פרק מספר: 'האמת חייבת להיאמר'

אנו מפרסמים פרק מתוך הספר "האמת חייבת להיאמר – הבעיות הגדולות של האדם מול המדינה ופתרונן" מאת ד"ר רננה לויאני, העוסק בדרכים השונות בהן התערבות המדינה מקשה על חיי האזרח הפשוט. ובמיוחד לקוראי 'מידה' הספר מוצע בהנחה  במחיר של 50 ₪ בלבד עד ל-15/2/2024, בהכנסת קוד קופון mida50 באתר. קריאה מהנה. https://renanaleviani.co.il/

אני הבכורה מתשעה ילדים. לאורך שנות ילדותי ונעוריי גרנו תשע נפשות בדירת שלושה חדרים. הוריי הוסיפו קיר גבס בסלון, וכך נוצר חדרון בלי שמש ועם חלון קטנטן שפונה לסלון ובו שתי אחיותיי ואני ישנו. בחדר הייתה מיטת קומתיים נפתחת, וכשהמיטה הייתה פתוחה לא נשאר בו סנטימטר פנוי, ולרוב הייתי מכינה את שיעורי הבית כשאני יושבת על המיטה. התביישתי מאוד שחברות יבקרו בביתי, והייתי מכינה מראש כל מיני תירוצים שאוכל לשלוף במהירות אם מישהי מהן תבקש לבקר אצלנו. לעיתים גם לא יכולתי לפגוש חברות, שכן זה בזבז לי ניקוב בכרטיסיית האוטובוס, ופחדתי לבקש מאימי כרטיסייה נוספת לפני שעבר מספיק זמן. לפעמים אנחנו, הילדים, היינו רבים על אוכל, על חתיכת עוף או על תפוחי אדמה שנשארו במגש, וכשההורים היו פותחים חבילת קורנפלקס אחת לשבוע, בסעודה שלישית לקראת צאת השבת, כל אחד היה מנסה לחטוף כמה שיותר לפני שייגמר. בימות השבוע אכלו אצלנו בעיקר גרונות עוף וכנפיים בשל מחירם הזול, ולפעמים בלילה כשהייתי רעבה הייתי לוקחת מהמקפיא נשיקת לחם קפואה ואוכלת אותה במשך שעה ארוכה עד שהיא הייתה מפשירה, זה היה מרגיע אותי ונותן לי תחושה של שובע.

בכיתה ב' כל הכיתה יצאה לטיול השנתי שעלה 32 שקלים, ואימא שלי שכנעה אותי שהכי כיף להישאר בבית, ובמקום הטיול קנתה לי במבה וקליק. העמדתי פנים שאני שמחה שנשארתי בבית, לא רציתי לגרום לה לחוש אשמה. בכיתה ד' הלכתי עם אימא לקנות נעליים בשוק ובדרך פגשנו מכרה. אימי סיפרה לה שהנעליים שלי קרועות מאוד ואין לה ברירה אלא לקנות לי חדשות. התביישתי מאוד והתחלתי להזיז את הרגליים במהירות, כדי שהיא לא תוכל לראות כמה הנעליים קרועות. רציתי להראות שהכול בסדר, שאנחנו לא עניים.

המחסור בילדות ובנערות הפך אותי לאדם חרדתי ומפוחד, ואם חששתי שאני עלולה לאבד את מקום העבודה או שהתקשיתי למצוא עבודה הייתי נכנסת ל"לוּפּים" של חרדות אין־סופיות. לעיתים הייתי שוכבת במיטה וחושבת לעצמי מה אעשה אם ייגמר לי כל הכסף, מי בעולם יהיה מוכן לתת לי אוכל, ואיך זה מרגיש למות מרעב. באותם לילות הייתי מתקשה להירדם וקמה לשירותים 15-10 פעמים בלילה. לפעמים הייתי מתייאשת, מדליקה את האור וכותבת בצד אחד של המחברת את כל הפחדים והחרדות שלי ובצד האחר הסברים לכך שהחרדות שלי לא הגיוניות, כמו למשל שאין אף אחד במדינת ישראל שבאמת מת מרעב בעשור האחרון. זו שיטה שאמורה לסייע בהתמודדות עם חרדות, אבל המחברת התמלאה במילים, והחרדות המשיכו לתקוף אותי. ברגעים קשים ביותר אף חשבתי על התאבדות שתפסיק את הסבל הזה, אבל לא רציתי לגרום צער וכאב לאחיי הקטנים.

במשך שנתיים הייתי בזוגיות עם בחורה אמריקאית. ההורים שלה שלחו 2,000 דולר בכל חודש, קנו לנו מכונית, ואפילו תכננו לקנות דירה בתל אביב. לא היינו עשירות, אבל החרדות הכלכליות שלי נרגעו באותה העת, ונראה שזו הייתה אחת הסיבות לכך שחששתי להיפרד ממנה גם כשהזוגיות הפכה להיות אלימה. פחדתי שלא אצליח לפרנס את עצמי והייתי מוכנה לחטוף מכות כדי לא להתמודד שוב עם החרדות האלו.

בכל השנים הללו לא התעניינתי בשוויון או בפערים כלכליים, אלא רק רציתי, ואני עדיין רוצה, שיהיו לי ולמשפחתי חיים טובים; דירה משלי, מים רותחים לאמבטיה ארוכה ותותים. ושלא אצטרך להגיד כל הזמן לילדיי "אין לנו". לרוב, העניים אינם מתעסקים ברמת השוויון, אין להם זמן לזה, הם עסוקים בשיפור מצבם והם רק רוצים חיים טובים יותר. השוויון מעניין את הפרופסורים מהמדע המזויף, הפוליטיקאים, העיתונאים וכדומה, שמתפרנסים מאי־השוויון ומקבלים כסף כדי לצמצם אותו, אף שזו מטרה חסרת כל סיכוי שהם לעולם לא יוכלו להשיג. כמו כן, את מי מעניין האם מדד גִ 'יני שבודק את הפערים הכלכליים עלה ב־0.1 או ירד ב־0.2? מה שחשוב הוא — האם אני יכולה למצוא עבודה בקלות? האם השכר שאקבל יאפשר לי לשכור דירה נורמלית? ובכלל, אילו חיים מצפים לי ומה האפשרויות שיעמדו בפניי? מי שכואב בכאבם של בני האדם ואינו עסוק באינטרסים שלו מתעניין בשאלות — כיצד נהפוך את חייהם של העניים ושל כלל בני האדם לטובים יותר? כיצד נוכל להקל עליהם את העוני, הרעב והמצוקה? מי שיש נשמה בליבו מבין שעדיף עולם שבו יש אי־שוויון, אבל העניים נהנים מרמת חיים גבוהה יותר מאשר עולם שבו יש שוויון, אבל מצבם של העניים גרוע יותר והם סובלים ממחסור וממצוקה.

השאלה המרכזית שלנו בפרק זה היא: מה המדינה צריכה (או לא צריכה) לעשות כדי שרמת החיים של כלל בני האדם, ובעיקר העניים, תשתפר?

