נאומו של הנשיא מיליי בדאבוס היה שיר הלל לשוק החופשי ואזהרה לשאר העולם
אם יש אירוע שלא הופיע בכרטיס הבינגו שלנו עבור שנת 2024, זה היה לשמוע בכינוס הפורום העולמי בדאבוס נאום המהווה שיר הלל לכלכלת שוק חופשי, יוזמה חופשית והיזם כגיבור. מפתיעה עוד יותר העובדה לפיה נאום כזה נשמע מפי נשיא ארגנטינה.
כתוצאה מהתערבות ממשלתית כבדה ופזיזה במשך עשורים ארוכים, ארגנטינה הפכה לשם נרדף לדעיכה כלכלית. בשנת 1900 היא נחשבה לאחת המדינות העשירות בעולם אבל זה היה מזמן.
הדעיכה הכלכלית הכרונית לוותה באינספור משברים חמורים, מחדלות פרעון ועד לאינפלציה משתוללת. סביב הבחירות לנשיאות בנובמבר האחרון, שיעור האינפלציה עמד על 160% והמדינה עמדה שוב בפני פשיטת רגל.
עבור ארגנטינאים רבים זה כבר היה יותר מדי. הם בחרו לנשיאות ברוב משמעותי את חוויאר מיליי, הכלכלן שהגדיר את עצמו כ"אנרכו-קפיטליסט". גם אם התוצאה הגיעה בעיקר בשל דחיית המשטר הישן (ובחלקה בשל הכריזמה המוזרה של מיליי) יותר מאשר התלהבות פתאומית מקפיטליזם, המהפך עשוי לסמל הזדמנות עבור ארגנטינה לממש סוף סוף את הפוטנציאל הטמון בה. הזמן יגיד אם מיליי יצליח או יכשל, והאתגר הגדול עוד עומד לפניו.
בנאום שנשא בדאבוס מיליי הפגין סימנים ברורים של מניכאיזם ודוגמטיות אדוקה, לא דבר שמהווה בהכרח יתרון (אפילו "ליברליזם ניאו-קלאסי" זכה לביקורת), אך זה חשוב פחות מאשר המסר הכללי בדבריו, המתחדד לאור מצבה של ארגנטינה, וטוען כי הדרך לשגשוג אינה עוברת במסדרונות הממשלה.
מיליי הפגין עוינות גלויה לרעיונות כמו "צדק חברתי", אשר לדבריו "אינו צדק ואינו תורם לרווחת הכלל" גם בשל טבעו הכופה וגם בשל האופן בו הוא פוגע בצמיחה: "אלו המקדמים צדק חברתי מתחילים ברעיון לפיו הכלכלה היא עודה שניתן לחלק בדרכים אחרות. אך העוגה אינה מצב נתון". לדבריו, הדרך להגדיל את העוגה טמונה בפעילות השוק החופשי, ולא ב"מדינה המענישה קפיטליסטים כאשר הם מצליחים".
לא תמצאו ניואנסים רבים בהגדרתו של מיליי ל"סוציאליזם", לתוכה הוא מכניס כל דבר בו הוא מזהה ניצני קולקטיביזם (כולל פופוליזם ולאומיות, דבר הסותר את האופן בו מיליי מוצג בדרך כלל), ועדיין די קשה להתווכח כאשר הוא מסביר:
כיום, מדינות לא צריכות לשלוט ישירות באמצעי הייצור כדי לשלוט בכל היבט של חיי האנשים. בעזרת כלים כמו הדפסת כסף, חוב, סובסידיה, שליטה בשיעור הריבית ובמחירים ורגולציות לתיקון מה שנקרא 'כשלי שוק', הן יכולות לשלוט בחייהם ובגורלם של מיליוני אנשים"
ישנם חלקים בנאום בהם מיליי הולך כמה צעדים רחוק מדי לטעמנו, אבל אנחנו הרי לא "אנרכו-קפיטליסטים". למרות זאת קשה להתנגד לפוליטיקאי שמעז לטעון בעד "קפיטליזם יזמי כדרך היחידה לשים קץ לעוני בעולם", וגם הדרך "המוסרית ביותר" להשיג את המטרה. באופן מרענן למדי, מיליי הוא קפיטליסט שאינו מוכן לקבל את האקסיומה לפיה ליריביו יש טענה כלשהי לעליונות מוסרית.
הנשיא הארגנטיני הטרי מודאג מכך שהמערב מתרחק מן הרעיונות ומן המדיניות שהפכה אותו לעשיר, ולכן הגיע לדאבוס (בטיסה מסחרית) כדי לצלצל בפעמוני האזעקה:
המקרה של ארגנטינה מהווה דוגמה אמפירית לכך שלא משנה כמה עשיר תהיה, כמה משאבים טבעיים תחזיק או כמה משכיל תהיה – אם אתה מאמץ צעדים הפוגעים בתפקוד השוק, בתחרות, במערכת המחירים, במסחר ובקניין פרטי, הגורל היחיד המצפה לך הוא עוני"
זהו לקח אותו ארגנטינה למדה במחיר כבד מאוד, ושאר העולם צריך לזכור היטב.
גרסה מלאה של הטור התפרסמה באתר 'נשיונל רוויו'
