמצעות ביקורת שיפוטית, לא רק על חקיקה רגילה אלא על חוקי היסוד.
לפי קו מחשבה זה, הדמוקרטיה הישראלית פגומה ורעועה, ארמון קלפים מט לנפול. בהינתן מאפיינים ייחודיים של המבנה החוקתי הכוללים גיבוש החוקה "פרקים פרקים", היעדר הליך נוקשה לכינונה ותיקונה, ושליטת הרוב הפוליטי בהפעלת הסמכות המכוננת – הביקורת השיפוטית בעולמה של חיות היא הבלם האפקטיבי היחיד על כוח המרוכז בידי הממשלה.
ברוח זו התייחס השופט עמית "להיעדרם של מנגנוני איזונים ובלמים בשיטת המשפט בישראל המרסנים את כוחה של הממשלה, באופן המעניק לה עוצמה מיוחדת". המסקנה המתבקשת ממצב זה היא, לטענתו, "שנדרשת הוספה של מנגנונים לחיזוק המשטר הדמוקרטי, ואילו התיקון נושא דיוננו צועד בכיוון ההפוך; הוא מעצים עוד יותר את כוחה של הרשות המבצעת ופוגע בעקרונות יסוד של שיטתנו המשפטית".
הטענות משלימות ומזינות אחת את השנייה. הן מבססות את בית המשפט העליון כשומר העליון והסופי של "החוקה" הישראלית. זהו בית המשפט לו נתונה המילה האחרונה על סדרי השלטון; זהו בית המשפט הבוחר מתי ואיך להגביל את הכנסת כאשר האילן בו הוא נתלה נע בין הכרזת העצמאות, עקרונות הצדק והמוסר האוניברסליים ועד לחוקי היסוד עצמם במעין קסם חוקתי.
זהו בית המשפט שמעצב הסדרים חוקתיים באמצעות פסקי דין ותיאוריות חדשניות. הפרשן הסופי והמוסמך של החוק העליון הוא בית המשפט, ואת מקור והיקף סמכותו הוא קובע לעצמו.
שופטי ישראל זכאים להחזיק בעמדות אישיות מוצקות בשאלות של כלכלה, אסטרטגיה, דת, וכן משטר ודמוקרטיה. כך למשל, אין שום בעיה לטעון כי סדר משטרי במסגרתו הפרלמנט הוא "כל יכול" הוא סדר פגום מיסודו. טענה זו רחוקה אמנם מלהיות מובנת או נכונה מאליה, אך היא לגיטימית וראויה לתשומת לב.
כמו כן, אין כל רע בלרצות ולהוסיף הגבלות על השלטון שמטרתן לצמצם את מה שלדעת פלוני הוא בגדר "גרעון דמוקרטי" (זו בחירה אומללה של מילים. השופטים מעוניינים אחרי הכל להגביל את כוחם של נבחרי הציבור, לא להוסיף עליו. הם מוטרדים מעודף דמוקרטי, לא מגרעון).
ואולם מכך ששופטי בית המשפט שלנו אינם שבעי רצון מהמבנה הדמוי-חוקתי, לא נובע כי בידם סמכות לשנות את צורת המשטר או להציל את הדמוקרטיה הישראלית מעצמה בהסתמך על תיאוריות משפטיות רעועות.
על השאלה "האם הכנסת היא כל יכולה?" צריך לענות הציבור הישראלי, לא בית המשפט. על השאלה אילו מגבלות, חסמים ובלמים יש להציב על הכנסת ועל הממשלה תשובות רבות מספור. אין קונצנזוס בסוגיה.