האיש שהציל הכי הרבה אנשים מרעב

במאה ה־14 התרחש באירופה רעב גדול שבו אנשים אכלו גוויות, הורים נטשו את ילדיהם ותוחלת החיים הייתה פחות מ־30 שנה. במאה ה־19 בני אדם עבדו 16 שעות ביממה בשביל חצי דולר, שכר שאפשר להם לקנות ארוחה אחת בכל יום, ותוחלת החיים הייתה פחות מ־40 שנה בממוצע. בשנות ה־60 של המאה הקודמת מחצית מבני האדם שחיו על פני כדור הארץ הלכו לישון כשהם רעבים, ובמקומות רבים בעולם האדמה הצמיחה יבול דל שלא הספיק לאוכלוסייה ההולכת וגדלה על פני כדור הארץ. יתרה מזו, יבול רב התקלקל בשל פטריות מזיקות שכילו כמויות עצומות של מזון, לדוגמה במאה ה־19 התפשט באירלנד טפיל שפגע בתפוחי האדמה שהיו המזון העיקרי במדינה, ומעריכים שכמיליון בני אדם מתו כתוצאה מהרעב, וגם 100 שנים מאוחר יותר לא נמצא פתרון לבעיה, ומחצית מהיבול השנתי במקסיקו ניזוק באופן קבוע על ידי פטרייה מזיקה. בשנות ה־60 המדינות סייעו זו לזו, וארצות הברית שלחה תרומות מזון לפקיסטן, שתושביה לא הצליחו לייצר מספיק מזון לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, ובשנת 1965 ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה שלחו זרעי מאכל להודו בגין רעב קשה ששרר במדינה. ואולם זה היה פתרון זמני, והצפי היה שהרעב רק ילך ויגבר עם הגידול באוכלוסייה, ולא נראה כל פתרון באופק. עם זאת, בתוך תשע שנים בלבד הודו הצליחה לייצר לעצמה את הדגנים הדרושים להזנה של כל אזרחיה, ואף נותרו לה עודפים של חיטה ואורז שאותם מכרה למדינות אחרות בעולם; גם בפקיסטן התחולל שינוי, ובשנת 1968 יוצר במדינה מספיק מזון לאוכלוסייה. מה חולל את השינוי הגדול?

בשנת 1800, כשליש מהתינוקות שאימם לא יכלה להניק אותם, לרוב משום שחלתה או נפטרה, מתו לפני יום הולדת שנה. משפחות עשירות יכלו לשלם כסף למינקת או להשיג חלב עיזים או אתונות, אולם הורים עניים או מי שהתגוררו במקומות מרוחקים התקשו מאוד להשיג חלב לילדיהם, ומחוסר ברירה נאלצו לתת לתינוקות הרכים דייסה שהוכנה בכלי חרס שלעיתים שרצו בקטריות שגרמו למות התינוקות.

נורמן בורלוג נולד בחווה מבודדת במדינת איווה שבארצות הברית ולמד בבית ספר אצל מורה אחת שלימדה באותה כיתה את כל תלמידי בית הספר בכל הגילים. בשל רמת הלימוד הנמוכה בבית הספר הוא נכשל במבחני הכניסה לאוניברסיטה ונאלץ להתחיל את לימודיו בתוכנית שהיא אקדמית למחצה. לאחר שהוא סיים את הסמסטר השני בהצלחה, עלה בידו לשכנע את הפרופסור להעביר אותו לתוכנית האוניברסיטאית הרגילה, והוא התמיד בלימודיו עד שקיבל דוקטורט שעסק בחקר הצמחים. בתום לימודיו עבר בורלוג למקסיקו ושם הקים, במימון קרן הצדקה רוקפלר, חווה לגידול זרעים כדי למצוא פתרון לפטרייה המזיקה שחיסלה מחצית מהיבול במדינה. בניגוד לחוקרים אחרים שהכליאו כמה עשרות בודדות של זרעים בכל עונה, בורלוג הכליא אלפי זרעים, ואחרי מספר שנים שבהן ערך עשרות אלפי ניסיונות הוא הצליח למצוא גרעין שעמיד לפטרייה המזיקה, ובכך הציל מחצית מהיבול במקסיקו ובהמשך גם יבול עצום במדינות רבות נוספות. בורלוג גם גילה גרעין שמייצר חיטה ננסית שאינה נשברת במהלך הגידול, וכך אפשר להגדיל את התפוקה באופן ניכר בלי להוסיף שעות עבודה ושטחים חקלאיים. כמו כן, לאחר שהתעקש עם הממונה עליו ואף היה מוכן להתפטר בשל כך, הוא קיבל אישור לזרוע אותו סוג גרעינים בשני אזורי אקלים שונים, ובניגוד למה שידעו עד אז הניסוי שלו הצליח, וכך ניתן לייצא את הגרעינים הייחודיים שלו למדינות עם אקלים שונה כמו הודו, פקיסטן ומדינות נוספות.

השיטות החדשניות של בורלוג הגדילו את היבול ב־300% ואף יותר מכך, והטכניקות שלו נוסו בהצלחה גם באורז, בתירס ובגידולים אחרים. כשבהודו שרר רעב קשה, הוא שכנע את שר החקלאות להשתמש בזרעים שלו, דבר שפתר את בעיית הרעב של התושבים, וכך עשה גם במדינות נוספות. נורמן בורלוג, זוכה פרס נובל לשלום, הצליח בעבודה קשה וסיזיפית של עשרות שנים לצמצם במידה ניכרת את בעיית הרעב שליוותה את בני האדם משחר ההיסטוריה והציל מאות מיליוני בני אדם מרעב, יותר ממה שהצילו כל תוכניות הרווחה באפריקה ויותר מכל אדם אחר בהיסטוריה האנושית. כיום מובן מאליו שיש לנו מספיק מזון בסיסי כמו לחם, אורז, תפוחי אדמה וכדומה, אבל בעבר זו הייתה אחת הבעיות הקשות ביותר של בני האדם, בעיקר של העניים שהתקשו להשיג מספיק מזון.

בשנת 1816 שרר רעב גדול באירופה ואנשים אכלו עכברושים, חתולים ועשבים כדי לשרוד. יוסטוס פון ליביג היה נער צעיר בגיל 13 שחווה על בשרו את הרעב האכזרי והחליט להקדיש את חייו לצמצום בעיית הרעב. פון ליביג הפך להיות אחד הכימאים המוכשרים ביותר בתקופתו, והיה הראשון שהמציא תחליף לחלב אם. הוא עשה זאת במחקר קפדני, משום שכל מרכיב במזונם של התינוקות קריטי להתפתחותם הגופנית והשכלית. התרכובת התפשטה במהירות בקרב נשים שלא יכלו להניק, ומעריכים שלאורך השנים היא הצילה את חייהם של מיליוני תינוקות, בעיקר ממשפחות עניות שלא הצליחו להשיג חלב לילדיהם. המשפחות העניות יכלו לבקש תרומות של חלב לתינוקות הרכים, אבל הפתרון הטוב ביותר הוא תגלית מדעית שהובילה ליצירה של מספיק מזון לכלל התינוקות. הודו ופקיסטן יכלו להמשיך ולהיות תלויות בתרומות מזון מארצות הברית ומקנדה, אולם הפתרון שהציל אותן מרעב באמת היו הגרעינים של בורלוג.

