צה"ל שניסה לחמוק מתורת ההגנה גילה שהיא רודפת אותו עמוק לתוך העורף. מי שנמנע מעימותים, סופו שיפנה יישובים
היישובים הריקים בעוטף עזה ובגבול הצפון הם סמל לתהליך השחתה עמוק שעבר על צה"ל, הממסד הביטחוני כולו ותפיסת ההגנה הלאומית. העובדה שאויב חלש יחסית המצויד באמצעים מוגבלים מצליח להשבית חבלי ארץ נרחבים ואסטרטגיים היא מחדל שאין כדוגמתו, ותוצאות המערכה, אחת הארוכות שניהלה ישראל, רחוקות מלהשביע רצון.
כרגשע קשה לראות את התושבים שבים, וגם אם יחזרו רבים יעזבו בהזדמנות הראשונה. מה שאנחנו רואים אינו מחויב המציאות ואינו תוצאה בלתי נמנעת של מפת האיומים או מאזן הכוחות. מדובר בתוצאה בלתי נמנעת של משהו אחר, דוקטרינה חדשה שצה"ל אימץ ואינה קיימת בשום תורה רשמית או דוגמא מוצלחת בהיסטוריה.
מאפייני המערכה בגבולות ברורים. מדובר בקרב הגנה, בצפון בוודאי אבל גם בדרום: אפילו כאשר כוחות מתמרנים פועלים בתוך עזה, באזורי הגבול ובעיקר במקומות בהם לא מתבצע תמרון מדובר בקרב הגנה. ולצורת קרב הגנה יש כללים. הם מפורטים בתו"ל הצה"לי אך זו אינה המצאה מקורית. זה התו"ל האוניברסלי להגנה הכולל מספר מרכיבים:
א. מאמץ אבטחה/התרעה – כוח קדמי שתפקידו לאתר את מאמצי ההתקפה של האויב, לעקב אותם ולנסות לתעל אותם לעבר מרחבי השמדה בעומק. מדובר בשלב בקרב המתרחש בשטח קדמי שניתן לוותר עליו, על ידי כוחות קטנים יחסית, שאינם הכוח העיקרי.
ב. מאמץ החזקה – הכוח העיקרי שתפקידו לבלום ולהשמיד את כוחות האויב הפורצים את מערך האבטחה. כוח זה נפרס בתא השטח החיוני שאותו אסור לאויב לפרוץ. הוא פועל בעמדות מוכנות מראש ושולט בשטחים בהם הוא מחזיק יתרון ביחס לאויב, שמתועל לתוכם במסגרת קרב האבטחה.
ג. עתודה – כוח נייד מהיר הנפרס בעומק מאחורי קו ההחזקה, ונועד לנוע במהירות למוקדי משבר ולחזק אותם, בדרך כלל לאחר שמתברר מיקום המאמץ המרכזי של האויב. כוח זה נועד למנוע פריצת הקו ולבלום מצבי חירום, או לנצל הצלחות ולהביא להכרעה בנקודות מפתח.
זהו ניתוח מקובל של קרבות הגנה, וכפועל יוצא ממנו השטח מתחלק לשלושה מרחבים שונים – מרחב אבטחה בו אנחנו מניחים שהאויב יפרוץ; מרחב החזקה בו יש למנוע פריצה בכל מחיר; ומרחב עתודה בו נערכים כוחות ניידים. בהתאם לתנאי השטח, העבירות וניידות האויב מרחבים אלו ישתנו בגודלם, אך לא יפחתו ממספר קילומטרים לכל מרחב. אי אפשר להגדיר מרחב אבטחה של 200 מטרים למשל, ולצפות שהאויב לא יפרוץ גם את מרחב ההחזקה. אבל זה בדיוק מה שעשו בצה"ל.
הממסד הביטחוני אימץ בשנים האחרונות פטנט חדש: הגנה סטטית על קו הגבול, סדרת חומות וביצורים שנועדו למנוע חדירת האויב מעבר לקו הגבול והגעה ליישובים. בגבול לבנון וגם בעוטף עזה עד המלחמה לא היו כוחות אבטחה קדומניים מעבר לקו הגבול, ולא היה למעשה מרחב אבטחה כלל. האויב נצפה באופן שגרתי בקרבת הגדר. אפילו פרימטר מינימלי לא נאכף, תחת הנחה שבמידה וינסה לפרוץ ייבלם על הקו.
