אשליית שתי המדינות

נראה שכולם יודעים מהי התשובה לסכסוך הישראלי-פלסטיני: "פתרון שתי המדינות". זו הייתה הדעה הרווחת במשך עשורים, עוד בטרם הסכמי אוסלו, ודרך כל הוועידות הבינלאומיות, "מפת הדרכים" ומאמצים אחרים שהשקיעו שלל נשיאים אמריקנים ויועציהם הנלהבים במה שנקרא "תהליך השלום".

במערב בימים אלו, הקריאה ל"פתרון שתי המדינות" היא בעיקר לחש קסמים. דיפלומטים ופוליטיקאים מעוניינים בהפסקת המלחמה בעזה, באופן שיראה הוגן וצודק בעיני המצביעים שלהם ויספק חומר טוב לנאומים. אך הם אינם מתחילים אפילו לעסוק בסוגיות העולות מאותו "פתרון", ובוודאי שאינם שואלים ברצינות איזו מין מדינה תהיה "פלסטין".

במקום זאת הם מעדיפים לפנטז על שלום ואחווה, ומבטיחים לכולם שהתקווה נמצאת ממש מעבר לפינה. בכך הם מתחמקים מן העובדה החשובה ביותר, לפיה מדינה פלסטינית אוטוקרטית ובעלת שאיפות טריטוריאליות רק תהווה איום על השלום.

למרות כל זאת, האמונה ב"פתרון שתי המדינות" נותרה כיום קנאית מאי-פעם. שרת החוץ הגרמני אנאלנה ברבוק טענה כי זהו "הפתרון היחידי", ושר ההגנה הבריטי הדהד ואמר כי "לא נגיע לפתרון ללא פתרון שתי המדינות". מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש לא נותר מאחור והוסיף: "הסירוב לקבל את פתרון שתי המדינות עבור ישראלים ופלסטינים, וההתכחשות לזכות הפלסטינית למדינה, אינם מקובלים".

ז'וזפ בורל, הממונה על ענייני החוץ של האיחוד האירופי, אמר לאחרונה כי "עלינו לדבר באופן ספציפי על יישום פתרון שתי המדינות". ומה אם ישראל אינה מסכימה, ורואה במדינה פלסטינית איום ביטחוני בלתי נסבל? בורל השיב: "ישראל אינה יכולה להחזיק בזכות וטו על ההגדרה העצמית הפלסטינית. האו"ם מכיר והכיר בכך בעבר. לאף אחד אין וטו בעניין".

בארה"ב, 49 סנאטורים דמוקרטים חתמו על החלטה המהווה לדבריהם "מסר לעולם כי הדרך היחידה קדימה היא פתרון שתי המדינות". גורמים בממשל ביידן היו פחות דיסקרטיים בהצהרותיהם הפומביות. במפגש הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס בחודש שעבר, מזכיר המדינה בלינקן סיפר לעיתונאי תומאס פרידמן כי מדיניות האינטגרציה האזורית "חייבת לכלול דרך למדינה פלסטינית".

היועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבן קרא ל"פתרון שתי המדינות יחד עם שמירה על ביטחון ישראל". והנשיא ביידן התפתל מסביב לסוגיית הביטחון כאשר הסביר: "ישנם כמה סוגים של פתרונות. ישנן מדינות החברות באו"ם ואינן מחזיקות בצבא משלהן… לחלק מהמדינות יש מגבלות, ואני חושב שישנן כמה דרכים בהן זה יכול לעבוד".

ממשל ביידן אם כן מצטרף לדעה האופנתית וטוען כי מדינה פלסטינית חייבת לקום, אך מוסיף כי יאסר עליה להחזיק בצבא. מעבר לכך, נראה כי לא קיים שום תנאי מקדים ליצירת אותה מדינה, לאחר שהרש"פ תעבור "שיקום" או "החייאה", ואז תהפוך ל"אפקטיבית".