הדוגמאות הללו אינן יוצאות דופן — 95% מהשיפור במצב של העניים הוא תוצאה של תגליות מדעיות והתקדמות טכנולוגית, ורק 5% מהשיפור במצבם הוא תוצאה של מתן צדקה. בתחילת המאה ה־20 60%-80% מאוכלוסיית ארצות הברית הוגדרו עניים, בשנת 1948 33% מהאוכלוסייה הוגדרו עניים, ואילו בשנת 1965 רק 17.3%. ההיחלצות מהעוני התרחשה ברובה בשל ההתקדמות הטכנולוגית ולא מחלוקת נדבות, והיא אירעה עוד לפני שהממשל האמריקאי הקים מערכת רווחה  מסועפת של קצבאות והטבות לנזקקים. ולכן, מי שרוצה לעזור באמת לעניים צריך לקדם מדיניות שמעודדת פיתוחים טכנולוגיים, כמו למשל הגנה על רכושם של האזרחים, בתי משפט יעילים, מיסוי נמוך וכדומה, שמאפשרים ליזמים לקחת סיכון ולקדם המצאות חדשניות שמשפרת את חיינו, ולא להתמקד בהגדלת קצבאות ובחלוקת מזון לעניים.

מה גרם עלייה במספר התושבים העניים בעיר מילווקי

בשנות ה־70 במילווקי שבמדינת ויסקונסין היה שפע של מקומות עבודה, האבטלה הייתה נמוכה ושיעור האפרו־אמריקאים שחיו מתחת לקו העוני היה 28%,  אולם בשנים 1983-1979 נעלמו כ־56 אלף מקומות עבודה בעיר בשל סגירת בתי חרושת ומפעלים רבים. כמחצית מהתושבים האפרו־אמריקאים בעיר עבדו במפעלים האלה, ולאחר סגירתם הם התקשו למצוא עבודה אחרת, וכיום כ־50% מתושבי העיר האפרו־אמריקאים בגיל העבודה אינם עובדים. כמו כן, היו מפוטרים שמצאו עבודה כמוכרים במרכזי הקניות, אבל במקרים רבים השכר שלהם ירד בצורה משמעותית ואפילו נחתך בחצי. התוצאה הייתה עלייה בשיעורי העוני, ובשנת 1990 שיעור האפרו־אמריקאים שחי מתחת לקו העוני היה ,42% וזה היה גם שיעור העוני בשנת 2019.

מה הוביל לסגירת המפעלים ובתי חרושת רבים בעיר? בפרק זמן קצר, רבים מהתושבים העשירים של העיר דטרויט שבמדינת מישיגן נטשו את העיר, והם לקחו איתם את המפעלים ואת העסקים שלהם, דבר שצמצם את מקומות העבודה וגם הקטין את היקף המיסים שהעירייה גבתה מתושבי העיר. מה גרם להם לעזוב את העיר?

בתחילת שנות ה־60 תוחלת החיים בסין הייתה 44 שנה בלבד, ובשנים 1961-1958 כ־30 מיליון סינים מתו ברעב בתחילת שנות ה־80 האזרחים הסיניים חיו מחצי דולר ליום, וההכנסה שלהם הייתה כ־0.2 אחוז בלבד ממה שהרוויחו האמריקאים, ומצבם הכלכלי לא היה טוב יותר ממה שהיה 40 שנה קודם לכן, בזמן שרמת החיים של תושבים במדינות רבות בעולם זינקה. עם זאת, החל משנות ה־80 נחלצו בכל חודש כמיליון סינים ממעגל העוני, ועד לשנת 2020 ההכנסה לנפש גדלה פי ,56 מחצי דולר ליום ל־28 דולר ליום. מה קרה בשנות ה־80 שחילץ מיליארד סינים מעוני אכזרי?

מאמצע המאה ה־20 ארגוני העובדים במילווקי דרשו מהמעסיקים העלאות שכר והטבות נוספות, וחוקי המדינה נטו לטובתם של ארגוני העובדים. ככל שגבר הלחץ על בעלי העסקים להגדיל את שכר הפועלים, כך הם העבירו את בתי החרושת שלהם למדינות אחרות או לאזורים אחרים בארצות הברית שבהם החוק לא תמך בארגוני העובדים באופן כה נחרץ. כשהמפעלים נטשו את העיר, התושבים נותרו ללא פרנסה ורבים מהם נקלעו למעגל העוני והאבטלה, והם לא הצליחו להימלט ממנו גם 30 שנה מאוחר יותר. קולמן יאנג', פוליטיקאי מהעיר דטרויט, העביר את חוק מס ההכנסה המקומי הראשון בעיר ולפיו יש לקחת מיסים גבוהים במיוחד מהעשירים ולהעביר אותם לעניים. התוצאה הייתה שהתושבים העשירים של העיר עזבו אותה במהירות ולקחו איתם את העסקים ואת הכסף שלהם, ומצבם של העניים הידרדר, שכן מקומות העבודה הצטמצמו וכך גם תקציבי הרווחה של העירייה. אנשים רבים בטוחים שהממשלה חייבת לעזור לעניים ולטפל באבטלה הנוראית שהתרחשה במילווקי ובדטרויט, אולם בשני המקרים האלה המדינה הייתה זו שיצרה מלכתחילה את הבעיה והכניסה את האזרחים למעגל העוני והאבטלה, ואם היא לא הייתה מתערבת כלל, המצב היה טוב הרבה יותר ומספר העניים היה קטן. עם זאת, 30 שנה או אפילו שנתיים מאוחר יותר איש אינו זוכר את ההיסטוריה, והציבור דורש שהממשלה תתערב ותסייע לעניים, אף שעדיף שהיא תתערב כמה שפחות. הדוגמאות הללו הן לא "באג", כשהמדינה מנסה לסייע לעניים באופן אקטיבי היא כמעט תמיד גם גורמת נזק, והפוך מכך — דווקא כשהמדינה מרפה את השליטה המצב הכלכלי במדינה משתפר, וזה גם מה שקרה בסין.