התמכרות לטכנולוגיה
כך אמר למשל שר הביטחון בני גנץ עם סיום הקמת החומה הטכנולוגית בגבול עזה:
המכשול, שהוא פרויקט טכנולוגי ויצירתי ראשון במעלה, שולל מחמאס אחת מהיכולות שאותן ניסה לפתח, ומציב קיר ברזל, סנסורים ובטון, בינו לבין תושבי הדרום. הקיר הזה מעניק תחושת ביטחון אישי שתאפשר לאזור היפה הזה להמשיך לצמוח.
כפי שהראיתי בעבר, כולם שותפים לכשל הזה כולל נתניהו ("זהו יום היסטורי") ואחרים. הרמטכ"ל דאז כוכבי אמר דברים דומים, המכשול הוא:
חלק מ'קיר הברזל' של תפיסת ההגנה שלנו, ביבשה, באוויר, בים ובכלל. הוא מייצג חשיבה מחוץ לקופסה ומבטא את סוג החשיבה שאנו מחויבים אליה בצה"ל.
קיר ברזל של סנסורים ובטון החליף את התורה הבסיסית. קשה לקרוא את הדברים האלו בלי לפרוץ בצחוק או בדמע, אבל זו הייתה החשיבה בקרב הפיקוד הבכיר ערב המלחמה.
אם נתרגם את הדברים לשפת תורת הלחימה, צה"ל למעשה יצר תופעה חדשה. מרחב האבטחה ומרחב ההחזקה מתאחדים והופכים למרחב חדש: מרחב בלימה. כל מה שקורה מהקו הזה והלאה הוא בעיה של האויב, וכל מה שקורה מאחורי הקו הזה הוא פריצה של הקו הקריטי ופגיעה בנכסים חיוניים, כלומר ביישובים. כך מצאו את עצמם יישובים רבים צמודים לגדרות וחומות, כאשר בינם לבין האויב הרצחני לא מפריד כמעט שום שטח, אלא רק מצלמות ואמצעים טכנולוגיים. על פי ראשי מערכת הביטחון, שיטה זו הייתה אמורה לעבוד כי המכשול "בלתי חדיר" והאויב "מורתע".
כאן נעוץ כשל עמוק בהבנת תורת הלחימה. הגנה הבנויה על אבטחה, החזקה ועתודה אינה תיאוריה שנהגתה במעבדות חשיבה של הצבא, אלא ניתוח פשוט של מציאות המלחמה. זה מה שמתרחש בפועל בכל מצב של הגנה, מתוך העובדה שקו סטטי אינו ניתן להגנה והאויב בתחבולה ובהפתעה יכול לפרוץ כמעט כל מכשול. זו עובדה , לא "רעיון". תמיד יהיה מרחב אותו האויב יצליח לעבור, ולא משנה איך תקרא לו; תמיד יהיה מרחב בו הוא ייבלם (או שנובס) ותמיד יהיה צורך בעתודה.
היות ואלו מרחבים מציאותיים הנובעים מטבע המלחמה הם מופיעים במלוא עוצמתם במלחמה הנוכחית, למורת רוחם של הגנרלים. מי שמתבונן במתקפת ה-7 לאוקטובר יזהה אותם בקלות. יישובי העוטף צמודי הגדר היו מרחב האבטחה. שם האויב "הועסק" בשלבי המתקפה הראשוניים, והשעות בהן הוא חצה את המרחב הזה הבהירו היכן נמצא המאמץ העיקרי שלו.
קו היישובים השני, מרחב אורים-אופקים-נתיבות, היה קו הבלימה. בשל המרחק מהגבול ובשל הזמן שהאויב השקיע במרחב האבטחה, זה השטח אליו הגיעו כוחות בהיקפים מספיקים בזמן הנכון כדי לבלום התקדמות נוספת. והעתודה, ובכן, כל מי שהוקפץ באותה שבת יודע היכן היא הייתה. במיטה.
בצפון אין כל חדש
מציאות דומה קיימת בצפון. ברור לכולם כי קו הגבול שאמור להיות סוג של אבטחה החזקתית אינו רלוונטי בעליל, ולכן שורת היישובים הסמוכים לו פונו לחלוטין. קו פינוי היישובים הוא מרחב האבטחה החדש. הנחת היסוד היא שחיזבאללה יכול לפרוץ את הקו ולהגיע לשם ולפיכך המצאות תושבים בשטח מסוכנת מדי. מרחב ההחזקה הוא הקו הבא, אותם יישובים שלא פונו. שם הצבא מבין שהוא יוכל להגן ולבלום והעתודה פרוסה במרחבים עורפיים נוספים.
