בחזרה לחירבת חזעה

בדיווחי החדשות לאחרונה הופיע שם מוכר מן העבר, חִרְבֶּת חִזְעָה מכותרת ספרו של ס. יזהר אשר ראה אור לאחר מלחמת העצמאות בה שירת כקצין מודיעין בחטיבת השפלה. הרומן הקצר עסק בכפר ערבי בדיוני אשר תושביו מגורשים על ידי חיילי צה"ל, והסיפור מוצג באופן אוטוביוגרפי מנקודת מבטו של המספר בשטח, המתאר את תחושותיו הקשות למראה תושבי הכפר הערביים הנאלצים לעזוב את בתיהם.

הקורא שאינו מודע עלול לחשוב שאכן כך נראו פני הדברים, משום שיזהר אינו מרחיב לגבי ההקשר ההיסטורי והמדיני של האירועים ומדלג בנוחות על שאלות חשובות כמו מי פתח במלחמה ומה הייתה מטרתו, ומי צריך לשאת באחריות לתוצאותיה.

כפי שידוע לנו כיום, סוגיית "הפליטים" והגורמים לה מורכבת בהרבה מהסגנון הפשטני והקלישאתי לעתים בו נוקט יזהר לתאר למשל את הנמלטים כ"צאן מבוהל וצייתן וחרישי", או מהרהר לאור המראות: "מנין זה צצה בי הכרה כי נאשם אני, ומה שם התחיל לוחץ עלי לבקש דבר התנצלות?", ולנרטיבים השונים שנוצרו סביבה יש כמובן השלכות מדיניות והיסטוריות כבדות משקל.

בניגוד לתחושת האשמה העצמית אותה ניסה המחבר לעורר, המציאות בשטח הייתה דינמית ומשתנה בהתאם לנסיבות, ובין היתר בעקבות הנחיותיו הכלליות של דוד בן-גוריון, אותו יזהר עצמו העריץ וכיהן תחתיו כחבר כנסת שנים ארוכות, גם במסגרת מפא"י וגם בהמשך במסגרת רפ"י. בשלהי שנות השבעים הופק על פי הספר סרט עלילתי בינוני למדי, שנזכר בעיקר בשל סערה פוליטית ומשפטית שהתעוררה סביב שידורו בערוץ הראשון.

השם שהעניק יזהר לזירת האירועים היה אמנם בדיוני, אך הוא מתקשר לאירועים אקטואליים מאוד בכפר בעל שם דומה הנמצא ברצועת עזה, סמוך מאוד לקיבוץ ניר עוז, וממנו יצאו מחבלי חמאס בבוקר ה-7.10 לרצוח ולחטוף עשרות ישראלים.

לפני מספר שבועות פתחו כוחות צה"ל הפועלים בדרום במבצע לכיבוש הכפר, במהלכו דיווח דובר צה"ל כי "בתוך מבנים אלו ובכסות האזרחים, הקים והשמיש החמאס מאות תשתיות טרור".

כמו כן דווח כי הלוחמים פשוט על תשתיות טרור, "רבות מהן בתוך בתי ספר, מתנ״סים ומבני עירייה. במרחב אותרו פירים ותוואי מנהור משמעותיים, אמצעי לחימה רבים וחומרי מודיעין, הסתה וטרור…במבצע חיסלו הכוחות עשרות מחבלים וחשפו והשמידו כ-40 פירי מנהרות".

הדמיון בשמות הכפרים אולי מקרי אבל מצמרר, ומבהיר סוף סוף נקודה היסטורית חשובה ממנה יזהר ודומיו בחרו להתעלם בזמנו וגם מאז: מבחינת האויב, מטרתו ודרכי פעולתו דבר לא השתנה.

גם במלחמת העצמאות וגם במלחמה הנוכחית, הם שפתחו במתקפה במטרה לחסל את מדינת ישראל, ולאחר שהובסו רק מתלוננים ומאשימים את קורבנותיהם בזוועות שהם עצמם חוללו. בדיוק כמו אז, האחראים היחידים לסבל העם הפלסטיני הם מנהיגיו וראשי ארגוני הטרור.

משכתבי ההיסטוריה ותבוסתנים למיניהם היו בשני הצדדים אז וגם היום. השאלה החשובה מבחינתנו היא האם וכיצד נצליח לראות כעת את המציאות נכוחה. האם נחדש את ימי תש"ח, או שוב ניכנע לקונספציות כושלות שעלולות להביא עוד זוועות כמו בניר עוז. 75 שנים אחרי חירבת חזעה הדמיונית, וכמעט ארבעה חודשים אחרי חזעה האמיתית מאוד, התשובה אמורה להיות ברורה.