בראש ובראשונה זו שאלה פוליטית, לא משפטית, ובדיוק לשם כך יש לנו דמוקרטיה: לברר וללבן סוגיות באמצעות נבחרי הציבור. השופט סולברג עמד על נקודה זו בדברים המיוחסים לו. קביעה לפיה קיימת הגבלה כלשהי על סמכות הכנסת מבטלת 'דה-פקטו' את היסוד הדמוקרטי הבסיסי של ריבונות העם באמצעות נציגיו הנבחרים.כך נכתב בדברי התמצית של סולברג:
לא רק שבית המשפט נעדר סמכות לפסול חוקי-יסוד, אלא שהוא נעדר סמכות להכריע בשאלה המוקדמת יותר: האם בית המשפט הוא זה שבכוחו להכריע אם נתונה לו סמכות לפסול חוקי-יסוד. 'עימות' מעין זה בין הרשויות, כלל לא מתרחש בעולם המשפט, ולא ניתן להכרעה בכלים משפטיים"
מובן אפוא כי גם על השאלה "האם בית המשפט הוא כל יכול" או "מהם גבולות הסמכות של בית המשפט" מוכרח לענות הציבור הישראלי, ולא בית המשפט, אם ברצוננו להיות קהילייה פוליטית דמוקרטית.
המקרה של ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית וחקיקת יסוד הוא דוגמה קלאסית לסוגיה דמוקרטית, לא משפטית. ביקורת שיפוטית על חקיקה ראשית ועל סעיפי חוקה יכולה להיות דבר רצוי בעיני רבים כשם שהיא יכולה להיתפס בעיני אחרים כשיקוץ, אך אין היא בשום אופן תנאי הכרחי למשטר דמוקרטי תיקני.
כל קהילה פוליטית דמוקרטית רשאית לבחור האם לאמץ או לדחות מתן סמכות לבית המשפט לבקר חקיקה ראשית וחקיקת יסוד. חוק הטבע לא מעניק סמכות זו לבתי המשפט. גם לא הכרזת העצמאות הישראלית.
מציאות בה בית המשפט מגדיר על דרך הפסיקה לא רק את גבולות הכנסת אלא את גבולות הסמכות שלו עצמו, ומציב את עצמו כפרשן העליון והבלעדי של עקרונות המשטר, היא מציאות בה רשות שלטונית שלמה השתחררה מכל כפיפות לחוק ולשלטון החוק.
כפי שהדגיש בדבריו השופט מינץ, כל רשות וכל ערכאה שיפוטית אינן רשאיות לפעול אלא בגדרי הסמכות הנתונה להן על פי דין:
על בית המשפט להקפיד לפעול אך ורק בגדר סמכויותיו, באותה הקפדה שהוא נוקט כשסוגיית הסמכות מתעוררת לגבי רשויות אחרות. בהקשר זה, הסמכות לבקר חוקים אינה מושתתת על יסודות איתנים, וודאי שאין כל מקור סמכות המאפשר לבית המשפט לדון בתוקפו של חוק-יסוד או לפסלו. פיתוח דוקטרינות המבקרות את תוכנם ומהותם של חוקי-היסוד "יש מאין" חותר תחת ערכי יסוד דמוקרטים בסיסיים ובהם עיקרון הפרדת הרשויות, עיקרון החוקיות ועיקרון שלטון החוק. ביטול חוק-יסוד בהתבסס על דוקטרינה מעורפלת ועל נוסחה בלתי מוגדרת, טומן בחובו מחיר כבד מנקודת מבט דמוקרטית, בוודאי כשמדובר בסוגיה שבית המשפט עצמו מצוי לגביה ב"ניגוד עניינים מוסדי".
בהעמידו את עצמו מעל חוקי היסוד של הכנסת הפך את עצמו בית המשפט העליון לרשות כל יכולה – לה, ורק לה, המפתחות ל"גרעינים המהותיים" של שיטת משטרנו. לה ורק לה הכוח לפסול חקיקה ראשית בשם עקרונות על-חוקיים.