עוד לאחרונה, בלינקן פנה לאנשי צוותו בבקשה להצעות מדיניות הכוללות הכרה רשמית במדינה פלסטינית מיד לאחר תום המלחמה בעזה. מהלך כזה יהווה שינוי משמעותי במדיניות האמריקנית, אשר במשך עשורים התעקשה כי מדינה פלסטינית תוכל לקום רק כתוצאה של שיחות ישירות בין ישראל לפלסטינים. כעת נראה כי גובר הלחץ לדלג על המילים היפות כמו "משא ומתן" ולהתקדם בזריזות כדי ליישם את "הפתרון".

יש כמה טעויות בתמונה הזו. ראשית, אך אחת מן ההצעות הנוכחיות אינה מכירה אפילו, שלא לדבר על ניסיון להתגבר, במכשולים שמנעו את "פתרון שתי המדינות". שנית, כל רפורמות "המשילות" נכשלו בגדול ליצור מדינה סבירה בה הפלסטינים יוכלו לחיות בחופשיות. וחשוב מכל, כל מדינה פלסטינית שניתן לדמיין תהווה סכנה ממשית לישראל.

מעבר לאלימות וטרור, כל ניסיון לנהל שיחות על יצירת מדינה פלסטינית התעלמו לחלוטין מנושאי הליבה. היכן אמורים לעבור הגבולות למשל? בסבב השיחות של 2008, כשנה לאחר ועידת אנאפוליס, הנציגים הפלסטינים דרשו כי ישראל תיסוג מאריאל ומעלה אדומים, ערים בנות עשרות אלפי תושבים כל אחת. האם זו עדיין הדרישה? כמה מן הישראלים החיים ביו"ש ידרשו לעזוב את בתיהם? האם המדינה הפלסטינית חייבת להיות נקייה מיהודים?

השאלות הקשות באמת נוגעות לירושלים. האם מזרח ירושלים תהיה בירת המדינה הפלסטינית? ואם כן, מהי המשמעות? אילו שכונות יהיו כלולות בה? האם לתושבי העיר תהיה אמירה בעניין? היכן יעבור הגבול? האם דגל פלסטין יתנוסס מעל מגדל דוד? מבט על מפת ירושלים מראה עד כמה חסרת שחר היא חלוקה מחודשת של העיר, אך מה לגבי הפוליטיקה? איזה פוליטיקאי ישראלי מן המרכז או השמאל יתמוך בחלוקת עיר הבירה וחזרה לימים שבטרם 1967, ויהיה מוכן לעשות זאת לאחר מתקפת חמאס ב-7.10?

יוזמת השלום הערבית מ-2002 מוזכרת לעתים קרובות כבסיס למשא ומתן, אך היא דורשת "נסיגה ישראלית מלאה מכל השטחים הכבושים מאז 1967, כולל רמת הגולן הסורית עד לקו ה-4 ביוני 1967, כמו גם השטחים הכבושים הנותרים בדרום לבנון". עוד מחלוקת גבולות, במיוחד מאז שארה"ב הכירה בריבונות הישראלית בגולן, הכוללת שטחים אותם דורשים הלבנונים.

ומה לגבי סוגיית "הפליטים"? על פי ההגדרה המכלילה והרב-דורית של סוכנות אונר"א ישנם 5.9 מיליון "פליטים" פלסטינים. האם כולם ידרשו את "זכות השיבה"? באותן שיחות ב-2008, הדרישה הפלסטינית הייתה נמוכה בהרבה – בין 10,000 ל-15 אלף פליטים. הנציגים הישראלים דחו את המספרים האלו מתוך עמדה עקרונית נגד "זכות השיבה", אך גם תוך ציון הקושי להחליט מי מתוך "הפליטים" יהיה זכאי לשוב. האם ההנהגה הפלסטינית תהיה מוכנה לוותר על "זכות השיבה" אחת ולתמיד? ואם לא, כיצד ניתן יהיה להגיע להסכמה בשיחות?