כפי שפורסם לאחרונה, אפילו בקו הזה צה"ל כבר לא אוכף את הפרימטר ולא יורה על מי שמתקרב לגדר, עד שאפילו כיום מדווחים לוחמים בגבול הדרום כיצד עזתים מתקרבים לגדר ואף חוצים אותה ללא מפריע. זו אינה התפתחות מפתיעה וכבר דיווחתי עליה בעבר. מדובר בהתנהלות סבירה בתוך קו האבטחה. לא כל כניסה לתוכו מחייבת ירי ולפעמים סביר שכוחות אויב ישוטטו במרחב עד שיושמדו בקו ההחזקה. הבעיה היא שמרחב האבטחה הוא בתי ילדים של קיבוצים, שהופכים תחת תורת הביטחון החדשה ל"כוחות קדומניים".
זו אינה הפעם הראשונה בה צה"ל ניסה פטנט כזה. רעיון ה"בלימה" בחזית סואץ במלחמת יום כיפור היה בנוי על הנחות דומות. זה היה בסיס הויכוח בין אריק שרון לחיים בר-לב על טיב קו המעוזים, מה שיצר כשל אדיר בשלבי המלחמה הראשונים כאשר המעוזים שנועדו לבלום הפכו לנצורים בתוך מרחב האבטחה אליו פלשו המצרים. עמנואל ולד, ממבקרי הדוקטרינה הצה"לית של שנות ה-70, כתב על כך מילים חריפות:
בהעדר לימוד אמיתי של אמנות ניהול קרב ההגנה, המציאו בישראל את פטנט ה"בלימה". במובן האסטרטגי והאופרטיבי, הבלימה היא המצאה צהלית מקורית, ספק שאולה ממשחק הכדורגל ואולי מהסגנון העיתונאי הלא-מקצועי. הפטנט שהמציא צה"ל התבסס על בניית מערכי ההגנה בסיני וברמת הגולן דווקא ללא עומק ובאופן זה שקו המגע הקדמי נועד להיות בעת ובעונה אחת מרחב הרתעה, מקום ניהול קרב ההגנה וגם קו העצירה הסופי.
צה"ל שניסה לחמוק מתורת ההגנה גילה שהיא רודפת אותו עמוק לתוך העורף. אי אפשר לנהל הגנה אחרת ואי אפשר להמציא פטנטים שיעקפו את ההיגיון הבסיסי של המלחמה. וכאשר אתה לא מגדיר את המרחבים בצד השני של הגדר, הם יבואו אליך הביתה. תורת המלחמה אינה תיאוריה צבאית אלא הפיזיקה של המקצוע, ומי שמזלזל בפיזיקה משלם מחיר כבד. תשאלו את איקרוס.
אלה הם מפקדיך ישראל!!!!!!!!!!!הכוונה היא לקצונה הבכירה של הצבא.
גם במלחמת יום כיפור וגם במלחמת שמיני עצרת תשפ"ד,הלוחמים בשטח ובדרגים הנמוכים יותר,אלה הם שהצילו את ישראל.
עצם העובדה שקצונה בכירה זו מדירה את תתאלוף עופר וינטר,מעידה על הפחד שלה מפני פורץ דרך זה,החושב מחוץ לקופסא,וחבל שהוא אינו מי שמנהל את המלחמה ברצועת עזה
צודק. ויש להוסיף שוינטר הוא לא היחיד שמודר מקצונה בכירה כי הוא חושב נכון.
אם עופר ווינטר לא היה מודר והיו נהרגים שני אזרחים בהתקפה על הישובים השמאל היה רודף אותו ללא רחמים וללא הפוגה. אף אחד לא היה מחכה ל״סוף הלחימה״.
תודה רבה! בהיר והגיוני.
כאזרחית שביטחון איננו המקצוע או השפה שלה, הצלחת להבהיר אמת מאוד בסיסית. חבל שנתנו לנו האזרחים שנים ארוכות להאמין למכבסות מילים. איפה היו הכתבים הצבאיים? מבקר המדינה?