לו הליך בחירתם של השופטים היה פוליטי עוד יכולנו למצוא איזושהי נחמה, אבל כאשר נבחרי הציבור נמצאים במיעוט בוועדה לבחירת שופטים וכאשר השופטים מחזיקים בפועל בווטו על מינויים לעליון, לא נותר אלא להסיק כי שיטת המשטר הישראלית היא דמוקרטיה בעטיפה יוריסטוקרטית.
ד"ר שגיא ברמק הוא ראש תכנית אדם סמית לכלכלה פוליטית ומדיניות ציבורית בקרן תקווה
דיקטטורה,
היא שליטתו של גוף יחיד על מדינה, ללא שגוף זה יהיה כבול ע"י מה שידוע במדעי המדינה כ"איזונים ובלמים" בשיטה הדמוקרטית.
אין בישראל, שום בלם כלפי הרשות השופטת. הסקה לוגית מ-2 המשפטים, פשוטה.
רוצה להוכיח שאני טועה? בכיף. פשוט ענה על השאלה הבאה והוכח את עמדתך: הוכח שקיים בלם כלפי הרשות השופטת בישראל. זה הכל. עד כדי כך פשוט.
רק שים לב לנקודות הבאות. עזרה א) במדעי המדינה/משפטים, בלם נמצא בהגדרה בידי רשות אחרת. דעתו הפרטית של שופט, במה בא לו לפסוק ובמה לא, איננה בלם!
עזרה ב) שיטת מינוי שופטים איננה בלם. זאת כבר מהסיבה הפשוטה שמינוי שופט X, מתרחש **לפני** כל פסיקה שהיא. הבלם הוא כלפי פסיקה, לא עם האדם כולו! שלא נדבר על העובדה הפשוטה, שטענה לפיה מינוי שופטים היא בלם כלשהו, היא מט*מטמת ברמות על. מדוע? כיוון שהיא זהה לטענה הבאה – נניח שיש אדם שהורשע בעבירה X אך במקום להכניס אותו לריצוי מאסרו, נאסור את ההורים שלו – בבחינת, הם אשמים כי הביאו אותו לפה. מט*פש אפילו לומר זאת.
ענית על השאלה? הוכחת את עמדתך? מצוין, בשמחה אסכים איתך ואקח את כוווול מה שרשמתי חזרה.
לא סופרים את בגצ
לצערנו הרב אחרי סוג של "פרפורי גסיסה" בזמן של כ- 30 שנה, אתמול, ב 1.1.24 הוכרז על מותה הדמוקרטיה בישראל – חובה על אזרחי ישראל לדרוש מנציגיהם בכנסת לייצג אותם ולשנות את מערכת המשפט
כל הפלפולים האלה והטענות והמענה לטענות לא עונות לי על שאלה אחת עיקרית בדמוקרטיה:
מי זה שמחליט? מי בוחר את מי שמחליט ומי יכול להחליף אותו אם הוא לא מתאים לו יותר?
איך יכול להיות שישנם רבים (לא יודע אם חצי אולי פחות אבל בטח שיש) אשר חושבים שלתת את הכוח ל15 אנשים אשר אינם נבחרים באופן דמוקרטי זה הפתרון?
הרי אם היו שם אנשים אחרים שהיו מחליטים החלטות אחרות, זה גם היה תופס מבחינתם? הרי הם לא יכולים להחליף אותם. הם העליון.
תודה על דברייך המחכימים
את חוקי המדינה מחוקקים נבחרי הציבור . מערכת המשפט החליטה שהיא מעל הנבחר והפתרון הוא פשוט.
אין להישמע ולהתייחס לפסיקות מערכת המשפט בתחום של ביטול חוקים גם אם הם דרקונים. זה רצון הבוחר .
השורה האחרונה היא הפוכה.
צריך להיות: ״יוריסטוקרטיה בעטיפה דמוקרטית״.
יש מה שבאמץ ויש עטיפה חלולה לצורכי העמדת פנים.