ונניח שהשיחות אכן יצליחו לשרטט את גבולות המדינה הפלסטינית. האם למישהו יהיה אכפת מהמתרחש בתוך הגבולות? כפי שאמר בלינקן, "חשוב שלעם הפלסטיני תהיה ממשלה יעילה… שתוכל לספק את מה שהם מבקשים וצריכים". אך ישנם כמה מושגים חסרים בכל הקריאות למדינה פלסטינית – מושגים כמו דמוקרטיה, זכויות אדם וחירות. בכיר האיחוד האירופי בורל אמר ב-2002:

המסר שלנו לממשלה הישראלית, אשר אנו מקווים שתמשיך במחויבות לערכים המשותפים של דמוקרטיה ושלטון החוק, ואשר עמה אנו מקווים לפתוח בשיח רציני לגבי הסכסוך ולגבי הצורך לפתוח מחדש אופק מדיני עבור האוכלוסייה הפלסטינית"

זה אינו רעיון חדש. בנאומו בישראל ב-2013, הנשיא אובמה קרא ל"שתי מדינות לשני עמים… הדרך היחידה לשמור על ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית משגשגת היא באמצעות הגשמת עצמאות פלסטין". נראה כי ישראל נדרשת להיות דמוקרטית, אך מדינה פלסטינית עתידית אינה זוכה לדרישה דומה. מדוע קיימת ההבחנה הזו? משום שאף אחד אינו חושב שמדינה פלסטינית מסוגלת להיות דמוקרטית. פלסטין אולי תהיה חופשית, אבל לא נראה שלמישהו אכפת האם הפלסטינים עצמם יהיו חופשיים.

כפי שנתן שרנסקי הסביר פעם, "בישראל ובמערב ממהרים להסתמך על מנהיגים חזקים שיספקו יציבות. דמוקרטיות מעדיפות לעתים קרובות להתנהל מול דיקטטורים הנמצאים בשליטה מלאה". זו הייתה העמדה של ישראל בימי אוסלו, כאשר העניקה ליאסר ערפאת את השליטה בפלסטינים. משטרו הרודני נתפס כיתרון עבור ישראל במחשבה שיוכל למחוץ את חמאס. המלחמה בעזה מוכיחה עד כמה עמדה זו הייתה שגויה באופן טרגי, משום ששלטון פת"ח המושחת והכושל לא היווה מכשול בפני מחבלי חמאס המושחתים והיעילים כאשר הפכו את עזה לבסיס טרור.

גם כיום אף אחד אינו קורא לדמוקרטיה פלסטינית. מדינות ערב אינן עושות זאת, כמובן, משום שאף אחת מהן אינה דמוקרטיה. האירופאים והאמריקנים אינם עושים זאת, אני מניח, משום שאינם מאמינים שהפלסטינים מסוגלים ליצור דמוקרטיה מתפקדת. הם פשוט מקווים שמדינה פלסטינית עתידית תהיה רודנות מושחתת פחות מזו הקיימת בהווה.

האם זה אפשרי? מאבק בשחיתות, למשל, דורש עיתונות חופשית ובתי משפט עצמאיים. אף אחד מן הקוראים למדינה פלסטינית אינו מציב את אלו כתנאי להכרזה עליה. לכן סביר מאוד שכל רשות פלסטינית חדשה תהפוך במהרה למושחתת כמו הנוכחית. אך ישנה בעיה עמוקה יותר: אף אחד אינו מסביר כיצד אותה מדינה תחיה ב"שלום וביטחון" עם ישראל כאשר תושביה מעדיפים מלחמה בישראל. מה יקרה אם, במילותיו של בלינקן, הדבר אותו "העם הפלסטיני רוצה" הוא בעיקר להשמיד את ישראל?