לא ברור כיצד יתכן שתפישה שנכשלה כבר שוב ושוב על פני עשורים, ממשיכה להיות מיושמת בצהל!
תגידו , מה בעצם לומדים במכללה הצבאית? במכללה לפו"מ? לדגם כומתה???
אלה עקרונות יסוד , הגיון בריא, לא צריך לנסוע ללימודים בהרווארד בשביל ללמוד וליישם את כל אלה.
כמה חבל! איזה חלם!
תודה עקיבא, ותודה לאתר מידה
כל גדר או ביצור הכי חזק בעולם
לא יעיל ללא חיילים מאחוריה
הגבול עם עזה לפני הטבח
היה גבול ללא שלום עם סבבי לחימה כל תקופה
ואפילו לא גבול עם מדינה
אלא עם ארגון טרור שמצהיר
על השמדת ישראל במדיה
בכל אתר אז המינימום המתבקש
זה הצבת לכל הפחות של
אלף חיילים בגבול.
לא צריך שום שכל או הבנה מעבר לבסיסית.
ובטח אין צורך להסתמך על
התרעות ומודיעין וכדומה.
הגבול אינו של שלום
ובמצב של סבבי לחימה כל תקופה
ועוד שהוא נשלט בידי ארגון טרור.
אלף חיילים היו מחזיקים את הקו .
מספיק זמן כדי לתת שהות לכוח התגובה להגיע.
יש אפשרות נוספת של הגנה. וזו ההרתעה. יותר מדויק הפחדה. ואת זה לא משיגים עם אישורי עבודה וכסף…
ישראל חייבת לסיים לטפל ולמגר גם את החמאס וגם את החיזבאללה, לפני שאיראן תעבור למדיניות גרעינית גלויה.
ישראל חא תוכל לקיים הרתעה גרעינית מול איראן בעידן דו-גרעיני כאשר מהעורף ניתן לתקוף אותה באמצעות טילים בליסטיים היכולים לשאת ראשי חץ בלתי קונבנציונליים מכיוון החמאס, חיזבאללה והחות׳ים.
צריך יהיה לשלול מאיראן את היכולת להתנער מאחריות לאיומים גרעיניים על ישראל, באמצעות הפילת איומים גרעיניים או כימיים מכיוון רצועת עזה, לבנון או תימן.
למעשה החמאס והחיזבאללה ואפילו החות׳ים עשו טובה לישראל שהכריחו אותה לטפל בהם עוד לפני העימות הבלתי נמנע עם איראן.
בעוד שלישראל יש תירוץ מדוע היא לא פועלת בוזמנית גם מול החיזבאללה וגם מול החמאס, הרי שאין לה תירוץ רציני מדוע היא מסכימה להיות מואיימת על ידי החות׳ים בטילים בליסטיים ביניבשתיים מסוג שיהב 3 משופר טווח המסוגלים לשאת ראשי חץ בלתי קונבנציונליים, ומדוע היא מסכימה שהם יחסמו את נתיב השיט לישראל שזו פגיעה אסטרטגית חמורה מאין כמותה בישראל.
באי-התגובה לחות׳ים אנו משדרים מסר לאירנים כי ניתן יהיה לפגוע חמורות בישראל מכל קצווי המזרח התיכון באמצעות כוחות הפרוקסי שלה, וזאת בלי שאיראן תצטרך לשלם מחיר. הרגלה זו של זילות בהרתעה הישרטלית תהיה אסונית בעידן דו- גרעיני שמתקרב בצעדי ענק מול איראן.
תא״ל קופרווסר טוען לאחרונה שהאמריקאים מתייחסים לאיראן כאילו היא כבר כיום גרעינית, ועיתון ה-SUN מצטט בכירים בסבא״א הטוענים שאיראן צברה מספיק חומר בקיע להרכבת 12 ראשי נפץ גרעיניים.
גם לישראל ככל הנראה מאחורי הקלעים ברור כי איראן גרעינית כבר כיום, לנוכח העובדה כי איראן סגרה את מצלמות הפיקות של סבא״א על מתקני הגרעין שלה מיום שביידן נכנס לתפקידו בינואר 2021 והיא פתחה בריצת אמוק לעבר הגרעין באמצעות העשרת אורניום באיכות פצצה בכמויות ענק, באופן בלתי מפוקח או מוגבל.