דנג שיאופינג, המנהיג בסין באותן השנים, פעל על פי העיקרון "לחפש אמת מתוך עובדות" (to Seek Truth From Facts), כלומר המדיניות צריכה להיקבע על פי התוצאות בפועל ולא לפי מה שנשמע נכון או צודק. לפי עיקרון זה, אם מדיניות כלכלית מסוימת מובילה לשיעורי תעסוקה גדולים יותר ולשיפור ברמת החיים, צריך לפעול לפיה, גם אם היא אינה נראית הוגנת או מוצדקת. החל בשנת 1978 הממשלה הסינית צמצמה בהדרגתיות את השליטה והמעורבות שלה בכלכלה, ואחד השיאים היה בשנות ה־,90 שבהן הממשלה מכרה מפעלים רבים שהיו בבעלותה לאנשי עסקים פרטיים ונאלצה לפטר רבים מעובדי המדינה14. בשנת 1993 עבדו בחברות הממשלתיות 76 מיליון עובדים, ובתוך עשור הממשלה הסינית פיטרה כ־48 מיליון עובדים, כמספרם של כל האזרחים בגיל העבודה בצרפת ובאיטליה גם יחד. נוסף לזה, 18 מיליון עובדים נוספים הועברו מתפקידם לתפקיד ממשלתי אחר, הם איבדו את הקביעות ושכרם אף היה עלול להיפגע. פיטורים של עשרות מיליוני עובדים שעלולים להידרדר לאבטלה ועוני נראים החלטה אכזרית במיוחד, והם אכן עוררו התנגדות חזקה כלפי הממשלה, והיה מי שהזהיר שהמדינה לפני מהפכה אלימה. אולם כפי שאמר דנג, צריך לגלות את האמת על פי מה שקורה בפועל ולא על בסיס התחושות האינטואיטיביות שלנו. כשהמפעלים היו בידי המדינה הם נוהלו בצורה כושלת והפסידו כסף רב, ואילו אנשי העסקים הצליחו לייעל את המפעלים והם נהיו רווחיים ביותר. בסופו של דבר, על אף הקשיים שבדרך, הפועלים מצאו שם עבודה בתנאים טובים יותר ובשכר גבוה יותר, ורמת החיים שלהם ושל כלל האזרחים במדינה זינקה. למעשה, ככל שהממשלה הסינית הפסיקה לשלוט בכלכלה והעניקה בעלות על רכוש פרטי, ביטלה את הקביעות, שילמה לעובדי מדינה על פי התפוקה שלהם ועוד — רמת החיים של האזרחים עלתה.

כעת בואו נדמיין שמדינת ישראל מאפשרת פיטורים של עובדים במפעלים שאינם רווחיים בפריפריה, מבטלת את הקביעות ואת חוקי שכר המינימום, מקילה את חוקי העבודה וכדומה, כל הפעולות הללו ודאי יעוררו התנגדות עצומה. עם זאת, כשבוחנים את העובדות והנתונים בפועל מגלים שככל שהמדינות עושות את הדברים האלה רמת החיים בהן עולה, וגם העניים באותן מדינות נהנים מרמת חיים גבוהה יותר. בסינגפור, בשוויץ ובמדינות נוספות אין שכר מינימום, אין קביעות וגם אין קצבאות נדיבות, ולמרות זאת, ולמעשה בגלל זה, האוכלוסייה במדינות הללו חיה ברמת החיים הגבוהה ביותר בעולם, וגם העניים ביותר במדינות הללו זוכים לתנאי חיים טובים יותר בהשוואה לעניים ביותר במדינות שבהן מדד החופש הכלכלי נמוך ביותר. ב־100 השנים האחרונות הצטברו עוד ועוד ראיות לכך כי המדינות עם החופש הכלכלי הגבוה ביותר שבהן המדינות מתערבות בצורה מינימלית בכלכלה הן המדינות העשירות ביותר, וכי לאורך זמן זו המדיניות הכלכלית היחידה שמשפרת את חייהם של העניים, יותר מכל התרומות והצדקות שבעולם. עם זאת, המדיניות הזו קשה מאוד לביצוע, משום שהיא עומדת בניגוד לתחושות האינטואיטיביות שלנו. כמו כן, בתחילה היא גורמת קושי רב בשל פיטורים המוניים, קיצוץ בסבסוד הממשלתי וכדומה, מצבים שמעוררים תחושות חרדה ומצוקה. לעומת זאת, מתן צדקה והגדלת הקצבאות מקילים מייד את מצב העניים, ולכן רבים מעדיפים את הפתרון המיידי והמהיר, אף שלאורך זמן הוא מזיק. ואולם מי שרוצה לסייע לעניים צריך לפעול בניגוד לתחושות האינטואיטיביות שלו ועל סמך מה שעובד במציאות, כפי שנראה גם בחלק הבא.

מלכוד 22

בניסוי שנערך במשך עשר שנים וכלל 8,700 נבדקים, אזרחים אמריקאים שהיו מתחת לקו העוני קיבלו קצבה קבועה למשך שלוש או חמש שנים, והיה גם מיעוט שקיבל את הקצבה למשך 20 שנה. הם קיבלו את הכסף בכל מצב — בין אם הם יצאו לעבודה בין אם נשארו בבית. מה היו מסקנות הניסוי? במהלך 60 שנה המדינות המערביות העבירו לאפריקה סיוע בסך טריליון דולר, אולם כל התרומות הללו לא שיפרו את המצב ביבשת. למעשה, ככל שהסיוע לאפריקה גדל, המצב הכלכלי ביבשת הורע,ובשנים 1998-1970 שבהן הסיוע הכלכלי לאפריקה היה בשיאו שיעורי העוני קפצו מ־11 ל־66% מהאוכלוסייה. הכלכלנית דמביסה מויו מזמביה הגיעה למסקנה "שהסיוע הוא כבר לא חלק מפתרון אפשרי אלא חלק מהבעיה — למעשה הסיוע הוא הבעיה". מדוע הגידול בתרומות לא שיפר את מצבם של האפריקאים? ומדוע הכלכלנית מויו טוענת שהסיוע הוא הבעיה?

בניסוי שבו נתנו לעניים קצבה חודשית קבועה הייתה ירידה של 43% בהשתלבות של צעירים רווקים בעבודה, וככל שהקצבאות ניתנו לתקופה ארוכה יותר, ההשפעה שלהן על רמת התעסוקה הייתה גדולה יותר. לפי מחקר, על כל דולר שעניים מקבלים מהמדינה הם מצמצמים את שעות העבודה שלהם בערך של 80 סנט. באופן דומה, בשנת 1970 10% מכוח העבודה בשוודיה לא יצאו לעבודה, אולם בשנות ה־90 השיעור היה 23% מכוח העבודה, ובאותה העת המדינה מימנה קצבאות כמעט פשטה את הרגל ונאלצה לחולל שינוי במדיניות הרווחה שלה.