סקרי דעת קהל מצביעים על כך שרבים מהפלסטינים, ולא רק תומכי חמאס, אינם מכירים בלגיטימיות של קיום ישראל, רוצים בחיסולה ומעדיפים "מאבק מזוין". הלאומיות הפלסטינית אינה עוסקת בבניית מדינה דמוקרטית ומשגשגת, אלא בעיקר בהשמדת המדינה היהודית. על פי סקר מן העת האחרונה, אם היו נערכות היום בחירות לפרלמנט הפלסטיני, חמאס היה זוכה ברוב גדול.

אז מהו טיב המדינה הפלסטינית אשר ממשלות המערב דורשות את הקמתה? מדינת טרור? מדינה בה הממשלה מורכבת מאנשי חמאס? מדינה בה "מאבק מזוין" נגד ישראל נמנע רק בשל דיכוי שיהפוך את השלטון לפופולרי עוד פחות? או מנגד מדינה כמו לבנון בה הרשויות החלשות מאפשרות לחיזבאללה להתעצם, ובחלקן משתפות עמו פעולה? האם יצירת מדינה כזו אמורה להיות הפתרון לסכסוך?

ולמרות כל זאת, העולם מצפה מן הישראלים לסמוך על כך שמדינה פלסטינית לא תהווה איום עליהם, משום שלא תחזיק בצבא ותעבור "פירוז". הישראלים אינם טיפשים עד כדי כך, וטוב שכך. יתכן שלא יהיה צבא פלסטיני סדיר, אך כאשר הפלסטינים יחליטו לשדרג את "המשטרה" עם נשקים מתקדמים, מי יעצור אותם? אם התשובה שלך היא "ישראל בוודאי" יתכן שאתה צודק, אך ישראל לא תוכל לעשות זאת כפי שהיא עושה כיום עם שליטה בשטח.

במקום זאת, דרך התגובה היחידה שלה תהיה פלישה או התקפה נגד מדינה פלסטינית ריבונית. האם הניסיון הישראלי לאכוף את הפירוז יזכה אז לתמיכה מאותם בריטים, גרמנים או מזכ"ל האו"ם? האם ישראל תזכה להגנה בוושינגטון, או שפעולותיה יוגדרו כמלחמה? רק חכו שבית הדין הבינלאומי יקבל לידיו תביעה נוספת.

אילו צעדי "פירוז" נוספים ינקטו על ידי "הקהילה הבינלאומית" מול הפלסטינים? איסור על הסכמים עם מדינות אחרות? איסור על הקמת שגרירות איראנית, אשר ביום בו תפתח תהפוך למחסן נשק? מה לגבי שגרירות סורית, לבנונית או נוכחות חיזבאללה? מי יפקח על הדיפלומטים והמטען שהם נושאים? האם יאסר על הפלסטינים לנהל קשרי מסחר עם רוסיה וצפון קוריאה?

יתכן שניתן יהיה להכניס לכל הסכם להקמת מדינה פלסטינית הגבלות מסוימות, ויתכן שהפלסטינים אף יחתמו על הסכם כזה. אבל החתימה תדהה במהרה, והפלסטינים יראו באותן מגבלות את מה שמרבית הגרמנים ראו במגבלות שהוטלו עליהם בחוזה וורסאי. אלו שינסו לחיות תחת המגבלות יחשבו לבוגדים, ואלו שידרשו להפר אותן יקראו גיבורים.

במקביל, ישראלים שינסו להתריע מפני הסכנה הגוברת יתקלו באוזניים ערלות בעולם, עד אשר ינסו לפעול בעצמם בעניין. אז הם בוודאי ישמעו קולות חזקים מכל סוכנות או"ם אפשרית ומעשרות בירות במערב, מוקיעים את התוקפנות נגד פלסטין החדשה.