בעדי שישראל תוכל להכות בחיזבאללה בלי שהיא תהיה נתונה להתקפה כואבת של מאות טילים מדוייקים המצויים בידי החיזבאללה, עליה לעבור למדיניות הרתעה גרעינית עוד בטרם תפתח במבצע צבאי מול החיזבאללה, אשר במסגרתה, ישראל תודיע שכל טיל בליסטי שיתגלה באמצעי ההתרעה שלה אשר ישוגר מכיוון איראן או אחד מכוחות עםרוקסי דלו, יחדב כתיקפה גרעינית על ישראל, ויגרור את השמדת טהרן ועריה המרכזיות יחד עם עריהם המרכזיות של המדינה ממנה שוגר הטיל (בלבנון, תימן, סוריה, עירק וכד׳).
אם כיפת ברזל ומערכות ההגנה האווירית האחרות של ישראל מסוגלות לספק הגנה ברמה של 90 עד 95 אחוז, הרי שבכל יום יכולים ליפול על ישראל מכיוון לבנון מאות רקטות וטילים שיחדרו את מעטפת ההגנה על ישראל ותוך גרימת נזק איום לישראל. לישראל אסור להסכים לתרחיש כזה. הדרך היחידה למנוע התממשות תרחיש זה הוא מעבר למדיניות הרתעה גרעינית גלויה.
בנוסף, לישראל יש תמיד את הנוהג להתכונן למלחמה הקודמת ולא למלחמה העתידית.
דווקא בעידן בו איראן מתגרענת וישראל אמורה הייתה להיערך ולהצטייד במערכות שיתרמו להאתעה הגרעינית שלה, הרי שלקחי המלחמה הנוכחית היא דיש להשקיע בהגדלת צבא היבשה.
הגדלת צבא היבשה היא מטרה ראויה לנוכח אי היכולת של ישראל להתמודד עם יותר מחזית מלחמה אית, אבל היא תביה בכיה לדורות אם במקביל ישראל לא תגדיל באופן משמעותי וחסר תקדים את יכולות ההתקפה הבלתי קונבנציונליים – יותר צוללות, יותר טילים היכולים לשאת ראשי חץ בלתי קונבנציונליים, יותר מטוסי הפצצה, יותר מווסי תדלוק אוויר וכד׳
לצורך הרמה בוזמנית של משימות הגדלת היקף הצבא הקונבנציונלי והגדלת ביקף כוח הצריפה הבלתי קונבנציונלי, ישראל תצטרך לקבוע תוכנית חירום תלת-שנתית תוך ניצול רזרבות מטבע החוץ שברשותה (שכיום הם למעלה מ-200 מיליארד דולר), כדי להגיע תוך זמן קצר ליכולות שירתיעו את איראן וגרורותיה מלאיים הן במישור הקונבנציונלי והן במישור הגרעיני.
כל מי שאומר כי איראן מורתעת והיא לא מעיזה לעבור מהיותה מדינת בך גרעינית למדינה גרעינית בפועל, מרדים את ישראל בדיוק כמו מי שטען שהחמאס מורתע.
זה שאיראן לא עוברת למדיניות גרעינית גלויה, זה לא אומר שאין ברשותה כבר כיום נשק גרעיני, בדיוק מאותה סיבה שאם ישראל לא עוברת למדיניות גרעינית גלויה, אין הדבר אומר שהיא לא מחזיקה בנשק גרעיני.
לאיראן יש אינטרס לשמור על עמימות גרעינית, כל עוד היא עובדת במרץ להגדיל את הארסנל הגרעיני שלה, בניסיון להדביק את היתרון התחום זה של עשרות שנים שיש לישראל.
אין כל ספק שכאשר לאיראן יהיו עשרות רבות של ראשי חץ גרעיניים, היא תרגיש מספיק בטוחה לאיים גרעינית על ישראל.
ישראל חייבת לנצל את פרק הזמן הזה בו איראן לא מעוניינת לעבור למדיניות גרעינית גלויה המאיימת על ישראל ועל המדינות הסוניות המתונות באיזור, כדי להכין כוח מחץ גרעיני התקפי, אשר ירתיע גם את האייתולות הקיצוניים והמשיחיים ביותר.
אין מנהיג אירני שיהיה מוכן להתאבד יחד עם משפחתו ועם כל הציביליזציה השיעית באיראן, בניסיון לתקוף גרעינית את ישראל.