מי שמם? מחרבנת עליהם עוד שופטים כאיילו ו א ב ד נ ו . רומסים את הדמוקרטיה
רק בשל כך צריך להתעלם מהם מה גם שהעם לא מביע יותר אמונו בבית משפט זה .
מדוע פוחדים ממשאל עם? מדוע בית המשפט החסוד יכול לשפוט בעינינו. בית משפט שהוא בדיחה
שלטון הרוב הוא מנגנון הנמצא בלב השיטה השלטונית הדמוקרטית אך אינו היחיד.
הדמוקרטיה אמורה להגן גם על זכויות בסיסיות של המיעוט. לכן יש צורך באיזונים ובלמים.
עילת הסבירות היא אחד מהם.
צודק לגמרי.
איזונים ובלמים חיוניים לשמירה על הדמוקרטיה. וזה כולל גם בלימת בית המשפט מליצור עריצות מיעוטים.
בפועל, מהרגע ששופט נבחר אין מולו כל איזונים או בלמים. ומצד שני, שתי רשויות השלטון האחרות ביחד ואפילו ברוב ענק יוצאות חלשות יותר מבג"ץ.
אכן צודק.
אבל האם זה תפקידו של בית המשפט להחליט על זה?
אם מישהו רוצח, ברור שהוא עובר על החוק. אבל יש דרך רשמית בה ניתן לטפל בו. לא כל אחד יכול להחליט שהוא פשוט תופס את הרוצח וכולא אותו אצלו בבית כי הוא "אשם, וצריך לאסור אותו", נכון?
כך גם כאשר הממשלה או הכנסת מחליטים משהו, יש דרכים בהם אמורים לטפל בזה. וביטול חוק ע"י בית המשפט – הוא לא אחת מהאפשרויות.
הרי אם עכשיו, הכנסת/הממשלה ממש מעצבנים אותי, כי הם עשו משהו בעייתי, יש לי מה לעשות – לבחור במישהו אחר. אם מספיק אנשים יסכימו איתי – בעוד 4 שנים יתבצע שינוי שיוכל לטפל בבעיה. אבל כאשר שופטי העליון ממש מעצבנים אותי – אין לי למי לפנות אפילו כדי שיבדקו אם העצבים שלי מוצדקים… שלא לדבר על לעשות משהו אם גילו שזה היה בעייתי…
אתה בטוח שאינך מקיא סיסמאות ששמעת ממישהו אחר?
כי עילת הסבירות מגינה על "זכויות בסיסיות של המיעוט", בדיוק כמו שבחירות מגינות על שלום עולמי.
נשמע טוב, מי שהעתקת את הסיסמא ממנו נשמע חכם מאוד (הרי הוא דואג לשלום עולמי או ל"זכויות בסיסיות של המיעוט") אך האמרה הזאת כ"כ מטופשת, עד כדי שאני בטוח שעשית העתק/הדבק לדבריו של מישהו "נחשב" בעיניך.
כיצד? מדוע עילת הסבירות אינה מגינה "על זכויות בסיסיות של המיעוט"?
זה באמת אלמנטרי: על מנת שדבר מה, יחשב עושה משהו מוגדר – עליך קודם כל להראות את הדרך, בה זה מתבצע.
אתה יכול לצעוק עד מחר שעילת הסבירות מגינה גם מפני שינויי האקלים – נשמע טוב, אקלים הוא עוד מטרה סמולנית צינית, אך אם היית בבית ספר יותר מגרטה טונברג. אתה בוודאות יודע ששום עילה שיפוטית (וכפי שתיכף אראה, רק נוכליו של שוקן מציירים את עילת הסבירות כ"שיפוטית"), לא מופיעה באף משוואה בבגיאופיזיקה.
מדוע אם כך, עילת הסבירות אינה מגינה "על זכויות בסיסיות של המיעוט"? כי לעולם לא תוכל להראות את הדרך, בה זה מתבצע!!!!!!
מדוע? כי סבירות, היא דעתו הפרטית של פקיד משפטי בלבד. דעה ותו לא!