המדינות המערביות מעבירות תרומות בהיקפים משמעותיים למדינות העניות באפריקה ובאזורים נוספים ברחבי העולם. לדוגמה, בשנת 2008 התחוללה במיאנמר סופה טרופית קשה שהובילה לרעב אכזרי, והמדינות המערביות שלחו משלחת אווירית עמוסה במוצרי מזון. אולם שליט מיאנמר חילק את המזון לחייליו הנאמנים והם מכרו אותו בשוק השחור לכל המרבה במחיר, ולפי הערכות בין 138 אלף ל־500 אלף בני אדם מתו מהאסון ומהרעב. באופן דומה, מדינת האיטי הייתה במשבר כלכלי עמוק, והבנק העולמי הסכים להעביר לה סיוע של מיליארדי דולרים כדי לסייע לאזרחים העניים והאומללים, בתנאי שהשלטון יבצע רפורמות כלכליות חשובות. בפועל, הכסף שימש את השלטונות להתחמשות צבאית ולגיוס של חיילים נוספים וחלק מהכסף אף הועבר לחשבונות הבנק הפרטיים של המקורבים, והשלטון גם לא ביצע שום רפורמה שאליה התחייב. המדינה נקלעה בזמן קצר למשבר כלכלי נוסף שבו האזרחים סבלו ממצוקה ומרעב, ואז השלטון הבטיח שהפעם זה יהיה שונה והוא יבצע את הרפורמות הנדרשות. מה אתם הייתם עושים — האם הייתם ממשיכים להעביר כסף למדינה הענייה שאזרחיה סובלים מרעב וממצוקה או מסרבים לבקשת ממשלתה משום שהפרה את ההתחייבויות שלה? הבנק העולמי החליט להמשיך לסייע לאזרחים העניים, אבל כשהכסף הגיע השליטים בזבזו אותו בדיוק כמו בעבר. בסופו של דבר, הבנק העולמי ויתר להאיטי 22 פעם על חובות שלא החזירה וגם על הפרת ההתחייבויות שלה לבצע רפורמות, וכך קרה 18 פעמים בליבריה, 16 פעמים באקוודור, 15 פעמים בארגנטינה ובמדינות נוספות. אלו אינן דוגמאות יוצאות דופן, במקרים רבים התרומות שמגיעות מהמדינות המערביות משמשות את הדיקטטור כדי לממן את הצבא ולשחד את המקורבים שתומכים בשלטונו, ובלי כספי התרומות מהיכן יהיה לו כסף להמשיך ולממן צבא שיגן עליו? כיצד יוכל לתגמל את המקורבים שתומכים בשלטונו? במקרים רבים, אם השליט לא היה מקבל את כספי התרומות, הוא היה מוכרח לבצע רפורמות כלכליות שייטיבו עם כלל האזרחים ויגרמו להם לתמוך בו מרצונם החופשי, אולם כשהבנק העולמי והאנשים הנדיבים ממשיכים לשלוח תרומות, יש לו מספיק כסף להמשיך ולשלוט באוכלוסייה.

זו הבעיה הגדולה — כשהמדינה רוצה לעזור לחלשים היא נותנת להם קצבאות וסיוע כלכלי — איך עוד היא יכולה לסייע להם? אבל האם אדם שמקבל קצבה חודשית, השתתפות בשכר דירה, בולי מזון וכדומה יצא לעבוד בעבודה קשה כדי להרוויח שכר דומה או אפילו נמוך יותר? האם לא נוצר תמריץ לעובדים שכרגע אינם מקבלים קצבה להפסיק לעבוד בעבודות קשות כדי לקבל את הקצבאות הללו? האם לא נוצר תמריץ לאם במשפחה חד־הורית להביא עוד ילד או שניים כדי להגדיל את ההטבות והתשלומים שהיא מקבלת מהמדינה? לפי כל המחקרים, התשובה לכל השאלות האלו היא כן. לדוגמה, עלייה של 50% בקצבה החודשית למשפחה חד־הורית תורמת לגידול בשיעור 43% בהולדה של ילדים מחוץ לנישואין. למעשה, ככל שמצבם של העניים גרוע יותר והם מקבלים סיוע ועזרה גדולים יותר, כך גדל התמריץ שלהם להישאר במצבם ולהמשיך ולקבל את התמיכה המאסיבית מהמדינה. אולם כשהם אינם עובדים ונשארים תלויים במדינה — כיצד יוכלו להשיב לעצמם את השליטה על החיים ולהיחלץ באמת מהעוני? באופן דומה, המדינות המערביות תורמות כסף למדינות העניות בכוונה לעזור להן, אולם במקרים רבים התוצאה הפוכה לחלוטין. ככל שמצב המדינה גרוע יותר והיא מקבלת תרומות גדולות יותר, כך יש לשלטון תמריץ להשאיר את האזרחים עניים ומסכנים, כי רק כך המדינה תוכל להמשיך ולקבל תרומות וסיוע. אם מצבה ישתפר, אפילו במעט, היא עלולה לאבד סיוע נרחב לטובת מדינה אחרת שמצבה אומלל יותר.

מי שנותן קצבה לאם במצוקה או מעניק סיוע למדינה נחשלת עושה זאת מתוך רצון טוב להועיל להם ולתת להם קרש קפיצה לחיים טובים יותר. בפועל, האם הענייה יכולה ליהנות מהמצב ולהביא עוד ילד או שניים שיגדילו את הקצבה, אולם גם יכניסו אותה ואת ילדיה עמוק יותר למעגל העוני. באופן דומה, הכסף שמיועד לאזרחי המדינות העניות יכול לשמש את הדיקטטורים לצורכיהם האישיים ולשמירה על שלטונם, והם יוכלו להשאיר את האזרחים עניים ורעבים כדי שהמדינות המערביות תמשכנה לתרום להם כסף. זה המלכוד הגדול של הסיוע שבו אי אפשר לעזור לעניים בלי לעודד אותם להישאר עניים, וגם מי שאינו רוצה להישאר עני עלול להתרגל לקצבאות ולהטבות של המדינה ויתקשה לבחור בדרך שונה. כפי שנראה, בחלוף הזמן יש לזה מחיר נוראי.

מה קרה לסינים שהיגרו למלזיה

המהגרים הסינים שהיגרו למלזיה בתחילת המאה ה־19 לא ידעו קרוא וכתוב, עבדו בעבודות הגרועות ביותר וחיו בעוני קיצוני. ילדי הסינים גם חויבו בתשלום מלא של שכר הלימוד בבתי הספר, בעוד ילדי המלזים למדו בחינם על חשבון המדינה, ובמבחני הכניסה לאוניברסיטה נאסר על הסטודנטים הסינים להיבחן בשפה האנגלית והם נאלצו להיבחן בשפה המלזית, דבר שהקטין את סיכויי הקבלה שלהם. יתרה מזה, הממשלה המלזית הקשתה על הסינים שרצו לרכוש אדמות במדינה וסירבה להעסיק אותם במשרות ממשלתיות. 98% מהמשרות הממשלתיות ניתנו למלזים בעוד הסינים וההודים היו 25% מהאוכלוסייה. כיצד התמודדו עם כל האפליה הזו?

המהגרים היפנים שהגיעו לארצות הברית בתחילת המאה ה־20 עבדו כפועלים בשדות או בניקיון ובאחזקה של בתים ואף בשיעורים גדולים יותר משיעור האפרו־אמריקאים בעבודות אלה. למרות זאת ,בתוך 50 שנה חל שינוי במצבם. מה קרה?