כעת הוסיפו את איראן לתמונה. האיומים החמורים על ישראל כיום מגיעים כולם משליחים איראנים: חיזבאללה, החות'ים, חמאס, הג'יהאד האסלאמי ואחרים. היום בו תוכרז מדינה פלסטינית יהיה היום בו איראן תכפיל את מאמציה (שכבר כעת ניכרים) להפוך את יו"ש למה שעזה הפכה בעשור האחרון: מבוך של מחסני נשק ובסיסי אימון, מנהרות טרור ואתרי שיגור רקטות, ובאופן כללי עמדה קדמית נוספת להתקפה על ישראל. רק שבפעם הזו הגיאוגרפיה תהיה שונה, משום שגבעות השומרון צופות על נתב"ג והרי יהודה צופים על ירושלים ועל מישור החוף.

נשק איראני יוברח לתוך "פלסטין" משטח סוריה דרך הגבול הירדני. אפילו אם נניח שהירדנים ינסו לעצור את זה, הרי כבר כיום הם נכשלים לעצור הברחות מתוחכמות פחות. מדינה פלסטינית תהווה הישג אדיר לטהרן, ותוסיף חוליה נוספת ב ב"טבעת האש" האיראנית שמקיפה את ישראל וכוללת את סוריה, לבנון, תימן ועזה.

באופן די מדהים, נראה שזו בדיוק "דוקטרינת ביידן", כפי שתיאר אותה תומאס פרידמן ב'ניו-יורק טיימס'. דוקטרינת ביידן קוראת להכרה במדינה פלסטינית ("עכשיו", אליבא דפרידמן) "אשר תוקם רק כאשר הפלסטינים יפתחו מוסדות אמינים ומוגדרים ויכולות ביטחוניות שיבטיחו כי מדינתם לא תוכל לאיים על ישראל".

אלא שבעולם האמיתי אותם מוסדות ואותן יכולות לעולם לא יפותחו, והחל מן היום הראשון יהיו מיותרים והלחץ יצביע לכיוון חגיגות עצמאות. ראשית הערבים, אחר כך האירופים ולבסוף ארה"ב תכיר בכל דבר שיהיה קיים ביו"ש; זו ההגשמה של דוקטרינת ביידן.

החלק הרלוונטי הנוסף בדוקטרינה, על פי פרידמן, הוא "עמידה נחושה וחזקה בסוגיה האיראנית, כולל תגובה צבאית משמעותית נגד שליחי איראן באזור". במילים אחרות, מדובר באותו משחק חסר תוחלת אותו האמריקנים מנהלים מזה ארבעה עשורים: איראן עצמה אינה משלמת שום מחיר על פעולותיה הרצחניות.

החל מיומו הראשון כנשיא, מדיניות ביידן מול איראן התמקדה בהחלשת הסנקציות, בעוד בטהרן דוהרים לנשק גרעיני, וחזרה על סיסמת "איננו מעוניינים בעימות" בעוד איראן פוגעת בחיילים אמריקנים. גם כאשר ארה"ב תקפה לבסוף מטרות בסוריה ובעיראק, העובדה כי הדליפה מראש על כוונתה מראה כי ביידן פשוט ממשיך לשחק בגרסה מעט חדשה של אותו משחק ישן.

הקמת מדינה פלסטינית לא תסיים את הסכסוך, משום שהיא לא תסיים את החלום הפלסטיני (והאיראני) להשמדת מדינת ישראל. מדינה פלסטינית רק תשמש כבסיס למתקפות נוספות נגד ישראל, ובוודאי תיתפס כך על ידי אויבי ישראל המושבעים ביותר.

מדינה פלסטינית שלווה שאינה מציבה שום איום על ישראל היא פנטזיה. זו אשליה המופצת בידי אנשים במערב המבקשים להיראות מתקדמים ומלאי חמלה, ובידי אנשים בעולם הערבי החוששים לעמוד מול הגל האנטי-ישראלי שמקיף אותם ומחוזק מכיוון איראן. ביטחון ישראל תלוי במידה לא מבוטלת בהתנגדות לנוסחת שתי המדינות כפתרון לסכסוך המתמשך.