אפילו בפסק דין של 15 הגלימות (אפרופו עריצות, כאילו זה משנה של המיעוט או הרוב), כל אחד מהחונטה רואה זאת אחרת! אפילו בכנסיית אהרון ברק, מספר הדיעות מהי עילת הסבירות, זהה למספר באי הכנסייה. אפילו 15 אפיפיורי המשפט, לא יכולים להסכים ביניהם מהי סבירות. כי זו דעה!!!
הסיבה לאשלייה שאתה חיי בה, כאילו עילת הסבירות מגינה "על זכויות בסיסיות של המיעוט", היא כי דעתם של רוב שכפוליו של אהרון ברק בביה"ש העליון – לרוב, זהה לשלך (ואתה במיעוט, כי רצח ישראלים עבור פרסים מאוסלו קצת מפריע למחנה הפוליטי שלך לצבור תומכים). זהו, זה הכל. מחר הרכב ביהמ"ש ישתנה ואתה תבכה שעילת הסבירות כבר לא מגינה עליך, למרות ששוקן הבטיח.
כי זהו הנזק האמיתי של אהרון ברק – ברגע שבית המשפט הפך לאסופת פוליטיקאים (פלש לויכוחים הערכיים שבציבור), גם קוראי אתר זה רוצים את ה"חיות"ים וה"ברון"ים שלנו.
וכיוון שאנחנו הרוב (תוצאות הבחירות), החונטה הנוכחית הולכת לעוף מהעליון והשופטים שלנו (מדוע רק סמולנים יכולים לקבוע, שמי שחושב אחרת הוא אוייב מבית (ע"ע השופטת ברון) ושופטים ימנים חייבים ריסון, אחדות וכל שאר משחקי המצפון של שוקן/מוזס?) יקבעו כזו סבירות, שאתה תהגר לצפון קוריאה.
שלטון השופטים הוא לא דבר חדש,המחטף הזה נעשה מסיבה אחת ברורה הם יודעים שצעדות המחאה בקפלן,נגמרו,העם התפכח,הממשלה גם יודעת מזה,מחכים להם בסיבוב,הרשות המחוקקת תוציא להם את האויר החל מהמפרשים ביום שאחרי,לא ישארו פרחים בגן חיות
העם התפכח לגבי החמאס.
האם העם התפכח לגבי בג״ץ(לא שאני משווה)? מוקדם מדי לדעת.
לא מסכים למסקנת הכותב בסוף המאמר. מדינת ישראל איננה מדינה דמוקרטית. במדינה דמוקרטית רצון העם שמבוטא ע"י נבחרי העם בפרלמנט הוא המילה הקובעת ולא רצונם של 15 פקידים ממונים, עם השכלה משפטית כלשהי, לפעמים רק תואר ראשון.
את נבחרי העם אפשר להחליף בבחירות. את שופטי העליון מחליפים רק בהגיעם לגיל 70 או אם נפטרו קודם לכן, כלומר הם מסמרים בלי ראשים.
הפוטש המשפטי שלה 2, ביטול חוקי יסוד הוא מעשה מרמה קולוסלי. את הפוטש המשפטי הראשון, ביטול חקיקה רגילה, תלו שופטי העליון ב"חוקה" מומצאת, חוקי יסוד וכעת הם החליטו שהם גם יקבעו את תוכן החוקה, לא בית הנבחרים. זאת לא דמוקרטיה בשום עטיפה של מילים מכובסות, זאת דיקטטורה של בית המשפט העליון ושופטי העליון הם קושרים נגד הדמוקרטיה הישראלית.
ישראל אינה דמוקרטיה (מזמן).
ישראל היא "שיפטטורה" .
שלטון "השופטים" (ללא קשר כלל למשפט).
בתמצות המצב התודעתי של שופטי בג"ץ בלשון חז"ל – "לי יאורי ואני עשיתיני".