הסינים עבדו קשה וכעבור זמן הצליחו לחסוך מספיק כסף והם הפכו להיות הבעלים של 85% מהחנויות במדינה, ואף הרוויחו כפול מהמלזים. נוסף לזה, שיעור רב של ילדים ממשפחות סיניות סיימו את לימודיהם בבתי הספר בהשוואה לילדי המלזים, אף שהוריהם היו צריכים לשלם את שכר הלימוד שלהם. הסינים עשו את כל זה באמצעות עבודה קשה מאוד ובחיסכון אגרסיבי, בעוד המלזים סירבו לעבוד בעבודות קשות וערכו חגיגות גדולות שהכניסו אותם לחובות. ככל שהפערים בין שתי הקבוצות גדלו, גברו הכעס והשנאה של המלזים כלפי הסינים והם החליטו להתנתק מסינגפור שבה היה ריכוז גבוה של סינים. כיום סינגפור היא אחת המדינות העשירות ביותר בעולם, ורמת החיים שם גבוהה פי שלושה וחצי בהשוואה למלזיה.

באופן דומה, רק לאחר מלחמת העולם השנייה החל הדור השני של המהגרים היפנים ללמוד באוניברסיטה, עד שבשנת 1979 הגבר היפני הרוויח בממוצע יותר מהגבר האמריקאי הלבן, והם עשו כל זאת בעבודה קשה ובנחישות ולא באמצעות העדפה מתקנת או בעזרת הטבות ממשלתיות.

המהגרים הסינים והיפנים נתקלו בנסיבות חיים קשות שלא היו בשליטתם, כמו למשל היעדר השכלה, יחס מפלה מצד המדינה(הסינים), כורח לעבוד בעבודות פיזיות שוחקות ועוד, ולמרות כל זאת הם הצליחו לחולל שינוי דרמטי בחייהם ובחיי ילדיהם. השיפור במצבם התרחש משום שהם התמקדו במה שכן היה בשליטתם; היכולת לחסוך כסף, להתמיד לאורך זמן, לשלוח את ילדיהם לבית הספר וכדומה. כל בני האדם אסירים במידה זו או אחרת של נסיבות חייהם, ויש להם אפס שליטה על המשפחה שבה נולדו, על המטען הגנטי שקיבלו, על התרבות שבה גדלו ועוד, וכמה מבני האדם סובלים מנסיבות חיים גרועות במיוחד ולעיתים אף אכזריות. ואולם כמעט לכל בני האדם יש שליטה מסוימת על חייהם. ניקח לדוגמה שני צעירים חסרי כל תמיכה משפחתית, ללא תעודת בגרות וללא כל סיוע כלכלי. אחד עושה הכול כדי להתמיד בעבודתו כפועל במוסך, ולאורך השנים הוא מתקדם בעבודה, השכר שלו גדל והוא מקפיד לחסוך מעט כסף בכל חודש, וכך מצבו משתפר והוא גם מלמד את ילדיו מהי עבודה קשה והתמדה, והם כבר גדלים במציאות חיים טובה יותר. לעומתו, הבחור האחר אינו מתמיד במקום עבודה אחד והוא מובטל במשך תקופות ארוכות ומתקיים מקצבאות, הוא גם מבזבז את הכסף בלי לחסוך שקל אחד, ובחלוף השנים מצבו רק הולך ומידרדר, והרגליו הרעים מועברים הלאה לילדיו ואפילו לנכדיו.

שני צעירים אלה סבלו מנסיבות חיים קשות, אולם הבחירות שהם עשו לאורך זמן בתחומים שכן היו בשליטתם הן אלו שקבעו את עתידם. גם אם נניח שהאדם חסר שליטה על 80% מנסיבות החיים שלו, ההחלטות שהוא מקבל ב־20% שכן בשליטתו יכולות לחולל במהלך השנים שינוי דרמטי באיכות החיים שלו ושל ילדיו, כפי שעשו הסינים במלזיה והיפנים בארצות הברית. במרוצת השנים, מה שקובע את גורל האדם ואת גורל צאצאיו הוא ההחלטות והבחירות שלו במשך עשרות שנות חייו, וגם אם אדם יקבל קצבאות נדיבות ותמיכה כלכלית, מצבו לא ישתפר באמת כל עוד הוא לא יסגל לעצמו הרגלים של אחריות, חיסכון, עבודה קשה וכדומה, וכך גם ילדיו עלולים להמשיך ולהזדקק לקצבאות ולתמיכה. ואת כל זה הבנתי באיחור מחייה של סבתא תמר.

מה שלמדתי מסבתא תמר

סבתי תמר ז"ל נישאה בגיל 14 לסבי, אלמן עם שני ילדים, שהיה מבוגר ממנה בכ־18 שנה. שנים ספורות לאחר שהם עלו ארצה חלה סבי באלצהיימר, וסבתי נאלצה לפרנס לבדה את ילדיה הקטנים. סבתא לא ידעה קרוא וכתוב והתקשתה לדבר בעברית, והמילים והמשפטים התבלבלו לה עם הארמית, השפה שבה דיברו בקהילה הכורדית שממנה הגיעה. סבתא עבדה בניקיון בתים וחדרי מדרגות עד שפוטרה בשל גילה המתקדם, וגם כשהייתה בסוף שנות ה־70 לחייה המשיכה לנקות את חדר המדרגות בבניין שבו התגוררה כדי שיפטרו אותה מתשלום דמי הוועד. סבתא הייתה אישה פיקחית, חרוצה מאין כמותה וישרה כמו סרגל, אבל זו הייתה המשרה היחידה כמעט שהתאימה למי שאינה יודעת קרוא וכתוב בעידן המודרני.

סבתא נהגה לומר לי "אין דג בלי עצמות, ואין אדם בלי צרות". היא הייתה אלמנה רוב שנות חייה, שניים מילדיה נפטרו בגיל עשר מדלקת ריאות בחבל בּ וּקאן שבאיראן ההררית, וילד אחד נפטר לה כאן בישראל כשהיה בן שלוש, צעיר רק בשנים אחדות מאבי. מה שהחזיק את סבתא שלי, נתן טעם ומשמעות לחייה ויצר אצלה רצון אדיר לחיות למרות כל הקשיים — היו הניצחונות. היא ניצחה כשעמדה איתנה ופרנסה את ילדיה, היא ניצחה כשראתה אותם מתפרנסים ומתחתנים, וניצחה שוב כשראתה את הנכדים שלה לומדים ומצליחים. אין לאדם שמחה אלא כשהוא עומד איתן מול כל הקשיים והאתגרים ומצליח לדאוג לעצמו ולילדיו. עבודה סיזיפית בניקיון היא קשה, אבל חיי בטלה וחוסר מעש קשים יותר, וחוסר היכולת לדאוג לילדיך נורא אפילו יותר.

סבתא הייתה מארחת אותנו בלב רחב, חוסכת ממזונה כדי לתת לנו בשר טרי וכל טוב, מזון שלא אכלתי בבית הוריי. תמיד בסיום הארוחה הייתה עוברת אחד־אחד ומבקשת ממנו שיברך את ברכת המזון בקול, כך שהיא תוכל לשמוע את הברכות ולענות אמן. במשך שנים בירכתי בביתה את ברכת המזון, באיטיות, כשהיא מקשיבה לכל מילה ומילה, ותמיד בירכתי בקול חזק את ברכת האורח, "הרחמן הוא יברך את בעלת הבית הזה ובעלת הסעודה הזו בבנים ובבנות שיחיו ובנכסים שירבו…", ומבחינתה זה היה שווה הכול — המאבק, הזיעה והעבודה הקשה.

יותר מכול, סבתא רצתה שלילדיה ולנכדיה יהיו חיים טובים יותר, והדרך היחידה לעשות זאת הייתה בכך שהיא עבדה קשה. ילדים אף פעם לא הצטיינו בהקשבה למבוגרים, אבל הם תמיד חיקו אותם, וסבתא הייתה ראויה לחיקוי. הוריי התגוררו בביתה של סבתי כשהייתי תינוקת, והייתי קשורה אליה מאוד גם בנעוריי ובבגרותי, וממנה למדתי שאסור להרים ידיים. יצאתי בשאלה בגיל ,20 הוציאו אותי מהארון בגיל 24 וברחתי ממערכת יחסים אלימה בגיל .28 כשיצאתי בשאלה נקלעתי לבדידות קשה, כשדודתי גילתה להוריי על נטייתי המינית משפחתי ניתקה עימי קשר באופן פתאומי, וכשברחתי ממערכת היחסים האלימה הייתי צל של עצמי ובכיתי כמעט מדי יום במשך חודשים ארוכים. ואולם נשאתי באחריות למצב שאליו הגעתי ועשיתי כל מה שיכולתי כדי להציל את עצמי. הדוגמה האישית של סבתא והערכים שלימדה אותי השפיעו רבות על היכולת שלי לעמוד מול המפולות של חיי. לא רק לי סבתא היא דוגמה ומופת: כל הנכדים שלה יודעים קרוא וכתוב, כמעט כולם התחתנו ולרובם יש דירות ורכוש על שמם. נראה שהיא הצליחה במאבקה על חיים טובים יותר.

בצעירותי תמכתי בצדק חברתי, בהגדלת קצבאות ובקידום השוויון, והאמנתי שהמדינה הייתה צריכה לעשות משהו כדי להקל על סבתי ולחלץ אותה מהעבודה הקשה והסיזיפית. נדרשו לי שנים רבות להבין שאדם שאינו עובד ומתקיים על חשבון אחרים מאבד את חדוות העבודה ואת תחושת הסיפוק, ואלה ההרגלים שמועברים גם לילדיו ולנכדיו. זה המלכוד הגדול של העוני, שבו אי אפשר לסייע לעניים בלי לעודד אותם להפסיק לעבוד. לכן עלינו להתמקד בחדשנות טכנולוגית, בחופש כלכלי ובנשיאה באחריות שהם המפתח האמיתי להיחלצות מעוני, וההשפעה שלהם גדולה פי מיליון מהגדלת הקצבאות או ממתן צדקה. ועלינו גם להפסיק לשקר לעניים.

להגיד את האמת

מחצית מהמשתתפים בניסוי קראו טקסט של זוכה פרס נובל שהמסר המרכזי שלו היה — בני האדם אינם שולטים במעשיהם כלל. הקבוצה האחרת של המשתתפים קראה טקסט סתמי, שלא עסק במידת השליטה שיש לאדם על מעשיו. בשלב השני של הניסוי המשתתפים פתרו תרגילים במתמטיקה או ביצעו מטלות קוגניטיביות, ובשני המקרים הייתה להם אפשרות לרמות בלי להיתפס. חברי איזו קבוצה רימו יותר?

פרופסור קרול דווק והצוות שלה לימדו ילדים בגן חובה בניו יורק לפי תוכנית חינוכית שיצרו, ובתוך שנה הציונים של ילדים אלה, שהגיעו ממשפחות עניות במיוחד, עלו באופן דרמטי והגיעו לאחוזון ה־95 במדינה. פרופסור דווק לימדה לפי תוכנית דומה גם תלמידים שעברו מבית הספר היסודי לחטיבת הביניים והתקשו בלימודי המתמטיקה, ותלמידים אלה שיפרו את הציונים שלהם, בעוד הציונים של יתר התלמידים הלכו והידרדרו. מה היא לימדה את ילדי הגן והחטיבה?

החוקרים גילו כי משתתפים שנחשפו לטקסט של זוכה פרס הנובל, שלפיו אין לאדם כל שליטה על חייו, רימו יותר בחלק השני של הניסוי, הן באופן פסיבי הן באופן אקטיבי. כשהאדם מאמין שהוא אינו שולט במעשיו הוא מוותר לעצמו בקלות רבה יותר — הוא הרי משוכנע שממילא הדברים אינם באחריותו באמת, ולכן הוא מרשה לעצמו להתנהג כך. לפי ממצאים אלה, מספיקה חשיפה אחת לטקסט קצר כדי לחולל, לפרק זמן קצר לפחות, שינוי בדעות של האדם ובעקבותיו שינוי בהתנהגותו.

פרופסור קרול דווק שינתה גם היא את העמדות של התלמידים, אולם היא חשפה אותם למידע הפוך ממה שעלה מהטקסט של זוכה פרס הנובל. בעבר חשבו שהיכולות המוחיות של האדם נשארות קבועות ואינן משתנות במהלך החיים, כך שמי שנולד טיפש יישאר תמיד טיפש, ומי שנולד חכם יישאר תמיד חכם. ההתקדמות הטכנולוגית במאה ה־20 אפשרה לעקוב אחרי הפעילות המוחית, והתברר כי המוח גמיש ובר שינוי וכי הקשרים בין הנוירונים משתנים ואף מתחזקים לאחר למידה ותרגול. וכך למידה ותרגול יכולים לשנות את הצפיפות העצבית של המוח ואפילו את המשקל שלו, וככל שהתלמידים לומדים ומתרגלים, רמת הידע והיכולת שלהם הולכות ומשתפרות. בעבר, כשהתלמידים האלה התקשו בלימודים, הם הרגישו שהם טיפשים ולא מוצלחים, אולם פרופסור דווק לימדה אותם שכשקשה להם זה בדיוק הזמן שבו המוח שלהם עובר שינוי עצבי, נוצרים קשרים חדשים, והם נעשים חכמים יותר. כשהילדים וגם המבוגרים מבינים שאם הם יעבדו קשה המוח שלהם ישתנה לטובה, הם מוכנים להמשיך ולהתאמץ גם בזמן שקשה להם, וכך היכולת וההישגים שלהם משתפרים.

האמונות והעמדות של בני האדם משפיעות על ההתנהגות שלהם, וכשאנשים מאמינים שהדברים אינם בשליטתם הם נוטים לוותר לעצמם ואפילו לרמות. לעומת זאת, כשהם מאמינים שיש להם שליטה על המצב וככל שהם יעבדו קשה יותר ההישגים שלהם ילכו וישתפרו, הם מוכנים להתאמץ ולהתמיד, ולרוב מצבם אכן משתפר. מי שרוצה לסייע לעניים צריך להגיד להם את האמת — יש להם השפעה על החיים שלהם, גם אם חלקית ורחוקה מאוד משלמות, וככל שיתמידו לאורך זמן דברים ילכו וישתפרו. אולם אנשי המדע המזויף, הפוליטיקאים, העיתונאים ודומיהם משכנעים את העניים ששום דבר אינו בשליטתם ושהם "מוחלשים" וחייבים שהמדינה תציל אותם. מי שמנסים לשכנע את העניים לחשוב כך הם שקרנים גדולים, כי לאורך ההיסטוריה מיליארדי בני אדם חילצו את עצמם מעוני קשה באמצעות עבודה קשה, התמדה ודחיית סיפוקים, ואין אף מדינה בעולם שיכולה לסייע לאדם כפי שהוא יכול לעזור לעצמו. עם זאת, אנשי המדע המזויף הם אלה ששולטים בכלי התקשורת, בבתי הספר, באוניברסיטאות וכדומה, והמסר הזה הולך ומחלחל עד שכיום מי שאומר את האמת נתפס מיושן.

אם כך, מה אנחנו לא צריכים?

ברוב המכריע של המקרים, ככל שאדם יתמיד בעבודה קבועה ויביא לעולם מספר מוגבל של ילדים במסגרת זוגית, הוא לא ייכנס למעגל העוני, ורוב האנשים כלל אינם זקוקים לסיוע של המדינה. אפילו במצבים קשים של נכות או מחלה, שבהם האדם נקלע לעוני שלא בשליטתו, הוא לא נזקק למדינה, שכן ביותר מ־99% מהמקרים הנכות מתפתחת לאורך החיים כתוצאה מתאונה, מחלות שהתפתחו בגיל מבוגר יותר וכדומה, ואדם בגיל העבודה שנעשה נכה זכאי לקבל קצבה בשיעור 75% משכרו הקודם מקרן הפנסיה שלו, ומי שנעשה נכה בתאונת דרכים, בתאונת עבודה ובמקרים נוספים יקבל פיצוי מחברת הביטוח. נוסף לזה, במדינות המערביות קשישים הם אחת הקבוצות העשירות ביותר באוכלוסייה, ורבים מהם צברו במהלך החיים פנסיה, דירות, ירושות מהוריהם וכדומה, כך שקשישים עניים הם מיעוט בקרב כלל הקשישים באוכלוסייה ורובם אינם זקוקים באמת לדמי הביטוח הלאומי למחייתם.

כיום אנחנו משלמים לביטוח הלאומי כמעט 15% מהשכר שלנו, ורוב הכסף אינו מיועד כלל לסיוע לעניים אלא הוא ביטוח לכלל האוכלוסייה ואפילו למשפחות עשירות במיוחד. לדוגמה: גם רמי לוי מקבל קצבת זקנה, ונכדיו מקבלים קצבת ילדים, ובמידת הצורך הוא גם יהיה זכאי לקצבת נכות. כמו כן, הביטוח הלאומי הוא גוף כושל ובזבזני — כל אזרח משלם לביטוח הלאומי קרוב ל־4,000 שקלים בכל שנה לצורכי קצבת זקנה ושארים ובפועל, סכום זה לו צבר ריבית סבירה היה מאפשר לכל אדם עם צאתו לפנסיה ליהנות מכ־5,500 שקלים בחודש, אבל הסכום שמקבל כל גמלאי הוא 2,900 שקלים בחודש, כך שהאזרח רק מפסיד. יתר על כן, כשאדם משלם לביטוח לאומי הוא תלוי בגחמות של הפוליטיקאים, והם יכולים לשנות את הקריטריונים או לקצץ בקצבאות באופן פתאומי, ולאזרח אין שום דרך להתנגד לכך. לפי הנתונים ובתרחיש האופטימי הביטוח הלאומי יפשוט את הרגל בשנת ,2043 דבר שעלול לגרום קיצוצים דרסטיים גם אצל אזרחים ששילמו ביטוח לאומי כל חייהם הבוגרים.

יש לבטל את הביטוח הלאומי, ואין שום סיבה לחלוקה של קצבאות ילדים, קצבאות זקנה, דמי אבטלה וכדומה, שכן אין זה סיוע לעניים אלא ביטוח כושל שבו האזרחים משלמים 15% ממשכורתם בכל חודש ולרוב מקבלים פחות בתמורה לכך, כך שעדיף להם לשלם בעצמם לביטוח שדרוש להם ולא לשלם יותר ממה שהם עתידים לקבל. עם זאת, כיצד אפשר לסייע לנכה שלא הפקיד לקרן הפנסיה שלו וכעת נקלע למצוקה קשה? מה ניתן לעשות עם קשיש שלא חסך שקל ועלול למצוא את עצמו בחרפת רעב?

מה כן צריך לעשות?

ראשית, ניתן להסתמך על צדקה ותרומות, ולאורך ההיסטוריה האנושית בני אדם סייעו זה לזה והקימו בתי חולים ובתי ספר חינמיים, בתי יתומים ואגודות צדקה. בעשורים האחרונים העולם הפך להיות הרבה יותר עשיר והיקפי הצדקה הולכים וגדלים. בשנת 2020 האמריקאים תרמו471 מיליארד דולר לצדקה, והם גם התנדבו בשווי שמוערך ב־195 מיליארד דולר נוספים, וככל שהאזרחים ישלמו פחות מיסים הם ירגישו אחריות רבה יותר לחלשים בחברה, והיקף התרומות רק יגדל.

עם זאת, כמוצא אחרון, המדינה תסייע בסכום כסף שיאפשר קיום סביר ל־10%-5% האזרחים העניים ביותר, אלה שאין להם ביטוחים פרטיים והם נמצאים במצוקה אמיתית וזקוקים נואשות לסיוע מהמדינה. ואולם אין שום הצדקה לכך שהמדינה תממן קבוצות שלמות שבוחרות לחיות בעוני ולהתפרנס על חשבון הציבור, תפעל למען קידום השוויון, תחלק קצבאות לכלל האזרחים ועוד. התפקיד של המדינה הוא הרבה יותר מצומצם — לסייע באופן ישיר למספר המוגבל של אזרחים שזקוקים לעזרה מיידית.

בפרק זה ראינו שככל שהממשלה מנסה לסייע לעניים באופן אקטיבי, כך היא פוגעת בכלכלה וגורמת מצוקה כלכלית ואף מעודדת את העניים להישאר במצבם, ולכן עליה לסייע רק במקרי קיצון למספר קטן של אנשים שאינם מסוגלים לסייע לעצמם. בפרק הבא נגלה מהו הפתרון היחיד לשיפור בתי הספר ומדוע כל המדינות מנסות לעשות בדיוק ההפך מכך.